נדמה שכבר התרגלנו לכך שכל צעיר שמסיים את שירותו הצבאי אורז תרמיל ונוסע 'לפרוק מתחים' בהודו או בדרום אמריקה. האם אנו מבינים מהם הנזקים שנגרמים מכך ליחיד ולחברה?

"חמור שיוצא לחוץ-לארץ לא חוזר סוס". הפתגם הנבון הזה בשפת הלאדינו לא ישכנע היום אף צעיר ישראלי לזנוח את רעיון 'הטיול הגדול אחרי צבא'. גם ההערה של עמוס עוז על כך ש"כולם, פחות או יותר, מגלים בסופו של דבר שהשאיפה לצאת מתוך עורם על ידי מסע מבוססת על טעות" איננה משפיעה אפילו על העידית שבחבורה. בינתיים פורחת לה האנטי-ישראליות מצ'ילה ופרו ועד גואה וטימבקטו. בצדק ישאל התם: מה עשינו להם?

השערות מלומדות יש לרוב, אבל טעות תהיה שלא לכלול ביניהן גם את תרומת התרמילאים היקרים שלנו. תרומה לא צנועה זו עוד תזכה בוודאי למחקר ולהתייחסות רצינית. זה יקרה, אולי, כאשר יחלו, חלילה, ארגוני טרור לחטוף את "הלומי הקרב הישראלים הבאים אלינו אחרי המעשים הנוראים בעזה", כדברי סנאטור מקומי אוהד פלשתינים בצ'ילה. זה יהפוך, ללא ספק, להיסטריה, כאשר יחלו הללו להסגירם בסתר לנציגי חמאס או חיזבאללה ביבשת הלטינית. איך ייראו אז המאמצים האדירים שמשקיע צה"ל לאחרונה במניעת החטיפה הבאה ובניסוח קוד חדש לחילופי שבויים?

רישיקש. צילום: מתן רובינשטיין

היהודי האסקפיסט

הטיול הגדול, שבו לוקחים חלק, על פי הערכה, בין 70 ל-80 אחוזים מבין הצעירים הנורמטיביים בישראל, הפך לסוג של אסקפיזם לאומי. רוצה  או לא רוצה, הצעיר הישראלי נסחף עם העדר. את הטון, כמו תמיד, נותנים ההרפתקנים, שמקצינים משנה לשנה. מי שמהסס נחשב תימהוני ו'חנון'. בכתבת תדרוך למשתחררים בעיתון 'במחנה', שמופיעה גם באתר הרשמי של דובר צה"ל, נכתב: "כידוע, חלק בלתי נפרד מהשירות הצבאי הוא הטיול הגדול שאחריו. רוב המשוחררים שוחים עם הזרם לדרום אמריקה ולהודו. מי שמוציא מפיו 'אירופה' או טוען כי הוא 'מעדיף לדחות קצת' זוכה למבט מוכה תדהמה, כאילו הודיע שנסראללה התגייר והתגייס לצה"ל".

גם היחידה להכוונת חיילים משוחררים במשרד הביטחון והאגודה למען החייל נהגו לכלול בימי העיון למשתחררים טיפים ל'טיול הגדול', כאילו מדובר בקינוח מובנה ומוסכם למסלול הצבאי. הנהירה חסרת הגבולות אל מעבר לגבולות בתדירות גבוהה וביציאות חוזרות יוצרת מעל מדינת-ישראל מערכת לוויינים אנושית, עוטפת כדור-הארץ. במערכת הזאת מרחפים בזמן נתון עשרות אלפי ישראלים צעירים. חלקם ישוב לקרקע בשלום, חלקם ימשיך לרחף בחלל גם עם שובם, חלקם ייעלם במרחבי הקוסמוס. מדובר, על כן, באופנה לא רצויה לציבור ולמדינה, זאת דווקא בשעה שבה החברה הישראלית נכנסת שוב לתקופה שמחייבת דריכות ועוצמה לקראת אתגרים צבאיים ואף סכנות קיומיות.

לטיול הגדול יש ויהיו סנגורים נלהבים. להשקפתם, מדובר בטקס חניכה עצמי של הצעיר הישראלי שמציג לעצמו, למשפחתו ולחבריו את יכולתו להתמודד עם קשיי קיום ביבשות רחוקות ובתרבויות בלתי מוכרות. לכאורה זהו מעין טקס בר-מצווה שני, שבו הוא מצטרף לעולם המבוגרים ויוצא ללמוד על חיי האחר והשונה, במגמה ליישם בארצו את הלקחים החיוביים שרכש.

למעשה, זהו אקט הימלטות –  שאין כדוגמתו בהיקף – שמרחיק אותו עוד יותר משלב הבגרות. מדובר בבריחה, זמנית לכאורה, מאחריות, מתרומה לחברה, מן החוב למדינה ולמשפחה, מן הציפייה שיהפוך בגיל סביר לאזרח יוצר ופעיל. אזרח מהסוג שאותו מכנים הסוציולוגים 'הצעיר המבוגר'.

גרוע מכך: מדובר בבריחה אל נתיב התוהו הטרנדי, אל הריק הבלתי מחייב, אל העדר סדר יום, אל האין-תוכן של ממש, אל תהיות קיומיות חסרות פתרון ואל רפיון פיזי ונפשי שמוצג כאידיאל. רבות מן התורות וצורות החיים החדשות שאליהן מתוודע הישראלי הצעיר במהלך שיטוטיו בעולם מנוגדות לערכים ולתפיסות שעליהם גדל ולאורם התחנך, או אמור היה להתחנך. בין שאר פגעיו, הטיול הזה הוא מכה של ממש לרוב ההורים, שממילא סובלים מחרדות קיומיות בשל השירות הצבאי והטרור. הוא גם כאב ראש לדיפלומטים הישראלים, שמועסקים מעבר למתקבל על הדעת בחילוץ תרמילאים חסרי אחריות.

לא פחות מדאיג הוא שגרסת 'היהודי הנודד' של שנות ה-2000 נגועה גם בשיווק הבלגן הישראלי הצעיר למקומות שבהם לא הכירו יהודים בעבר. רבים מן התרמילאים מרשים לעצמם להתנהג בחו"ל בחזירות, במיוחד במדינות עולם שלישי. הם מזלזלים במקומיים ובחוקי המדינה. חלקם, אולי מפני שכך למדו להתייחס לא רק לאוכלוסיות החלשות שאיתן נתקלו בשירותם הצבאי, אלא גם למרחב הציבורי.

סינדרום הר ציון

הטיול הגדול לחו"ל הוא נושא שראוי לדיון יסודי ומעמיק. הבעיה היא שכל מי שייזום דיון כזה ויביע ספק כלשהו בנחיצותו של מה שהפך ל'אתוס מכונן' בתרבותו של הצעיר הישראלי עלול למצוא את עצמו במדור האלטע-זאכן. למחרת גם יהפוך מושא לשיסוי מצד טוקבקיסטים, וזה לגמרי לא נעים. לכן, לא רבים יעזו להרים את הכפפה. עם זאת, אי אפשר עוד לעצום עין מול תופעה בלתי מובנת בהיקפה, שהשפעותיה הקולקטיביות והאישיות על הישראלי ועל מדינת ישראל עדיין בלתי ידועות, אך ברור שהן טומנות סכנות פוטנציאליות. זו קביעה של שכל ישר ולאו דווקא של מחקרים.

כאן יבוא המחייב התורן של הטיול, ויטען כי חיי הצעירים בארץ קשים; כי השירות הצבאי מחייב פסק זמן להתרעננות; כי הצעירים תרמו זה עתה שלוש שנים לכלל; כי הטיול הוא דרך מצוינת להכיר – ובזול – תרבויות וארצות חדשות; כי ישראל היא מדינה קטנה שאין בה די אטרקציות לפעילות מרגשת ויוצאת דופן; כי הטיול פותח אופקים חדשים ומעשיר את התרבות המקומית ובסופו של דבר גם מחזק את הקשר אל המדינה.

 יהיו גם כאלה – שיש להם היכרות מסוימת עם ההיסטוריה הישראלית – שיזכירו, לצורך הצדקה, שהכול החל בעצם בשנות ה-40' וה-50', בטיולים הגדולים של תנועות הנוער והפלמ"ח אל מרחבי הריק של א"י. הטיולים המיתולוגיים הללו היו חלק מן ההתוועדות האינטימית והחושנית של צעירי העם ששב לארצו עם שביליה הנסתרים ביותר של המולדת המתחדשת.

הללו הוחלפו בשנות ה-50' בטיולי האתגר וההתגרות האישיים והמסוכנים שהוביל מאיר הר-ציון, עוד טרם הפך לכוכב של יחידה 101. לטיול הזה יצאו חוליות קטנות ובראשן צעירים כריזמטים, נועזים ואינדיבידואליסטים, שביקשו להרחיק עוד ועוד את גבול האקסטרים. הטיולים המסוכנים והבלתי חוקיים יצאו לארצות אויב: לפטרה ולג'רש שבירדן, לקוניטרה שבסוריה ולבעל-בק שבבקעת הלבנון. העובדה שאנשים נפצעו ואף נהרגו לא הרתיעה. להיפך. גם הגינוי הרופס  (והמעריץ בסתר) של הממסד לא הביא קץ לתופעה. סוג זה של טיולי הרפתקאות קיצוניים התיימר להציג את הרוח הישראלית החדשה והאמיצה, שאיננה יודעת גבולות ומחסומים. אלה היו מבצעי בודדים והנוער העריץ את אלה ש'הלכו על זה'.

אך בין הטיולים הללו לבין הטיול הגדול של היום קיים הבדל מהותי. מאיר הר ציון הלך לפטרה, לג'רש, לקוניטרה ולמקומות אחרים מעבר לגבול, וחזר ליחידה 101. הוא לא ישב בפטרה חודשים ארוכים לספוג את רוח המקום; הוא לא נטמע בתרבות המקומית, ולהיפך; הוא לא נתפס לסמים; הוא לא הסתבך בהברחות; הוא לא הוציא הון כדי להביא את עצמו אל המקום הכי רחוק והכי נידח; הוא לא  הדאיג את ההורים עד מוות; הוא לא הטריח את הנציגים הדיפלומטיים של מדינת-ישראל במבצעי חילוץ בגלל חוסר אחריות; הוא גם לא חווה את ה'אפטר שוק' ששמור לחוזרים מהמזרח או מדרום-אמריקה לאחר תקופת נדודים ארוכה.

ילדי השמש השוקעת

רוח הטיול הגדול של היום מנוגדת גם לרוח הציונות. בהיבט היסטורי, ניתן לראות בחוויית הטיול גרסה בת ימינו למושג 'היהודי הנודד'. את הכינוי הדביקו לעם היהודי ראשי הכנסייה הקתולית בימי הביניים. בעיניהם, היה זה אות גנאי לעם שסירב להכיר בישו כמשיח, ולכן כעונש הפך לזומבי שמתהלך בעולם ללא מנוח וללא קרקע תחת רגליו. האבות המייסדים של מדינת-ישראל רצו להציג את גרסת האנטי המוחלט למושג הזה. הם הגיעו לכאן כדי לייסד חברה חדשה, וסירבו לחזור אפילו לביקור משפחה בארצות שמהן בחרו להתנתק. דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, יצחק שמיר, מנחם בגין וחבריהם היו גאים בכך ששנים ארוכות מאוד לא יצאו מגבולות המדינה. בעיניהם הייתה זו הצהרה של התחברות לאדמה וליציבות קיומית במקום אחד.

בשלב זה יהיה ודאי מי שישאל: אז מה כבודו רוצה? האם עלינו לחנך את ילדינו ברוח ספרטנית? למנוע מהם תענוגי חיים? לבנות כאן חברה של נזירים לוחמים? ניתן להניח במידה רבה של ביטחון שלא לכך התכוונו גם המחמירים שבין מחנכי הדור של ילדי ישראל. יחד עם זאת, המצב הקיים בכל מה שקשור לדרך שבה גדלים ילדים בארץ הזאת – ותופעת הטיול הגדול היא חלק ממנו – חייב יהיה לעלות לדיון ציבורי. לא צריך להיות 'סופר נני' לאומית כדי להצביע על מה שלא בסדר ועל מה שדורש תיקון.

בדיון – שכנראה לא ייערך – ראוי יהיה להתייחס לעובדת היסוד האבסורדית, שבארץ הילדים שולטים שלטון לא נאור בהוריהם. מקורה של התופעה בתקופה החלוצית, שבה כונו הצברים הקטנים בהערצה 'ילדי השמש'. המשכה, בתחושות הזלזול שחשו רבים מילדי העולים כלפי הוריהם, שלא ידעו את השפה ולא הצליחו להסתדר בארץ החדשה. לתופעה זו – שאופיינית פחות למגזר האמוני –  יש השלכה כמעט על כל תחום בחיי המדינה. הרס הסמכות ההורית משליך על הרס סמכותו של השלטון כלפי האזרח; על הרס סמכותם של המורים כלפי תלמידיהם; על הרס סמכותו של הצבא מול החייל. היעדר המשמעת, התפרקות מכל עול, התרחקות מתרומה לחברה – הם מתכונת בדוקה לעתיד שמפחיד לחשוב עליו.

בפסיכולוגיה מוכרת תופעת ה'העצמה'. לאמור: בתקופות שבהן אדם יוצא משגרת יומו, פורש מן המסגרת שבה הוא חי, עלולות להתעצם בו תכונות אופי מסוימות, בעיקר שליליות. למזלנו ולמזל ילדינו, יש מי שפחות או יותר שומר עליהם במסגרות הגן, בית-הספר והצבא. אחר כך, כאשר הם משתחררים ועוברים ללא כל ליווי למסגרת אמורפית, חופשית לחלוטין, של 'טייל בינלאומי' – תוקפת אותם תופעת ה'העצמה' בעוצמה ואין יד תומכת.

מה יש לעשות עם זה? לחשוב באופן יצירתי ופורה; לחקור ולהפעיל את השכל הישר; להעלות את העניין לדיון במסגרת לאומית ואחר כך – להפיק וליישם את הלקחים המתבקשים, בהנחה שאכן סוף מעשה במחשבה תחילה. לו יהי.

יוסף ארגמן הוא היסטוריון צבאי. בעבר היה עורך "במחנה"

Y0SSIARGAMAN@WALLA.CO.IL

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012