הדם והאדם / ברכי אליצור

על פי הסברו של שד"ל, מאחורי דיני גואל הדם קיימת דווקא מגמה של צמצום שפיכות הדמים. עיון רחב בדיני הנפשות בתורה מאשר זאת

אחד הנושאים הנדונים בפרשת מסעי הוא דיני ערי מקלט, ובכללם מתוארות זכויותיו של גואל הדם. הזכות לגאול דם נראית כעומדת בסתירה למגמה המקראית הכללית, השוללת מכול וכול מעשים של הרג אנשים חפים מפשע, ונדמית כסוג של ויתור למי שאינו מצליח לשלוט ברגשות הנקם הטבעיים שבו. שד"ל בפירושו לדיני עיר מקלט שבספר דברים מציע הסבר לתמיהה זו:

והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת… והתורה העמידה שופטים ושוטרים וניטלה הנקמה מיד היחידים… והנה כשהייתה רציחה בזדון יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מוות הוא ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו נשאר ללא עונש, כי היה נראה לו וליודעיו כאילו אינו אוהב את אביו… והדעה הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה הא-לוהית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנוקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא יימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת… לפיכך הניחה [התורה] זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.

שד"ל מוכיח כי מגמת שלילת ההרג המקראית היא העומדת בבסיס דיני גואל הדם, שכן הוא זה שבכוחו לעצור את מעגל הדמים שעלול היה להתפתח אלמלא הוסדר מעמדו. עוד מוסיף שד"ל כי הזכות לגאול דם אמנם קיימת, אולם השאיפה היא לבנות חברה מתוקנת שבה הרשות השופטת תצליח להחניק את יצר הנקם של האדם הפרטי, ביודעו כי היא תדאג למצות את הדין עם הרוצחים.

שד"ל מציע בדבריו רעיון מעניין המבחין בין ההיתר ההלכתי הכתוב לבין רוח ההלכה המסתייגת מביצועו הלכה למעשה, מעין הדברים שדרשו חז"ל בדיני אשת יפת תואר 'דיברה תורה כנגד יצר הרע' (קידושין כא ע"ב). את ההבחנה שיוצר שד"ל ניתן להוכיח מכמה דוגמאות של פסוקים העוסקים בהלכות החמורות של דיני נפשות, ואף על פי כן קיים בהם חוסר בהירות לגבי מעמדו של הורג הנפש.

איור: מנחם הלברשטט

כפל הדמים

דינו של גנב שנתפס תלוי על פי רוב בסוג הגנבה, אולם גם למפגש מפתיע בין הגנב לבעלים בשעת הגנבה יכולה להיות השפעה על מעמדו. הפסוקים שלפנינו מתארים שני פרמטרים הקשורים לאופי המפגש בין הגנב לבעלים, ומשפיעים על מידת החירות שיש לבעלים לחרוץ את גורלו של הגנב:

אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים.

אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (שמ' כב, א-ב).

הביטויים 'אין לו דמים' ו'דמים לו' הִנם מבעים דו-משמעיים. אפשרות אחת היא להסביר שהמילים 'מחתרת' ו'זרחה עליו השמש' מבטאות ממדי פומביות של המעשה. המחתרת היא מקום המוסתר מעין אדם, והיא אינה מאפשרת לבעלים להזעיק סיוע, ולפיכך הוא פטור במקרה שהרג את הגנב מתוך הגנה על חייו. המילים 'זרחה עליו השמש' מתארות מעשה פומבי, שבו ישנם עוברים ושבים היכולים לסייע לבעלים במקרה של סכנת חיים, ולפיכך הלשון 'דמים לו' מופנית לבעלים במקרה שהרג את הגנב.

אפשרות אחרת היא להסביר שהמילים 'מחתרת' ו'זרחה עליו השמש' מבחינות בין רמות התעוזה של הגנב. גנב הבא ב'מחתרת' מבטא פחד ואינו מהווה איום ממשי על חיי הבעלים, ועל כן 'אין לו דמים' – אין לגנב דין מוות. לעומת זאת, 'אם זרחה השמש עליו' – שבא ביום ואינו חושש לחייו, כנראה יש באפשרותו להגן על עצמו, ועל כן חל על הבעלים דין 'הבא להורגך השכם להורגו' והגנב במעמד של 'דמים לו'.

כיצד ניתן להסביר את העובדה שבדינים כל כך חשובים כדיני נפשות נוקטת התורה אמצעי של כפל משמעות, כשפירוש לא נכון של המבע עשוי לגזור למוות את דינו של הגנב?

כפל המשמעות מותיר את ביטויי הדמים אמורפיים, במטרה להרחיק את הבעלים מנקיטת פעולת הרג. האפשרות שהביטוי 'דמים לו' מוסבת על הבעלים, והוא עשוי להפוך באחת לאדם בעל מעמד של רוצח, תוביל אותו להשתמש בזכות של 'הבא להורגך השכם להורגו' רק כמוצא הגנה אחרון על חייו.

מיהו האדם

התיאור המורכב של איסור רצח מלווה בנימוק:

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בר' ט, ו).

החלק הראשון של הפסוק – 'שופך דם האדם' – מתאר את פעולת החוטא; החלק השני – 'באדם דמו ישפך' – מתאר את אופן ביצוע עונשו של החוטא; והחלק השלישי אמור לנמק את העונש: 'כי בצלם א-להים עשה את האדם'. מיהו ה'אדם' המוזכר בנימוק? ישנן שלוש אפשרויות:

האחת, האדם הוא הנרצח. הרוצח נענש בעונש מוות מפני שהשחית את צלם הא-להים של הנרצח.

השנייה, האדם הוא הרוצח. חומרת העונש לרוצח נובעת מרמת הציפיות שיש מאדם שנברא בצלם א-להים ויודע להבדיל בין טוב לרע.

השלישית, האדם הוא הדיין. מילות הנימוק מסבירות את הצורך במערכת משפט. הדיין ניחן בצלם א-להים שמסייע בידו להוציא משפט צדק.

המשמעות המשולשת נותנת לנו את הזוויות השונות המוכיחות את יקרותו של האדם: הצער הגדול על מותו של יציר כפיו של הא-ל, העונש הגדול למי שאינו מכיר בחשיבות האדם, והצורך לדקדק מאוד בהחלת גזר דין מוות על אדם.

חוסר שביעות רצון

בספר דברים, הפסוק המתאר את פעולתו של גואל הדם מכיל מבע דו משמעי:

פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם (דב' יט, ו).

המילים ו'לו אין משפט מות' יכולות להתפרש כמכוונות לגואל הדם שהרג רוצח בשוגג שברח מעיר מקלט, ויכולות גם להתפרש כמוסבות על רוצח בשגגה שפטור מדיני נפשות (ראו מכות י ע"ב). שתי האפשרויות נתמכות בהקשר הכללי של הפרשיות, המבחינות בין רוצח במזיד שדינו מוות לבין רוצח בשוגג הרשאי להגן על עצמו באמצעות הבריחה לעיר מקלט.

כפל המשמעות מבטא מצד אחד רמז סמוי לחוסר שביעות רצון מגאולת דם, על ידי תזכורת שדינו של הרוצח אינו מוות, ומצד שני מבטא כפל המשמעות את דינו החריג של רוצח בשוגג שאף על פי שמבחינת החוק אין דינו מיתה, העובדה שהוא גרם למיתתו של מישהו אחר הופכת גם את דמו, כשהוא נמצא מחוץ לכותלי עיר המקלט, להפקר. שתי המשמעויות מדגישות את ערך חיי האדם: הצורך לרסן את יצר הנקם ולחון את הרוצח, והפגם הבלתי ניתן לריפוי של מי שרצח נפש, שדמו הותר כל זמן שהוא שוהה מחוץ לעיר מקלט.

שלוש הדוגמאות שהצענו מבטאות בתחבולות סמויות את ההיבט המטה-הלכתי של דיני נפשות, ומביעות את הסתייגות התורה מפסק דין מוות אף כשהוא מותר לכאורה על פי החוק היבש.

*

'והדעה הזאת לא היה אפשר לעקור בבת אחת' (שד"ל).

ההסתייגות מפעולתו של גואל הדם נרמזת רק בפרשיית עיר מקלט שבספר דברים, שם מוסיף הכתוב ומתאר את מניעי גואל הדם 'פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו…' (דברים יט, ו), ומציע את המבע הדו משמעי 'ולו אין משפט מוות' (שם). לעומת זאת, בתיאור גואל הדם שבפרשתנו הסתייגות זו איננה נרמזת.

ספר במדבר חותם את שנות הנדודים במדבר, ללא מערכת משפט ומוסדות הנהגה ממוסדים. בהעדרם, מתוארת פרשיית ערי מקלט מנקודת המבט של זכויות הפרט, הן של רוצח בשגגה והן של גואל הדם הרוצה לנקום את מות בן משפחתו. בספר דברים תוקדשנה הלכות רבות להתקנת מערכות הנהגה ומשפט ולהתנהלותן התקינה. פעולתן של מערכות המשפט תוביל לצמצום הדרגתי בעידוד פעולתו של גואל הדם, ולחינוך להשקפה כי 'חביב האדם שנברא בצלם'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',א' אב תשע"ב, 20.7.2012

פורסמה ב-20 ביולי 2012, ב-גיליון מטות מסעי תשע"ב - 780 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: