המקדש שבלב / שלום רוזנברג

בתורת ברסלב, חורבן בית המקדש מבטא את צער הנשמה על חוסר הרגש הדתי. על יתמות דתית בין לוינס לר' נחמן

תשעה באב הוא יום זיכרון לאסונות שפקדו את עמנו לאורך תולדותיו, אך לדעתי הוא גם יום המחאה כנגד ההיסטוריה, העוולות והטרגיות שבה, וסירוב לקבל את פסק דינה. סירוב זה פירושו הציפייה לגאולה, אף כשה'קץ', כלומר המועד, קץ הגאולה, סתום לפנינו.

אבותינו מיאנו להינחם ולהסכים לעולם המעוות שבו חיו, ואת זאת ביטאו בימי האבל, אך גם כמעט יום יום, על ידי אחד המנהגים המרגשים והנשכחים ביותר במסורת היהודית: 'תיקון חצות' (או 'אמירת חצות'). זו מעין ישיבת אבלות אחרי חצות הלילה, על הרצפה ליד הדלת והמזוזה, ובה מבכים את חורבן בית מקדש. במקורו הכיל תיקון חצות מספר פרקי תהילים, ואליהם התווספו לאחר מכן כמה קינות, הבולטות שבהן מחכמי המזרח. בייחוד הוקדשה חשיבות ל'תיקון חצות' על ידי רבי נחמן מברסלב, ואכן תיקון חצות של חסידיו היווה הנוכחות היהודית האחרונה ב-1948 על יד הכותל המערבי.

חריטה של א. צ'יליס

נוכחות פנימית

לא מזמן עיינתי ב'ונכתב בספר', ספרו של רי"מ שכטר, ר"מ בישיבת שער השמים ואחד ממורי חסידות ברסלב בימינו. הוא מזכיר שם את אחת מתורותיו של רבי נחמן המוקדשת לתיקון חצות (ליקוטי מוהר"ן תניינא, קא). על רקע מציאותנו, הממוקדת בממד הפוליטי והביטחוני שבחיינו, בולטת תורה זו המעניקה משמעות נוספת לתיקון חצות: "כי מסתמא אין אומרים חצות על העבר, ועיקר אמירת חצות הוא על מה שנעשה עכשיו עם האדם, וכשיאמר חצות בבחינה זו, יכולין למצוא כל אשר עם לבבו בתוך אמירת חצות". זוהי קריאה חדשה על בית המקדש שבתוכנו, היכול גם הוא, חס וחלילה, להיחרב. מה הוא אותו בית המקדש? בקלות ניתן להפוך אותו למטפורה פסיכולוגית על בריאות נפשית או על שלמות קיומית. אלא שאינני רוצה לחלן את המושג. 'בית המקדש' שבנפש הוא ללא ספק המימד הדתי בחיינו, הנוכחות הא-להית המורגשת לפעמים בתוכנו, האפשרות לשפוך את שיחנו ואת כאבנו, את טענותינו וקושיותינו. מתוך כך, מקבלת משמעות מיוחדת החמישית שבקינות 'חצות': "עַל הֵיכָלִי אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה", הרס ההיכל הוא אובדן רגש הקשר עם הקב"ה. ועל כך עלינו להתאבל.

הרס הקשר הזה בא לידי ביטוי מזעזע בדברי פרידריך ניטשה על 'מות אלוהים'. זהו ניסוח נוצרי במהותו. בנצרות, המשיח שהוא הא-להים מת וקם לתחייה. ניטשה השתמש במילים אלו וניסח את התזה שלו על מותו של א-להים. למה? למה לא הסתפק בביטוי האתאיסטי השכיח: 'אין א-להים'?

בעבר חשבתי שלפנינו ניסוח רטורי, שבא להפתיע ולהדהים תוך שהוא הופך על פניו מושג מקובל. באחת משיחותיי עם עמנואל לוינס פקח הוא את עיניי. ניסוחו הבוטה של ניטשה בא לבטא את החוויה שהאדם זקוק לא-להים. "אשריי יתום אני" אומר הגיבור ב'מוטל בן פייסי החזן' של שלום עליכם. כך הכריזו גישות שונות, והמרקסיזם ביניהן: אשרינו שאבינו שבשמים לא קיים. לקח זמן עד שהאנושות הבינה את הטרגיות של היתמות הדתית, את האסון שבבדידות הקיומית של האדם.

לגאול את הנפש

מעתה יכולים אנו להבין את ביטויו של מרטין בובר, המדבר על האֶקליפסה של הא-להים, מעין ליקוי האור או המאור הא-להי. הליקוי הוא תופעה ארעית, זמנית, המסתירה את אור החמה, למשל. החמה נמצאת שם, אך יש משהו המסתיר את אורה. כך גם יכולים להיות דור או תקופה העלולים להאפיל על הקשר עם הקב"ה. ייתכן שהעולם המודרני עם תסביך הגדלות שבו, והאשליות שהוא פיתח, היה בדיוק תקופה כזאת. כנגד הייאוש המבוטא על ידי ניטשה, מדבר בובר על תקווה, על ניצחון האור על האפלה.

איך מבטאת השפה העברית את הקשר עם הקב"ה? אולי במילה 'דעת', שהיא הרבה יותר מאשר ידיעה קוגניטיבית. כך חשב רבי נחמן, שהתבסס על דברי רבי אלעזר (ברכות לג ע"א): "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו". 'דעת' בעברית מציינת את הקשר האינטימי ביותר, ובמקרה זה את הקשר עם הקב"ה, את  בית המקדש שבתוכנו, שאותו אנו מצווים לשמור, ואם הוא התערער – גם לגאול. גאולת הנפש היא לדעתי הצלת בית המקדש הפנימי ובנייתו מחדש אם הוא נהרס, החזרת רגש נוכחותו בתוכנו, שבוטאה ברעיון השראת השכינה על האדם. גאולת הנפש היא החזרת האפשרות לנהל עם הקב"ה "שיחה אינטימית".

אפילו בדור כדורנו, עלינו לשמוע את דברי רבי נתן תלמידו של רבי נחמן הקורא לנו (ליקוטי הלכות – הלכות עדות, ה): "ועל כן כשרואה האדם אורך גלות נפשו וחורבנו עד שנסתם ממנו קץ גאולת נפשו כמו שנסתם קץ הגאולה של כלל ישראל… צריך לשום ללבו… שבודאי ה' יתברך עמו גם עתה", ומתוך כך, "בודאי תבוא גאולת הנפש שהוא בחינת בנין בית המקדש". רבי נתן מפנה אותנו אל דברי רבי נחמן  (ליקוטי מוהר"ן תניינא, קי"ב): "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן". והוא מוסיף "שאין שום ייאוש בעולם כלל. כי בודאי סוף כל סוף יתתקן הכל וייתקן גם נפשו…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-גיליון דברים תשע"ב - 781, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: