המחזה הקלאסי של דירנמאט מועלה בביצוע בתיאטרון הלאומי באופן שמעורר מחדש שאלות נוקבות על טיבה של חברה ושיפוטה המוסרי. האם הכסף יענה את הכול?

ביקור הגברת הזקנה

מאת: פרידריך דירנמאט

תרגום: רבקה משולח

בימוי: אילן רונן

תיאטרון הבימה

 —

היוונים, אבות התיאטרון, הרבו לכתוב שני סוגים של מחזות: טרגדיות מחד, קומדיות מאידך. אולם היוונים הבינו יפה כי טרגדיה וקומדיה אינן הפכים, אלא כמעט אותו הדבר עצמו. ואכן, פעמים רבות במהלך לוויה נוקבת התחושה כי הכתה בנו הקומדיה הא-לוהית; שאם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. "אני מעדיף למות כמו סבא שלי, בשינה", אומר הסטיקר שהפך לקאלט, "ולא בצרחות כמו הטרמפיסטים שלו". וזה עצוב. ומצחיק. שניהם גם יחד. אלה החיים.

לא בכדי הפכה ההצגה 'ביקור הגברת הזקנה' לקלאסיקה. המחזה, שנכתב לפני למעלה מחמישים וחמש שנה על ידי פרידריך דירנמאט השוויצרי, עלה על הבמות בישראל עוד בשנת 1959. בשנה וחצי האחרונות הוא מוצג שוב על ידי תיאטרון הבימה, ואם לשפוט לפי האולם המלא הוא ממשיך למשוך את הקהל, מבוגר כצעיר. לא בכדי, אמרנו: יש בו העוצמה של אמנות שמותירה חותם ושנותנת משנה תוקף חווייתי להשקפות עולם.

האם הכסף קונה את הכול? לכאורה, התשובה השלילית ברורה, והיא מיסודות ההומניזם. יש דברים שכסף לא קונה, חיי אדם הם בעלי ערך בלי יחס לתועלת שהם מביאים, וחמלה ואנושיות הן לחם חוק לחברה נאורה. אבל ההכרה החדה, הכואבת, שמוכרחת עם היציאה מהאולם החשוך בסוף ההצגה, מכה בך בבטן: אולי הכסף לא קונה – כי איש מעולם לא הציע?

עוול מהעבר. יהורם גאון וגילה אלמגור בפגישת איל וקלייר. צילום: ז'ראר אלון

תקווה מושחתת

השדרה המרכזית של עלילת 'ביקור הגברת הזקנה' עוסקת בעיירה נידחת השוכנת לצד מסילת רכבת באמצע שום מקום אירופאי. העיירה בחובות, החיים עלובים, כמו שאמר קרליבך: "היה להם מספיק בשביל לא למות, אבל לא מספיק בשביל לחיות". לעלטת החיים האפרוריים והמדכאים הללו מבליחה קרן אור של תקווה: הגברת קלייר זאחנסיאן, עשירה מופלגת שילדותה עברה עליה בעיירה, מתעתדת לחזור לביקור, והשמועה אומרת כי היא מפזרת את כספה. עיני הכול נדלקות. אולי ממנה תבוא הישועה לעיר ולאנשיה.

ואכן, קלייר, "קליירי שלנו", כפי שמכנים אותה בני העיר בגאווה מהולה בחנופה חמדנית, מגיעה לעיר ומבטיחה סכום אגדי. תנאי אחד לה לחלוקת הסכום: היא מבקשת 'צדק'. במילים מפורשות יותר: היא דורשת נקמה במי שגורשה מהעיר בגללו. היא רוצה שראשו יתגלגל למרגלותיה, כי הרס את חייה. בתמורה תיתן חצי מיליארד דולר לחלוקה בין תושבי העיר, וחצי מיליארד שני לקופת העיר הריקה.

החל מרגע זה הולך ומתדרדר המצב לסוף ידוע מראש. האמרות כי הכסף יענה את הכול, השוחד יעוור עיני חכמים וכל הקלישאות הללו – ידועות לנו. העובדה שדרוש מאמץ עילאי כדי להתגבר על פיתויים וכי לעתים זה בלתי אפשרי ידועה גם היא. הנורא מכול הוא שיוצר המחזה בוחר להציג את סופו כבלתי נמנע. כולם יודעים כי מי שקלייר רוצה במותו – ימות. זכוכית המגדלת מושמת, אם כן, לא על הדילמה המוסרית הראשית – כי זו איננה, שכן היא הוכרעה מראש מעצם טבע האדם – אלא על התהליך העובר על אנשי העיר מההלם הראשוני ועד לגמירות המעשה.

דקדנס הוא תהליך מבהיל, בעיקר משום שהוא מתרחש בחשאי, בתמימות שניזונה מהיתממות. התוצאה הרת האסון לא מתגלה מיד – על אף שיש מי שיחזו אותה – אלא מכרסמת אט אט בגוף החי עד להכרעתו. עליית הנאציזם, כידוע, לא התרחשה בהפיכה שלטונית בת רגע, אלא כתהליך ארוך שנים שחלחל לכל שדרות החברה: ראשית תרבותית, לאחר מכן חוקית ולבסוף גם שלטונית. בדומה לכך – ויש שקשרו בין המחזה לבין התקופה ההיסטורית – הניוון לא פושה באנשי העיירה גילן בבת אחת (משמעות המילה Guellen בשווייצרית, אגב, היא הפרשות חזירים שמשמשות לדישון השדות. המחזאי שולח את הצופים לשדה הסמנטי של ריקבון שמצמיח את ההתרחשות הדקדנטית).

התגובה הראשונית של ראש העיר, כמובן, היא הלם וסירוב מוחלט. האנחנו, הומניסטים ברמ"ח ושס"ה, נפקיר את אחד מחברי הקהילה לגחמותיה של איזו גברת, עשירה כקורח, זקנה כמתושלח, שמסוגלת לגאול אותנו מכל צרותינו, לכל הרוחות? מה צורך יש לנו בכסף כה רב, ישמור הא-ל, כה רב עד שאפשר לשחות בו, לבזבז אותו, להתענג עליו. כסף כה רב, עד שיוכל לפרנס כל אחד ואחד מאיתנו לשארית חייו… בקצה כל סימן שאלה עומד גם סימן קריאה קטן.

אנשי העיר מתכוננים לבואה של קלייר. צילום: ז'ראר אלון

אשראי רע

לשחיתות, במחזה הזה, יש סבלנות. השטן בדמותה של קלייר מנצל עד תום את מימד הזמן, שנותן לו אפשרות למתוח עד הקצה את עצביו של מי שהחרב מונפת מעל ראשו.

דבר אחד מעניקה ההבטחה הכספית המפוקפקת לאנשי העיר הרעבים, דבר אחד שאולי הוא שחורץ את גורלו של הקרבן: אשראי. אנשי העיר לוקחים עוד ועוד הלוואות, וה"נידון-למוות", זה שראשו מבוקש, מתפלץ מבוקר לבוקר: "מאיפה יש לכם כסף?". הוא יודע כי כל העיירה נוטלת חובות שאינה מסוגלת להחזיר, והדבר מסמן לו את הכיוון שאליו הדברים הולכים.

דירנמאט היטיב להבין את מנגנוני האנושי. כשאין – אין. כשיש – יש. אבל אפשרות הביניים, יש שבעתיד הרחוק יתברר כאין – אינה מובחנת כשתי האפשרויות. הראש יודע שזהו בעצם 'אין', אבל כל שאר התודעה מתייחס למצב כאל 'יש'.

זהו הסדק המוסרי שבו תוקעת קלייר זאחנסיאן את הטריז שלה: היכולת לקחת אשראי מוסרי על חשבון העתיד כובלת את אנשי העיר להתחייבות שמאוחר יותר לא ירצו – וגם לא יוכלו – לסגת ממנה.

התיאטרון, אולי כבר שכחנו, עשוי למלא את אותו תפקיד שנטלה על עצמה הפילוסופיה היוונית: עיסוק בשאלות על טיב האדם, על מוסר, על צדק, על גבול הידיעה האובייקטיבית על אודות העולם ועל כמה חזק סולם הערכים שלנו.

לומר כי המסר המרכזי שעולה מ'ביקור הגברת הזקנה' הוא כי 'כסף שווה יותר מחיי אדם ותאוות כסף מובילה לרצח' יהיה שטחי. הכסף, עבור אנשי העיר, הוא אמצעי, ומה שמוטל על כף המאזניים אינו מותרות, מעיל פרווה חדש או מכונית, אלא החיים עצמם. השוועה שלהם היא להתחיל לחיות את החיים שמעולם לא היו להם. עוד דבר שהם מייחלים לו הוא כה מכמיר וכה אנושי, כה קטן וכה גדול גם יחד: הכרה.

"רכבות היו עוצרות פה פעם", הם נזכרים בערגה, "היינו חשובים. היו פה מפעלים, שועי עולם התכבדו בכך שביקרו אותנו. והיום – כלום. רכבות חולפות על פנינו. כיצד נעצור אותן, כיצד נהיה למשהו?". כאשר 'הקיום' של העיר כולה מונח על הכף כשמולו נשקל קיומו הפיזי של אדם אחד – השאלה המוסרית כבדה יותר.

גם המשפט משת"פ

בדרכה החולנית, קלייר צודקת. האיש שהיא מבקשת לנקום בו אכן פשע לה. הוא "הרס את חייה", ועד לסוף המחזה אין אדם אחד שלא גוער בו על כך.

הפיתוי הכספי הברור והמובחן הופך עם הזמן, עם יציבות האיום וההתרגלות אליו, לאוטוסוגסטיה ממארת. אנשי העיר שנחשפים לנרטיב הקרבני של קלייר 'משתכנעים' בצדקתה. הלא באמת נעשה לה עוול, הלא באמת נלקחו חיים באשמת הנאשם. פה מאיר הבמאי אבחנה נוספת: כאשר הפיתוי יציב, תפיסת המציאות משתנה. פתאום, מאדם שמבקשים לקטוף את ראשו, עצם הישארותו עלי אדמות "עושה לנו עוול", "הוא מבייש אותנו".

בקצה כל מערכת שטוענת לחוקים א-לוהיים, מזכיר לנו הבמאי, יושבים בני אדם. ובני אדם ניתן לשחד. הפן הזה מוצג היטב בדמותו של הכומר, שאינו שונה במאומה מפקידי העיר האחרים, ראש העיר והשוטר. כאשר הכסף מעוור – הוא מעוור את כולם. ומה עם א-לוהים?

בתוספת בימוי מאוחרת, ככל הנראה, למחזה, לועג הבמאי הן לדת והן לדת החדשה: המדיה. צוות צילום שנשלח לסקר את המשפט פורץ לבמה לאחר ההודעה הדרמטית על גזר דינה של העיר וזעקת 'א-לוהים!' של הנידון, ומבקש לחזור על הסצנה הדרמטית שוב "כי היתה לנו בעיה בהקלטה". הדמויות חוזרות ברצון על תפקידיהן, אך הגיבור ההמום, שכנראה לא יכול לבטא שוב את תדהמתו ועסוק בראשו במה שצפוי לו, לא חוזר על הקריאה. "מה עם א-לוהים?", שואל הצלם, ולאחר שנענה בשתיקה מזועזעת הוא מפטיר: "טוב נו, נעשה את זה בלי א-לוהים". כפל המשמעות חד ופוצע: לאנשי העיר 'אין א-לוהים', אך גם זה אינו טורח להופיע ולהושיע את מי שנעשה לו עוול.

מי שנגזר דינו

אפשר לזהות אמנות כשהיא אומרת יותר מדבר אחד, מותירה שאלות, נתונה לפרשנות – ובכל זאת לא מוטלת בספק. גדולתה של ההצגה 'ביקור הגברת הזקנה' היא שהאמירות שלה רלוונטיות כאילו נכתבה בקיץ האחרון.

התבוננות בנאשם האומלל שרץ במעגלים כדי להציל את חייו, שכל הדלתות נסגרות בפניו, שמרגיש את קצו קרב ולא יודע לבטא זאת במילים, שלחה, לפחות אותי, לאסוציאציית האיום הקיומי של איראן. בעוד אנשי העיר קוראים לו פרנואיד ולועגים לו, בני ביתו חושבים שהוא 'חלש אופי' וכולם נדים לעיקשותו, מי שנגזר דינו יודע שהוא כזה. רק הוא מסוגל לחוש בסכנה, למרות שאינו יודע לאפיין אותה בדיוק. ברגע האמת המערכות שעליהן סמך וששידרו כלפיו אהבה מפנות לו עורף, והוא נותר מבודד בלב הבמה, ממתין לביצוע גזר הדין. כאשר אתה הופך למטרד ואין ביכולתך להושיע את עצמך, אתה כבר מת.

נושא אחר, לא פחות חשוב, הוא בדבר הכסף המענה את הכול. בשנת 2005 אישה צעירה הציעה באתר eBay, ואף קיימה, לקעקע על מצחה סלוגן של חברה מסחרית. תמורת סכום לא אסטרונומי של 10,000 דולר אתר קזינו אינטרנטי קנה את השטח של מצחה, והקעקוע נחרת. מה כסף יכול לקנות, ומה לא? כאשר בעלי הון מחזיקים במדיה, כאשר חוק בדבר אחזקת בתי כלא בידיים פרטיות נפסל ברגע האחרון בבג"ץ, כאשר פרויקט נדל"ן מכוער ומגושם ניצב בלב עיר הבירה לאחר שנקנה בשוחד – החברה חייבת לשאול את עצמה כיצד היא מרסנת את כוחות השוק המשתוללים, שמטשטשים גם את גבולות המוסר.

וכמעט אחרון: הדמוקרטיזציה של הרוע. פתאום באמצע המחזה, שאלת הריגתו של 'הפושע' הופכת משאלה מוסרית לשאלה דמוקרטית. פתאום זהו עניין 'של כולם', שלכל אחד יש מה לומר עליו ושמוסכם על הכול, גם על מושא המשפט, שהוא צריך להיות נדון בפני מועצת העיר, שם יחליטו על גורלו, והוא, כך נאלץ הקרבן להודות, "לא יוכל להתנגד להחלטת הרוב".

באסוציאציה פרועה ואישית נזכרתי בדילמה אקטואלית. לפתע, באולם החשוך, הכתה בי ההכרה שזהו מקור תחושת הנבגדות של נוער גוש קטיף, ובדוגמה טרייה: נערי הגבעות בשכונת האולפנה. בעוד הם חשבו שמדובר באמת מוחלטת, באמיתה שאין עליה ערעור, בשאלה מוסרית שיש להרוג וליהרג עליה, הם גילו למרבה התדהמה שהמוסר הפך לעניין שנתון להחלטת הרוב. שהמנהיגים שלימדו אותם ש'ארץ ישראל איננה עניין פוליטי' סוחרים בארץ כאילו היא נתונה ליחסי קח ותן.

האמירה הליברלית החד-משמעית של דרינמאט היא שיש דברים שגם הדמוקרטיה לא יכולה לעשות ולהכשיר. הרוב יכול לקבוע את המעשה המקובל עליו, אולם לא את אמות המוסר.

'ביקור הגברת הזקנה' הוא מחזה שלא זקוק לציונים לשבח. למרות זאת כדאי לציין שתענוג גדול לחזות במשחק של יהורם גאון, שמוכיח כי הוא מסוגל לבצע תפקידים תיאטרליים באופן לא פחות אמין מאלו הטלוויזיוניים שלו; בגילה אלמגור, שדמותה של קלייר מתאימה לה ככפפה ליד והיא מכניסה בה את כל הנשמה המכווצת של אישה זקנה ומרירה; ובדב רייזר, שהטרגדיה והקומדיה מוצאות אותו בשיאו בשתיהן.

בעיניי, הסוגה התיאטרונית הומצאה בשביל הצגות כאלה. הסמלים המובנים אך לא קיטשיים, המשחק הדרמטי אך לא מוגזם, הטקסט הגאוני ורב המשמעות – כל אלה יוצרים הצגה שהיא צפיית חובה למי ששאלות ערכיות על טיבה של חברה וטיבו של האדם לא נותנות לו מנוח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012