הטוענים לכתר / רפאל זֵר

גלגוליו של כתב היד המדויק ביותר של המקרא נעצרו בישראל, עם היעלמות חלקים ממנו, שייתכן שמעורבים בה נציגי המדינה, אנשי אקדמיה, אספנים ושליחים מפוקפקים. עכשיו בספר מותח חדש

תעלומת הכתר

המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך

מתי פרידמן

מאנגלית: עליזה רז-מלצר

דביר, 2012, 288 עמ'

גילוי נאות: לפני כשלוש שנים הגיע לחדרי שבאוניברסיטה העברית בירושלים עיתונאי בשנות השלושים לחייו, יהודי ממוצא קנדי, העובד לפרנסתו בסוכנות הידיעות AP (Associated Press), והעונה לשם מַתִּי פרידמן. הוא גילה לי שלאחרונה שמע על כתב היד המקראי המכונה במקומותינו "כתר ארם צובה", ובשל אווירת המסתורין האופפת כתב יד זה הוא "נדלק" והחליט לכתוב עליו ספר. פרידמן הגיע עם מכשיר הקלטה ועם רשימת שאלות ארוכה, ואני התבקשתי להבהיר לו מהו כתב יד, מהי המסורה ומי היו בעלי המסורה, מדוע כתב היד המדובר חשוב יותר מאחרים ועוד שאלות רבות על זה הדרך. תוצאות מסע התחקיר של פרידמן הן הספר המרתק שלפנינו.

הכתר מגיע לנשיא

"כתר ארם צובה" הוא שמו של כתב יד שהחזיק את התנ"ך כולו, כתוב בדיו על גבי קלף ומלווה במערכת שלמה של סימני ניקוד, טעמי מקרא ומסורה. הכתר הוא תוצר של שיתוף פעולה בין "סופר", כותב האותיות והמילים, ובין "נקדן" או "מסרן" המוסיף את סימני הניקוד, הטעמים והמסורה, והמגיה את כתב היד ומסלק ממנו את שגיאות הסופר. סופר הכתר הוא שלמה בן בויאעא, והנקדן הוא אהרן בן משה בן אשר. שניהם חיו במחצית הראשונה של המאה העשירית בטבריה. בן אשר נחשב אחרון בעלי המסורה והסמכותי ביותר. הכתר נכתב כטופס מופת מקראי, שממנו יגיהו הסופרים והנקדנים את כתבי היד שלהם. אם בזמנים שבהם בית המקדש עמד על כנו שימש הבית סמל לאחדות עם ישראל, דבר-מה שכל יהודי נושא אליו את עיניו, הרי שאחרי חורבן הבית השני תפס התנ"ך מקום זה, והכתר מייצג את נוסח המקרא המדויק ביותר שנכתב אי-פעם.

בתחילת המאה האחת עשרה הועבר הכתר מטבריה לקהילה הקראית בירושלים. בשנת 1099 נשדד הכתר בידי הצלבנים, והועמד למֵעֵין מכירה פומבית. דווקא הקהילה הרבנית הצליחה לגייס את הסכום הדרוש, והכתר הפך רכושהּ. במחצית המאה השתים עשרה מעיד הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ספר תורה ח, ד–ה) על כך שהכתר מונח על שולחנו, וממנו הוא מעתיק את ספר התורה שכתב כהלכתו. ככל הנראה בשלהי המאה הארבע עשרה נטל אחד מצאצאי הרמב"ם את הכתר והיגר איתו לארם צובה (העיר חַלַבּ שבצפון סוריה). כאן נשמר הכתר במשך מאות שנים בתוך תיבת ברזל שנקבעה בקיר בית הכנסת. באחת הפך הכתר בבת עינהּ של קהילת ארם צובה, שראתה בו עותק של התנ"ך שנכתב בידי עזרא הסופר. קדושתו של הכתר בעיני אנשי הקהילה עלתה על קדושת ספר התורה שבארון הקודש, והתפתחה אגדה שלפיה ביום שהכתר יֵצֵא מגבולות העיר – תחרב הקהילה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות החלו פרעות ביהודי ארם צובה. בית הכנסת חולל וחפצי הקודש נשדדו. הארון שבו היה הכתר נפרץ, והכתר הושלך בחמת זעם על רצפת בית הכנסת ודפיו התפזרו. לאחר מכן הועלה בית הכנסת באש, אך האש אחזה רק בחלקו. למחרת היום הקשה, ואולי באותו היום, שם גבאי בית הכנסת אשר בגדדי את נפשו בכפו, ויחד עם בנו נכנס לבית הכנסת והציל את הכתר, שלא נפגע בשריפה כלל. הכתר נשמר במקומות מחבוא בסוריה במשך כעשר שנים, ובשנת תשי"ח (1958) הוברח בידי שליח העונה לשם מרדכי פחאם, סוחר גבינות בעל דרכון כפול: סורי ואיראני, והגיע שוב לירושלים. הגרסה הרשמית טוענת כי עם הגיעו ארצה נמסר הכתר לידיו של נשיא המדינה דאז, יצחק בן-צבי. זמן קצר אחר כך התברר שהכתר הגיע לידי הנשיא לא שלם, וכשליש מדפיו חסר. בספרו בודק פרידמן את הגרסה הרשמית הזו, ועוד כמה גרסאות רשמיות ומוסכמות שונות הקשורות בגלגולי הכתר, ומגיע לכמה תוצאות מפתיעות, לאו דווקא מרנינות לב.

היכן החלקים החסרים?

בחלקו הראשון של הספר מתאר פרידמן את גלגולי הכתר החל בשנות כתיבתו בטבריה ועד הפרעות ביהודי ארם צובה ושריפת בית הכנסת. חלק זה כתוב בשפה קולחת (ובזה רב גם חלקה של המתרגמת מאנגלית לעברית) המועשרת הן במידע כללי, בעיקר היסטורי וגיאוגרפי, הן בתיאור הווי החיים המזרחי, בתוספת הומור דק. אין ספק, קריאה בחלק זה של הספר היא תענוג ספרותי ואינטלקטואלי כאחד. חלקו השני של הספר מעניין ואף מותח, ובו צולל המחבר במעמקי התעלומות הקשורות בכתר ובגלגוליו, שמעולם לא באו על פתרונן המלא.

כאמור, הגרסה הרשמית טוענת שהכתר הגיע ארצה, ונמסר באופן מיידי לידי הנשיא בן צבי. כשנשאל השליח מדוע מסר את הכתר לידי רשות ממלכתית ולא לידי נציגי קהילת ארם צובה בישראל, אמר כי שולחיו הורו לו למסור את הכתר לידיו של "יהודי דתי", וכך עשה; הוא מסר את הכתר לידיו של שלמה זלמן שרגאי, עוזר הנשיא, יהודי חובש כיפה, והלה העביר את הכתר לידי הנשיא.

פרידמן החרוץ חיטט בארכיונים ומצא את פרוטוקול המשפט שבו תבעו פרנסי קהילת ארם צובה בישראל את מדינת ישראל על גזילת רכוש הקהילה. מהפרוטוקול עולה שגרסת אנשי הקהילה היא אמת, ושהשליח לא דיבר אמת. עוד עולה מהמסמכים כי בבוא השליח לנמל חיפה פגש אותו נציג המדינה ו"שכנע" אותו למסור את הכתר לידי הנשיא. במהלך המשפט לחצו פרקליטי המדינה לפשרה, וזו לבסוף התקבלה למרות התנגדות נציגי הקהילה, הממורמרים בגין זאת עד עצם היום הזה. על פי פשרה זו הבעלות על הכתר תהיה משותפת למדינה ולקהילה, אך הכתר גופו יסתופף תחת קורת הגג של מכון בן צבי, ולא יוּצא משם כי אם באישור של חבר הנאמנים המשותף.

כאן מגיע המחבר לשאלת השאלות: היכן חלקי הכתר החסרים? חלקים אלה כוללים בין השאר כמעט את כל התורה! לאורך שנים רבות רווחה הדעה שהחלקים החסרים הושמדו בשריפת בית הכנסת. דעה כזו השמיע גם אמנון שמוש, בן ארם צובה, בספרו "מישל עזרא ספרא ובניו". מאז הצטברו ראיות רבות שהפריכו את התיאוריה הזאת, כגון בדיקת החלקים הקיימים של הכתר במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, שהעלתה כי אין כל סימני פיח או חריכה בחלקים הקיימים; או שני דפים מהחלקים החסרים שהגיעו ארצה לאחר שנים, ואותם שלחו מארה"ב אנשים יוצאי ארם צובה, ששמרו אצלם את הדפים למזכרת או כקמע.

פרידמן נעזר ברפי סיטון, קצין מוסד לשעבר, גם הוא בן ארם צובה, והם מסיקים שהכתר נשדד – אם לא כל חלקיו החסרים אז רובם – על אדמת ארץ הקודש. לאורך כל מאות דפי הפרוטוקול של המשפט ההתייחסות לכתר היא כאל כתב יד שלם. לא נזכר שם אפילו ברמז שקרוב לשליש מדפי הכתר אינם. פרידמן מוכיח שהגרסה שלפיה שרגאי קיבל את הכתר ולמחרת היום העביר אותו לידי הנשיא – אינה אמת. הכתר נמסר לידי הנשיא קרוב לשלושה שבועות מאוחר יותר. זהו פרק זמן לא סביר, המעלה תמיהה: מה עלה בגורלו של הכתר במהלך פרק זמן זה?

כעת מעלה המחבר סיפור נוסף הקשור בחלקי הכתר החסרים, סיפור שכבר פורסם בעבר. אספן היודאיקה שלמה מוסאיוף העיד במהלך ראיון טלוויזיוני כי בשנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו אליו שני סוחרי יודאיקה ובידם מזוודה. הם הציעו לו "סחורה" שהייתה לא פחות מאשר חלקי הכתר החסרים, תמורת סכום של מיליון דולר. מוסאיוף טען בראיון כי באותה העת לא היה בידו סכום כסף גדול כל כך, ולכן העִסקה לא התקיימה.

מצב הכתר מחמיר

לסיכום, פרידמן מצביע על כמה חשודים עיקריים: נציג הסוכנות היהודית בתורכיה, שקיבל את פניו של השליח מארם צובה (פרידמן משנה את שמו בספר ל"שנער", אך השם האמיתי ידוע לכותב שורות אלה ואף נרמז בעדינות בספר עצמו); מאיר בניהו, שעמד בראש מכון בן צבי בעת שהכתר הגיע ארצה; שלמה זלמן שרגאי או מי מטעמו; השליח מרדכי פחאם; ויבדל"א שלמה מוסאיוף, שפרידמן אינו נותן אמון מלא בדבריו.

הספר יצא לאור בחודש יוני 2012, במהדורה אנגלית ובמהדורה עברית המתורגמת ממנה (מהדורות בכמה שפות נוספות עומדות לצאת לאור בחודשים הקרובים, בהן גם קוריאנית). ימים אחדים קודם לכן התקשר פרידמן אל כותב שורות אלה והביע בפניו את חששו מתגובות קשות כלפיו, שתצאנה מצד הדמויות המצטיירות בספרו באופן שלילי, או מבני משפחותיהן וצאצאיהן.

מתברר שחששו היה מוצדק, אף על פי שהדמויות הללו כבר עברו ברובן לבית העולמים. במיוחד כועסים על פרידמן במכון בן צבי. פרידמן גילה בארכיון של המכון מסמכים המראים כי מצבו הפיסי של הכתר התדרדר עד מאוד בשנים שבהן הוא נשמר במכון. במסמך פנימי כותב אחד מעובדי המכון לראש המכון כי תצלומי הכתר שנעשו עשרים שנה קודם לכן טובים יותר מגוף הכתר המקורי שבידיהם. היה צורך דחוף בפעולת שימור, אך בשל בעיות בירוקרטיות והיעדר תקציב נדחה השימור עוד ועוד, ומצב הכתר החמיר והלך.

צחוק הגורל הוא שבמהלך המשפט שבו תבעו נציגי קהילת ארם צובה את מדינת ישראל, העלתה הפרקליטות טיעון מכריע: רק בהיותו בידיים ממלכתיות יישמר הכתר ולא יינזק. והנה הקהילה שמרה על הכתר במשך מאות שנים מבלי שניזק, בעוד ה"ידיים הממלכתיות" לא מנעו את הנזק שנגרם לכתר בתוך פרק זמן קצרצר של כעשרים שנה.

rafaelzer@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',א' אב תשע"ב, 20.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 ביולי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון מטות מסעי תשע"ב - 780, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: