מצאתי רוחניות מוחשית / שרה ג'ו בן צבי

אני מרגישה פתאום את החסך שבמלמול ומחפשת אחר מעשה דתי פיזי, חי ומלא צבע. בהודו מצאתי אותו וגם את געגועיי למקדש האבוד שלנו

לא הייתי צריכה להתאכזב. אחרי הכול, מי שם מסוגל היה לספק את מה שחסר לי כל-כך? מעיין מלא, קומץ אנשים, רובם דתיים-לאומיים וחרדי אחד, מוסלמים אחדים ונוצרי אחד להשלמת המגוון, סוס, כתבים וצלמים, נאספים באחר צהרים שהפך מהר מדי לעת ערב כדי להודות על החורף הגשום שהגיע אחרי שבע שנות בצורת.

שנתיים אחרי התפילה המשותפת ליהודים בגוונים שונים, לנוצרים ולמוסלמים שהתקיימה כאן, במעיין עין חניה שבדרום ירושלים, נאספים לברך על הגשמת הבקשה. נאספים, ובעיקר מדברים. שיחת חולין, המתנה ודיבורים, ואז מילים ליד מפרץ המים, מילים לצד ברכת האיגום. השייח' הקשיש לפחות לא הכביר בדיבורים, עמד ודקלם כמה מילים סתמיות בערבית, תודה על המים ותו לא.

אבל רוב המשתתפים במחוות התודה הזו חונכו על פי אותו עיקרון תוצר הגלות והחורבן – נשלמה פרים שפתנו. נגביר במילים, ואחר המילים יימשכו הלבבות.

ההתכנסות בעין חניה. צילום: חנה מיין

הנורמה היא להתפלל

אני מרגישה פתאום את החסך והחוסר שבמלמול, ככל שיהיה טהור, מכוון ואמיתי, נשאב ממש מקרב לב. פתאום אני מזדהה עם התרים בארצות מזרח-אסיה אחר המוחשי, אחר המעשה הדתי, שיבוא ויחזק וייתן עומק, צבע ובעיקר נופך; אחיזה במקום ולא רק בזמן, למילים של שירת הלב, של התפילה. כי חסר לי. לא מספיק לי כבר לומר תודה, אם רוצים להודות על המים. אני מצפה שמישהו יתכופף אל הזרם הקר והזך וינסך. אני מחכה. האם הגעגוע החזק כל-כך הנצרב בקרבי למשמע המילים ללא גיבוי במעשה הוא ביטוי לאבדן של המקדש, או לעובדה שהגיע כבר הזמן לחזור ולבנותו?

לא אכנס לפולמוס שבו עסק הרב קלישר ולא אתייחס לציפייתו הפשוטה שבחזרת העם ציונה – ייבנה מיד המקדש. מספיקים לי הכיסופים וקוצר הרוח שאני חשה בתוך תוכי, והנהירה של אלפי ישראלים צעירים דתיים לחפש שם, במקומות שבהם עוד יש מקדשים, ומתפללים בהם במעשים ולא רק בתפילות, את מה שחסר כל כך בעבודה שלנו ובבתי הכנסת שלנו פה. כי לא כולם מחפשים את הסמים והחופש והשחרור. רבים רבים מחפשים מתוך תחושה שמשהו חסר כאן, ושאפשר דווקא שם, במזרח, להתקרב אל הנקודה שבה ניתן לשים אצבע בדיוק על מה שחסר. בארץ של אלפי האלים, בארץ שבה חשבתי למצוא עבודה זרה כפי שהיא מתוארת במקרא, בארץ המקדשים הכי פחות מפוארים והמלאים ביותר בקיטש שיכולים להיות.

מה ראיתי בהודו? ראיתי אנשים שעובדים עבודה רוחנית – ושהיא דווקא  מוחשית. מצאתי את עצמי במקום שבו כל סוג של אמונה מתקבל על הדעת. אתה יכול להיות חסיד של אל הפילים או אל הקופים, סיקי המאמין באל אחד המשותף לכל האנושות או ג'ייני הנזהר מפני הריגת כל בעל חיים, כולל חרקים. הדבר החריג הוא לא להאמין כלל.

פתאום מצאתי את עצמי בתוך חברה שבה הנורמה היא להאמין. הנורמה היא להתפלל. פתאום מצאתי את עצמי בצד של הרוב. מצב שאולי חלמתי כילדה בגולה שאוכל לחוות אותו בארץ ישראל, למרות שידעתי היטב שכמדינה מערבית מובהקת אין לכך שמץ סיכוי. ודווקא במזרח הרחוק – המרוחק לגמרי מן התודעה המערבית שעליה גדלתי, מצאתי את עצמי מרגישה חלק מן הרוב. ופתאום הבנתי משהו נוסף. אם פה, בהודו על מיליארד תושביה, אני משתייכת לרוב המאמין, אז גם בעולם האנושי כולו, כשמחשיבים את ארצות האסלאם ואת המוני הנוצרים של סין (שם הנצרות מתפתחת מהר יותר מן הבודהיזם משום מה), אני משתייכת לרוב. איזה דבר משונה, פתאום להבין שאתה בצד של המנצחים, לא בזה של הנלחמים מלחמת חורמה כנגד הזרם, כנגד כולם. איזשהו מתג קטן בחשיבה חייב להשתנות.

הוציאו את הספר

הרגשתי את הדברים בעוצמה מיוחדת באמריצר ובמקדש הזהב הסיקי המצוי בה. מבחינת הסיקים, יש חובה דתית לעבוד שבוע בשנה במקדש – המקומי או הגדול שבאמריצר. רבים בוחרים לעבור את ימי ה"מילואים" שלהם דווקא במקדש הזהב שבאמריצר. כל עבודה במקדש מתאימה מבחינתם, גם שטיפת מרצפות השיש הלבנות הבוהקות בכל המתחם המקודש, וגם הברקת מעקות הנחושת או ציפוי הקירות המוזהבים בדביר המרכזי. ניתן לעזור בהכנת הארוחות המשותפות ובשטיפת הכלים שלאחריהן, או בהכנת המנחות, תערובת צמחית טחונה שנקנית על ידי המתפללים ואחר-כך נתרמת לארוחות המשותפות.

הגענו באשמורת הבוקר, לקראת הזריחה בשעה ארבע. בחושך עלינו במדרגות השיש, מסרנו את נעלינו בדלפק יחד עם זרם דק אך מתמיד של מתפללים, והלכנו יחפים, בפסיעות מהוססות משהו (זכרנו איך נראה הרחוב ההודי הממוצע לאור יום), על מרבדים ירוקים של יוטה ברחוב המוביל למקדש. תוך שנייה מצאנו את עצמנו מקיפים את האגם המלאכותי, בדרך אל הדביר.

לאור הפנסים המפוזרים ראינו אנשים טובלים פה ושם באגם, יוצאים כשבגדיהם נוטפים מים ומתעטפים בסדין עד שנסתפגו. הצטרפנו אל ההמון המתקרב אל המסילה המרכזית, מעין מזח של שיש שיוצא אל אמצע האגם, שם עומד הדביר. שתי שורות מסודרות של מתפללים, כל שורה מתקדמת לפי תורה. באוויר מסביב נשמע קולו של ה״חזן״, מתחזן לו בפיוטי שחרית מתוך הספר הקדוש של הסיקים. ברגע מסוים השתנה הקצב, כולם מסביבנו הצטרפו למנגינה ופתאום השתחוו ארצה ומיד הזדקפו בחזרה. באותו רגע, כך נודע לי אחר כך, הוציאו בתוך הדביר את הספר הקדוש של הסיקים לקריאות החדשות של היום. בשמַים מעליי נראו קרניה הראשונים של השמש, ובוקר הודי חדש הפציע באמריצר בנצנוץ של זהב העונה לליטוף הזריחה מעל מגדלי המקדש.

מקיפים את האגם המלאכותי בדרך אל הדביר. מקדש הזהב הסיקי באמריצר. צילום: אריאן זוויגרס

מקדש מתפקד

כל אחד שהתקרב למעבר שהוביל לדביר מסר את מנחתו, עטופה בעלה מן העצים הגדלים מסביב לאגם. מתנדב במקדש העביר את התכולה אל תוך קערה ענקית; כל קערה שהתמלאה נלקחה בידי אחד המשרתים בקודש לחלוקה בין המתפללים, ובמקומה הציבו קערה ריקה. התור התקדם למשמע סלסוליו של החזן אל עבר דביר הזהב ואף אחד לא דוחף, אף אחד לא נלחץ. גם בכניסה הצרה אין דוחסים ואין נדחסים.

בדביר יושב ציבור סביב למנגנים ול"גורו" הקורא בספר ומקשיב. כל כמה דקות הם מצטרפים לפזמון, קמים, משתחווים לפני הספר הקדוש הנפרש פתוח לפני הבעל-קורא, ויוצאים. כל אחד מקובל כאן, לא בודקים תעודות זהות ולא עורכים בדיקה ביטחונית. מקדש שלום לכל בני אנוש, לכל מאמין באל הבורא והמיטיב לכול.

עולים עוד קומה במדרגות מתפתלות ומגיעים לגג. מכאן רואים את כל המקדש מסביב, את מי האגם ואת השמש העולה. המון אנשים יושבים על הגג, מתפללים, חושבים, סתם קיימים. ויש רוגע, ויש שיר, והגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

מקדש מתפקד. מקדש שבו מתבצעת עבודה יומית, של שליחי המאמינים ושל מאמינים בעצמם, כל אחד בקרבו, כמשאלתו. עבודה במילים, בקריאה, עבודה מופשטת. אבל גם עבודה גשמית, של עלייה לרגל, עם ריח ניחוח של קטורת באוויר, ומנחות מן הצומח ואכילה בקודש. ואני שואלת את עצמי, כשאני שומעת שבוע לאחר מכן את המילים של פיטום הקטורת בסוף תפילת שבת, אחרי שמלמלו סביבי אלה שאינם עסוקים בשיחם ודיבורם, "חלבנה ולבונה, נרד וכרכום". אילו, רק פעם אחת, בסוף האמירה יכולנו להריח. אילו היה עמוד של קטורת עולה ממקל בוער. מה היה קורה?

ההר בידינו

וכאבתי את הכאב של האין, של הריק, של החורבן. אבל ידעתי שאפשר גם אחרת. וידעתי שאחרים מרחיקים כדי לחוות את השוני הזה, ולא כולם חוזרים חזרה אל המנוחה ואל הנחלה. ידעתי מה היה חסר לי באותו אחר-צהרים שטוף-שמש למרגלות עין חניה שבפתחת ירושלים. חסרה ההגשמה וחסר המעשה.

חיכיתי לאדם שיתכופף עם קנקן אל מי המעיין, ידלה ממנו מלוא מכל ויזרה מן המים שמימה, או יברכם בהשקותו את האדמה. עברו הרבה מדי דורות ללא עבודה בקודש, איבדנו את השפה, אבל יש כבר מאיתנו, ובמיוחד בין הצעירים שבנו, שחוזרים לחוש במחסור. ולא הבנתי, כשההר מוחזק בידי שוטרים יהודים, ושטח הר הבית כה גדול, ואנחנו ריבונים עליו, מדוע אין מקום עלי אדמות שבו נוכל שוב להחזיר לעצמנו, אל עצמיותנו, את העבודה הגשמית והמעשית. כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.

שרה ג'ו בן צבי היא עורכת מגזין סגולה להיסטוריה יהודית ומלמדת מקרא והיסטוריה בבית המדרש לנשים באפרת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012

פורסמה ב-13 ביולי 2012, ב-גיליון פנחס תשע"ב - 779 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. עדיאל (עדי) לוי

    מאמר הממחיש היטב את סכנותיה של העבודה הזרה המעתיקה את המאמין מעולם של מחשבות ואמונות צלולות, לעולם החושים החושני והסוחף, עולם של דמיונות והזיות…. רגשות דתיים משותפים, אכן, להמוני בני אדם המאמינים בדברים שונים, אף הפוכים, אבל החוויה הדתית המתוארת במאמר היא עבודה זרה בהתגלמותה, ואם זהו הדחף לחידוש עבודת המקדש, אולי מוטב לו שלא יבנה,עד תוכשר השעה ויוכשר הדור. (ויוזכרו דבריו הנכוחים של הרמב"ם במורה, על כך שריבוי התנאים וההגבלות של עבודת הקורבנות,מצביע על כוונת התורה למעט ב"טקסיות דתית", ולמקד את היהודי על תפילה ולימוד.

  2. עדי כתב יפה מאוד.

    והנביא ירמיהו אמר:

    כא כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי–וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: