"בידי הערבים מקדמת דנא" / ישראל מידד

חוזי שיבת ציון חזו גם את השיבה אל הר הבית, אבל אולי לא חזו את עומק העכבות שנמצאות בעניין זה אצל היהודים עצמם. עמדת מדינת ישראל הריבונית כיום מהדהדת למרבה החרפה את עמדתו הגלותית של היישוב הישן בימי המנדט

בטרם התגבשותה של הציונות המוכרת לנו – זו המדינית ההרצליאנית לקראת סוף המאה הי"ט ואף זו של תנועת "חיבת ציון" – שיבת ציון במובנה הפוליטי-מעשי התגלמה בתודעה היהודית המסורתית בקביעתו של הרמב"ם ש"המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמותיהם יא א). עוד בתחילת המאה הי"ט, לאחר שוך התסיסה המשיחית האקטיביסטית שבין 1665 עד 1740 ולקראת זו של שנת ת"ר, עת הרבנים המכונים כיום "מבשרי הציונות" הטיפו שעל עם ישראל להשתלב בלאומיות החדשה, והדמוגרפיה בארץ ישראל השתנתה בעקבות עליות החסידים ותלמידי הגר"א, שימש הרעיון של הר-הבית בנוי על תלו כדימוי מרכזי בכתביהם. התרגום ההלכתי להלכי הרוח ה"ציוניים" הללו היה הדיון בהקרבת קרבנות בהר-הבית בזמן הזה שהתנהל בין הרבנים צבי הירש קלישר, עקיבא אייגר, משה סופר (החת"ם סופר) ויעקב יוקב עטלינגר (בעל ה'ערוך לנר').

אך מעבר לדיון ההלכתי-תיאורטי במעשה הקרבנות ובאפשרות להיכנס למתחם חרם א-שריף אשר הוקם על מקום המקדש וסגר אותו באופן פיזי מהמאה הי"ג והלאה, התפתח מאמצע המאה הי"ט זרם הולך וגובר של ביקורי יהודים במקום, זרם אשר השפיע הן על השיח ההלכתי והן על השיח המדיני. העות'מאנים הסירו את איסור הכניסה למתחם הר הבית ב-1910, ומני אז – ואף לפני כן – ביקרו במקום אירופים רבים – וגם יהודים.

מבין אנשי השם היהודים ראוי להזכיר את משה מונטיפיורי ומזכירו ד"ר אליעזר הלוי, שביקרו בהר – באפריון או שלא – ביולי 1856; את ד"ר לודוויג פרנקל שביקר שנה לאחר מכן; ואת הברון אדמונד דה-רוטשילד אשר סייר בהר באפריל 1887 (כאשר בא לארץ ב-1914 ראה לנכון הרב א"י הכהן קוק להזהירו מלחזור על המעשה בכותבו אליו: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים", כמופיע באגרות ראי"ה אגרת תרע"ז). חברי מערכת "דער היינט" הפולני סיירו באתר ב-1912, ושנה אחר כך העפילו אליו תלמידי ביה"ס הרצליה – למרות פנייתו של הראי"ה קוק שלא לעשות כן. הטיול גרר תגובה שהתפרסמה ב"מוריה" נגד מנהג חדש זה של בני היישוב החדש. אם לשפוט לפי התפעמותו הרגשנית של ברל כצנלסון לאחר עלייתו למקום, "הר הבית הוא הוא המפעים את הלב ומעביר על גדותיו" (מצוטט בספרה של אניטה שפירא, 'ברל', עמ' 115), חלוצי העלייה השנייה לא שעו לאיסור.

 הדברים התפתחו גם בכיוון מדיני: באפריל 1918, בפגישה בין חברי הוועד הציוני בראשות חיים ויצמן עם הגנרל אלנבי בקהיר, עניין שאיפות הציונים לקבל בחזרה את מקום המקדש עלה בשיחה. עם כינון המנדט הבריטי ועל פי סעיף 13 של החלטת חבר הלאומים מספטמבר 1922, הובטחה למעשה זכות הגישה החופשית והתפילה בהר-הבית עבור כל בני הדתות. בהעדר יכולת להשפיע על ההוראות השלטוניות החדשות, נאלצו רבני היישוב הישן לחדש בצורות פומביות שונות את איסור הכניסה, כגון בשלטים או במודעות-רחוב. זכורה ההוראה אף מטעם הרב קוק, "אזהרה לרבים": "אחינו היקרים הבאים לעיר קודשנו ירושלים ת"ו מקרוב ומרחוק הישמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית" [על כל אלה ראה: מורגנשטרן אריה, "הדיון בשאלת חידוש הקרבנות ובניין בית המקדש ער שנת ת"ר", קתדרה, 82 טבת תשנ"ז, עמ' 45-74. גורן דותן, "הערגה להר הבית בשלהי התקופה העותמאנית", בתוך אריאל, מס' 176, דצמבר 2006, עמ' 39-49, וגם שור נתן, ״ביקורים אסורים בהר הבית״, קרדום, 23-21, יולי 1982. ועוד אצל בן-אריה יהושע, עיר בראי תקופה – ירושלים במאה התשע-עשרה, העיר העתיקה, יד בן-צבי, תשל"ז, עמ' 171-185].

כפריצי עמנו

אפשרות הביקור בהר הולידה גם דיון 'חיובי' בספרות השו"ת. בשאלה ששלח הרב שמעון סופר – אב בית הדין בערלוי שבהונגריה, ונינו של הרב עקיבא אייגר – אל הרב האשכנזי של היישוב הישן בירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, ביום ד' שבט תרפ"ה (1925), ביקש הרב סופר לדעת האם המציאות מאפשרת הקרבת קרבנות. במכתבו מניח הרב סופר, מהונגריה הרחוקה, ש"יט עלינו חסד בעיני המלכים ונתן כבוד לישראל וממשלה בארצנו הקדושה להתנהג הכל על-פי התורה והמצוה", ולכן הוא מעלה את השאלה "אולי הגיע עת דודים באתערותא דלמטה לתן לנו חן להרשות לנו לבנות מזבח להקריב עליה קרבנות". לרב סופר הייתה הצעה מעשית: "אם יתאספו כל חכמי ארץ ישראל, או אולי די בלבד בחכמי ירושלים, חכמים וזקנים יראי ה' לבקש מן הממשלה, בלא ספק יסכימו לזה". היה לו גם פתרון תקציבי לבניית המזבח והוא לא הוטרד מהשאלות ההלכתיות בנושא הכהנים והקרבנות: "הלא חכמי א"י הגאונים והגדולים ה' ישמרם וינצרם יתעסקו בהלכות אלו וישאו ויתנו בדבר ואחרי רבים להטות".

בתשובתו, רב עדת האשכנזים בעיר ירושלים שגם כונה מרא דארץ ישראל לא טרח להתפלפל האם מותר להקריב קרבנות בזמן הזה בלא הבית ולמרות הטומאה – כדעתם של הרבנים בני הדור הקודם עקיבא אייגר, חת"ם סופר, צבי קלישר ואחרים – והוא מפרט ומונה שתי סיבות עיקריות שלא לעשות כן.

הראשונה היא שלצערו הגדול, "לא נכונה הידיעה שהגיעה לאזני כבוד תורתו כי ניתן כבוד לישראל מהממשלה קצת להתנהג הכל על-פי התורה והמצוה". כדוגמה הוא מציין "די להבין המצב מעובדא אחת קטנה… בבוא הנה הנציב היהודי, שלחתי אליו מכתב בקשה שהממשלה תתן לנו רשות לתלות שלט ברחוב הסמוך למקום המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן, להודיע על האיסור של הכניסה להר הבית בזמן הזה… ולדאבון לבי קבלתי תשובה בשלילה, מפני כי מודעה כזאת תהיה למורת רוח להחפשים מבני פריצי עמנו". להשקפת הרב, לא רק שהממשלה איננה סרה להוראות ההלכה, כפי הבנתם של רבני היישוב הישן, אלא שבעצם, מי ששולט הם הציונים החילונים.  זאת איננה "ממשלה" המסוגלת להעניק רשות בעלת-תוקף הלכתי כדי שתתאפשר ליהודים כניסה לשטח חרם א-שריף על מנת לבנות מזבח בתוך גבולות הר הבית המקודש. הרב זוננפלד אף מטשטש את המושגים כאילו הר-הבית ומקום המקדש חופפים, ויש איסור כרת בכניסה ל"הר-הבית", דבר שאיננו נכון.

אך סיבה נוספת מוזכרת: "ולבד זה הנה מקום מקדשינו שועלים הלכו בו, ונמצא כולו בידי הערבים מקדמת דנא דקיימי עלן ככסלא לאוגיא [סובבים אותנו כמו צלחות-ההשקיה שסביב עצי הפרי, לפי מסכת ברכות ו, א], ושמועות בדויות על דבר רצון היהודים לקחת מידם את הר הבית כבר גרם שנאה רבה ומשטמה מצד הערבים עלינו… ולכן עלינו לחכות לישועת ה'… שישלח לנו משיחו…". כמו בימינו, גישת 'תולעת יעקב' היא השולטת. ליהודים אין כוח פוליטי או צבאי ובנוסף אל לנו להרגיז את הלא-יהודי. העניין כולו רגשי מדי. עצם הגשת הבקשה למתן רשות תיצור צרות ועצם רצוננו להקריב יגרום בעיות.

עודנו בשפלותנו

החמור בעיניי בתשובתו של הרב זוננפלד הוא שלמעשה הוא, המתפלל שלוש פעמים ביום שייבנה בית המקדש, מגדיר שאיפה זו כ"שמועה בדויה"! וזה כבר מקדם אותנו למציאות הפוליטית והמשפטית של ימינו.

למרות תקומת מדינת ישראל, ולמרות שחרור מקום המקדש במלחמת ששת הימים, בכל הקשור להר-הבית הנוסחה הנושנה של שילוב "רגישות" יתרה לכל הקשור בהר עם נמיכות-קומה ביחס למעמד הנכרים במקום עדיין משמשת בפועל ומניעה את עמדת המדינה. רק לאחרונה, ביום 24 באפריל 2012, בפסק דין של שופטי בג"ץ א' רובינשטיין, ע' פוגלמן וצ' זילברטל, כמו קודמיהם זה יותר מדור, נכתב: "…מטרתה העיקרית של העתירה, מימוש זכות העלייה להר הבית, אינה נפגעת, וגם איננו רואים בהפעלת שיקול דעת רגיש… משום הפרה של הוראות חוק היסוד" (תיק 9079/11, עתירה מטעם נאמני הר הבית, בעניין גשר המוגרבים הזמני ומדיניות העלייה להר).

מאז תשכ"ז, ממשלות ישראל סירבו להעניק ליהודי כיהודי כל הכרה ייחודית ומעמד בהר ונמנעו מלהתקין את התקנות הדרושות להסדרת נוכחות יהודית במקום. בעצם, השקפתו של הרב זוננפלד בדבר אי-היכולת לקבל את חידוש עצמאות עם ישראל בארצו יחד עם הפחד המושרש מדי בנפשם של אנשים רמי מעלה ברבנות, בפוליטיקה ובמשפט יוצרים את האפשרות של אבסורדים כולל הקמת מערך פיגומים בתוך כיפת הסלע הנשען על אבן השתייה,  כשגורמים ממשלתיים כלל לא ראו בכך כל עניין מדאיג.

הר הבית עדיין בחורבנו, לא רק במציאותו הפיזית אלא גם מבחינת ההתייחסות של הממסד ההלכתי אליו. מדיניות זו מצטרפת להתרפסות השלטונית של ממשלות ישראל כלפי הוואקף ולחוסר אומץ-לבם של שופטי הצדק במדינה.

 ישראל מידד (וינקי) הוא איש מרכז מורשת בגין ויו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-גיליון דברים תשע"ב - 781 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אגב, אני סגן יושב ראש של האגודה לזכות הצבור לדעת. ו(עדיין) מזכיר "אל הר ה'".

  2. ש.צ. לוינגר

    בס"ד עש"ק חזון ע"ב

    ובעזר ה', כשאנחנו נהיה הערבים, ויתקיים בנו 'כל ישראל ערבין זה בזה' (וכמסורת הספרדים המנקדים 'ערב' בשני קמצין) יהיה ההר והבית שלנו כמקדמת דנא.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. בס"ד מוצש"ק, ליל צום תשעה באב (נדחה)

    ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר–לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ–לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו–בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: