כיצד יש להעריך את מעשה פינחס? עיון בספרות הבתר-מקראית מלמד על גישות שונות ביחס לדמותו התלויות במאפייני התקופה

[תקציר המאמר 'הערצה מול התנגדות לקנאות פינחס בראי הדורות' שהתפרסם בכתב העת נטועים יז (תשע"א)]

המילה 'קנאות' משתייכת לקבוצת מילים בעלות הגדרה אמביוולנטית התלויה במושא הקנאות, כשלעמדותיו האידיאולוגיות של המגדיר ישנה השפעה לא מבוטלת על המימד הרגשי שיתלווה להגדרה. כך, לדוגמה, במילון שושנה בהט הקנאות מוגדרת כ'עמידה נלהבת לצד מנהיג או לצד רעיון או השקפה' (מילון ההווה, תשנ"ה), ואילו במילון שנכתב על ידי אחיה של בהט, איתן אבניאון, ההגדרה היא: 'אדיקות, דתיות, חרדיות, פנטיות' (מילה במילה: אוצר המילים הנרדפות, ת"א 2000).

האמביוולנטיות המילונאית לא פוסחת גם על הפרשנות הקדומה והמאוחרת למעשה הקנאות של פינחס, מהתנ"ך ועד לסוף תקופת התלמוד. בדברינו הבאים ננסה לעמוד על מאפייניה.

הערכה אחרת

פינחס נזכר בשלושה סיפורים במקרא. האזכור המרכזי שבו אנו מתוודעים לדמותו הוא סיפור קנאותו המוביל להריגת זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וכזבי בת צור המדיינית, לאחר מעשה הניאוף הפומבי.

קנאות פינחס מעלה לדיון שלוש סוגיות כבדות משקל בהשקפת העולם היהודית:

1. היחס לנשים נכריות – פינחס חרץ את גורלם של זמרי וכזבי למוות על עוון בעילת נכרית. האם זהו העונש האולטימטיבי במקרים אלו?
2. הוראת הלכה – פינחס פועל מתוך החלטה אישית ולא מתוך צו משפטי, מה מעמדו של מי שמורה הלכה מטעם עצמו?
3. הרג ממניעים של קנאות – האם קיימת לגיטימציה למעשה הרג ממניעים של קנאות?

ההערכה החיובית של התורה לפינחס לא מותירה מקום של ספק ביחס לתשובות לשלוש השאלות, אולם האם לא ניתן למצוא התייחסות שונה של התורה עצמה לסוגיות אלו? והרי התורה מעמידה סמכות מיוחדת שתפקידה להורות הלכה ומצווה את היחידים 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך' (דברים יז, י); התורה מעמידה דיינים לטיפול בדיני נפשות ומציבה בפניהם כללי משפט מורכבים ביותר; ומה לגבי בועלי נכריות – האמנם דינם של דוד שנשא את מעכה ושל שלמה שנשא את בת פרעה ואת נעמה העמונית היה דין מוות?

היחס הפרשני לקנאות פינחס יכול, אם כן, להישען על ההערכה המקראית הצמודה למעשה ולכלול דברי שבח על אומץ לבו של הקנאי ועל טהרת מניעיו, אולם תיתכן גם אפשרות של העמדת דיני תורה הסותרים לכאורה את מעשה פינחס כאמצעי ביקורת על מעשה הקנאות, המעמידים סימני שאלה נוקבים על ההשלכות של מעשה מסוג זה.

בשבח הקנאות

שלושת המרכיבים של סיפור קנאות פינחס העסיקו את הציבור היהודי לכל אורך הדורות, כשלכל דור האתגרים שלו, בהתאם לנסיבות המצב והזמן. היו דורות שבהם בעיית הנישואים לנשים נוכריות הייתה אקוטית, ואילו בדורות אחרים חששו יותר מיחידים שעושים דין לעצמם. בתקופות אחרות החשש מפני תנועות קנאיות היה בעיצומו.

ספר מקבים א מתייחס לפינחס בהערצה גלויה:

ויקנא מתתיהו לתורה, כאשר עשה פינחס לזמרי בן שלום. ויקרא מתתיה בעיר בקול גדול לאמר, כל המקנא לתורה והעומד בברית יצא אחרי (מקבים א ב כד – כז).

התמיכה במעשי קנאות בתקופת בית חשמונאי איננה מפתיעה. יהודי ארץ ישראל שבחרו להמשיך לקיים את מצוות הדת, חרף תפוצתה של התרבות ההלניסטית וחרף גזרות הדת, ראו את עיקר מלחמתם בבני עמם שהושפעו מהתרבות השלטת וחיקו את מנהגיה, ואיימו על תפוצתה ונצחיותה של הדת היהודית. הקנאות נתפרשה אצלם כמסירות ללא סייג לדת ישראל וכנכונות להילחם נגד מי שפוגע בה, ומי שהיה לו חלק בה זכה לשבח על נאמנותו ואומץ לבו.

אצל יוסף בן מתתיהו כבר נמצא עמדה אמביוולנטית יותר למעשה הקנאות של פינחס. יוספוס מצנזר את תיאורי השבח והשכר הא-לוהיים ומניעי פינחס מתוארים כיותר אישיים ופחות אידיאולוגיים:

… ומאחר שהיה מצטיין באומץ רוחו ובכוח הגוף שלו במידה כזו, שברגע שנתקל בפורענות לא היה נפטר ממנה עד שהתגבר עליה ונחל ניצחון (קדמוניות היהודים, ספר רביעי, עמ' 124).

יוספוס נמנה על הפלג המתון בתקופת המרד הגדול, וקרא לא פעם לקנאים לחדול משימוש בכלי נשקם. הוא ערק במהלך נפילת הגליל אל מחנה הרומאים, ואת מעשה הבגידה ניסה להצדיק באמצעות תיאור מעלליהם של הקנאים, והאשמתם בהצתת נס המרד שהוביל בסופו של דבר לחורבן ירושלים והמקדש. יוספוס מנסה להציג את טבעם הבסיסי של היהודים כעם שוחר שלום, שאורח חייו שובש בידי קבוצת קנאים קיצונים אחוזי 'להט משיחי' שאותם הוא תיאר כמשוגעים חמומי מוח, מרצחים ופושעים. הקנאים ראו במעשה הקנאות של פינחס מודל לחיקוי, ועל כן מנסה יוספוס להמעיט במניעים האידיאולוגיים של פינחס, שזכו לאישור א-לוהי, ולתארם כנובעים ממאפיין אישיותי של פינחס.

לכיוון השלילה

בספרות חז"ל קיימת תופעה מעניינת: ההערכה החיובית לקנאות פינחס הולכת ופוחתת, ובסוף תקופת התלמוד נושאות הדרשות אופי ביקורתי ואף שלילי.

בהלכה התנאית הקדומה לומדים הלכה ממעשה פינחס: 'הבועל ארמית קנאים פוגעים בו' (משנה סנהדרין ט, ו), אולם תוקף החיוב של ההלכה הולך ומצטמצם והחכמים מציבים תנאים נוספים להחלתו עם תוספת המביעה הסתייגות מביצוע המעשה: "תני שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים" (יר' סנהדרין כז ע"ב).

בדרשות מתקופת התלמוד לא מסתפקים בהרחבת מספר התנאים הנדרשים לקיום ההלכה, אלא מתארים את פינחס כמי שרק הודות לניסים שליוו את פעולת הקנאות שלו ניצל מדין של רוצח:

אמר רבי יוחנן: ששה ניסים נעשו לו לפינחס (סנהדרין פב ע"א).

וחרף הניסים:

בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם. (שם, שם ע"ב)

מגמת ההסתייגות ממעשה הקנאות של פינחס במהלך תקופת המשנה והתלמוד נובעת כפי הנראה ממספר גורמים שחברו זה לזה והביאו לעיצוב מחודש של סיפור הקנאות.

1.

בשלהי ימי בית שני המונח קנאי אפיין את הכת האקטיביסטית ביחס לשלטון רומא. יחסם של החכמים לקנאות מסוג זה לא היה אחיד, אולם תפיסת הגאולה הלכה והשתנתה מאמונה בגאולה ארצית התלויה בבני אדם ובמידת שאיפתם לחירות לאמונה אוטופית אסכטולוגית שאינה תלויה במעשי האדם. במקביל התפתחה הסתייגות כלפי מעשי קנאות שמטרתם להביס את השלטון הרומי מתוך שאיפות חירות וציפייה משיחית. ההבנה שמרידות לא די שאינן מובילות לעצמאות אלא מחבלות במעט החירות שנותרה לעם הובילה לדיכוי גילויי קנאות, ולטיפוח אמונה בגאולה א-לוהית. תפיסה זו השפיעה במידה רבה גם על היחס לדמותו של פינחס, שמעשיו מתוארים במקרא כקנאות.

2.

מוסד הסנהדרין חווה תהפוכות במהלך תקופת המשנה והתלמוד ושאלת סמכותו עמדה לא פעם על הפרק, כשחכמים סברו לעתים שבידיהם הכלים לפסוק הלכה אף בניגוד להכרעת הסנהדרין. הנשיאים עמלו רבות על שיקום מעמד המוסד וענשו בחומרה, עד כדי נידוי, את מי שערער על סמכותם. ההיתר הניתן במשנה הקדומה לפעולתו של הקנאי מאציל סמכות של דיני נפשות על הפרט, מבלי שהלה צריך להיוועץ בסמכות בית הדין, ובעקיפין נוצר כרסום בבלעדיות סמכותו של מוסד הסנהדרין להכריע בדיני נפשות. ההסתייגות ממעשה הקנאות והגבלת סמכויותיו של הקנאי באות אם כן להחזיר למוסד המחוקק את סמכותו הבלעדית.

3.

בהלכה הארצישראלית מתקופת האמוראים (שראשיתה בתקופת התנאים, מימי רבי יהודה הנשיא) ניכרת מגמה של הקלה בתחום היחסים החברתיים והכלכליים עם נכרים, ואימוץ מרכיבים מסוימים מתרבותם: חכמים הנעזרים באומנויות ריפוי של נכרים, חיקוי של מוטיבים פגניים באמנות הציור וקישוט הכתלים ועוד. מגמה זו ניכרת גם במימרות אחדות המטשטשות את החלוקה הדיכוטומית שבין מעמדם של הנכרים למעמד היהודים. נראה כי במציאות שבה חל רצון לטשטש במעט את חוקי ההיבדלות, פעולת הקנאות של פינחס נתפסה כקיצונית מדי.

פרשנות ממשיכה והולכת

פינחס זכה לשבח א-לוהי חסר תקדים, שמעט דמויות מקראיות זכו לו, אולם אפילו הערכה מטעם א-לוהי האמת והצדק לא העניקה לפינחס חסינות נצחית מפני שבטי הביקורת שהתפתחו במרוצת הדורות. מידת ההערכה לדמותו של פינחס הייתה תלויה בעבר, ועודנה תלויה בהווה ובעתיד, בפרמטרים שונים המאפיינים את התקופה: מגמות היבדלות לעומת אידיאולוגיה של סובלנות, יציבות ההנהגה המשפטית ומערכות אכיפת החוק ומידת הסולידריות כלפי גילויי קנאות של לוחמי חירות.

ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד נעה בין פרצי לאומיות, שהובילו לוחמי חירות שהבטיחו לתומכיהם עצמאות בתקופות של דיכוי אכזרי, לבין אידיאולוגיה מתונה של כניעה לשלטון והשלמה עם המצב הקיים, שהתפתחה בדרך כלל כתוצאה מכישלון מאבקם של לוחמי החירות. דמותו של פינחס נישאה על גלי הערצה בפיהם של לוחמי החירות שראו במעשי קנאות מודל מושלם לשאיפותיהם וזו התוותה את דרכי פעולתם, ואולם האכזבה מהפרת הבטחות החירות של הקנאים הובילה להסתייגות ממעשי קנאות, ולהטלת דופי במניעיהם ובאופיים של הקנאים, ואף להאשמתם במותם של בני אפרים החפים מפשע:

ומי הרג את כל אלה, אמור, לא הרג אותן אלא פינחס בן אלעזר, שהיה ספק בידו למחות ואינו מוחה (סדר אליהו רבה יב).

הגדרנו את גבולות הגזרה לסוף תקופת התלמוד, ואף על פי כן הואילו נא להשוות בין תיאורי פינחס בעלוני פרשת השבוע של בתי המדרש האידיאולוגיים השונים ותיווכחו כי 'דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012