פסיכולוגיה למשה מסיני / רועי הורן

 בשנים האחרונות הולכים ומתרבים מכוני הכשרה למטפלים ב'גישה יהודית', הנשענים על מקורות יהודיים בתחום הייעוץ וריפוי הנפש. מהי פסיכולוגיה יהודית, האם אין צורך בניסיון מוקדם כדי לייעץ בתחום, והאם מדובר ב"ניצול לרעה של מצוקה". קולות שונים מחדרי הטיפול

 כששאלו את חוקר הקבלה הדגול, פרופ' גרשום שלום, מה דעתו על התיאוריה הפרוידיאנית ועל התסביך האדיפאלי שעומד במרכזה, הוא ענה: "קראתי עשרות תפיסות מיתולוגיות יותר טובות לנפש משלו". רוצה לומר: מדוע היה צריך שלויימה פרויד לרוץ למקורות יווניים על מנת לחפש מיתוס שידגים את דינמיקת הנפש? יכול היה הוא למוצאו – וביתר עמקות – במקורותינו פנימה, ובייחוד (כך לשיטת שלום) בתורת הסוד היהודית.

דומה ששטח ההפקר שבין יהדות לפסיכולוגיה הוא שדה פורה ותוסס במיוחד. אין זה מקרה: אנו דור של מטפלים ומטופלים. השיח הציבורי, הבין-אישי והתוך אישי עסוק בתחושותיו של היחיד, מהיכן הן נובעות ולאן הן שואפות. הסדרה הטלוויזיונית המצליחה 'בטיפול' לא הייתה יכולה להצליח לפני עשרים שנה. היא הפכה לפופולרית כיוון שהיא נשענת על שיח קיים.

גם היהדות מצויה בתנופת התחדשות והיא גולשת למחוזות חדשים ללא הרף. המפגש בינה לבין הפסיכולוגיה וניסיונות האינטגרציה ביניהן אינם אלא כורח המציאות. בשנים האחרונות הולך ומתגבש ניסיון לחלץ מתוך מקורות היהדות תיאוריות דמויות הפסיכולוגיה המערבית.

בתוך שלל התופעות שמכונות 'פסיכולוגיה יהודית' יש לערוך כמה הבחנות יסוד. הראשונה הינה בין מרכזים המשווקים סדנאות בתחום הנפש ממקורות היהדות לקהל הרחב לבין מרכזים המשווקים לימודי הכשרת מטפלים בפסיכולוגיה יהודית. לסוג הראשון שייכים סדנאותיו של ד"ר יאיר כספי, חילוני שחילץ ממקורות היהדות תובנות נפשיות (מומלץ לקרוא את ספרו 'לדרוש א-להים') ומרכזו של הרב זאב ליפשיץ, חרדי אינטלקטואל שטוען שיש באמתחתו פסיכולוגיה יהודית שלמה שבאמצעותה הוא מטפל באנשים ומייעץ להם.

הסוג השני הוא מרכזים שלא רק מעבירים לקהל שומעיהם סדנאות, אלא מייצרים תוכנית לימוד ארוכה ומפורטת שבסיומה הלומד מקבל תעודת הסמכה של 'מטפל בפסיכולוגיה יהודית', ורשאי לטפל ולייעץ בעצמו. מסע ראיונות מגלה עד כמה השטח תוסס, הן מן הצד התיאורטי והן מן מצד קהל המטפלים והמטופלים.

אמונה לא דתית

את שלל המרכזים שמכשירים מטפלים ברוח ה'פסיכולוגיה היהודית' יש לחלק באופן גס לשניים: האקדמאים, שכור מחצבתם במסגרות אקדמיות והם פונים לקהל מטפלים שעבר הכשרה קונבנציונלית; לעומת מסלולים עצמאיים יותר, שנהגו על ידי רבנים ואנשי רוח ופונים לקהל מטפלים חסר הסמכה פורמלית.

עם הסוג הראשון יש למנות בראש ובראשונה את חתן פרס ישראל (תשס"ט) פרופ' מרדכי רוטנברג ואת המרכזים שמלמדים את שיטתו. הגותו ידועה יותר באופן יחסי, ואחד מכוכביה העולים הוא ד"ר מיכאל אבולעפיה.

ד"ר מיכאל אבולעפיה

אבולעפיה, פסיכיאטר בהכשרתו, עומד בראש 'מרכז לבבה', מקום מפגש לאנשי טיפול שעברו הכשרה קונבציונלית (פסיכולוגים, עובדים סוציאלים וכדומה), ובו הם לומדים על אודות השיטה שאותה פיתח. מלבד זאת, המרכז מקיים כמה ימי עיון לאורך השנה ואליהם מגיעים עשרות אנשים שנחשפים לשיטה. לדעת אבולעפיה, שמלמד באופן קבוע ב'מכון מאיר' וב'מכון טל', "התחום הטיפולי מפותח בימינו והגיע לרמה מקצועית גבוהה, אך הוא מבקש חשיפה לחיבור עליון יותר, לצד הנשמתי של האדם. בחיבור לפנימיות התורה ניתן להגיע למקום מכיל יותר של נפש המטופל בתהליך".

מה טמון במושג 'פסיכולוגיה יהודית'? מה יהודי בה?

"הרעיון המרכזי הוא שהנפש מזוהה עם הרעיון היהודי העמוק שהאדם נברא ב'צלם א-להים'. אם מניחים את זה כאקסיומה ראשונית לכל טיפול, הרי שהכול מואר באור אחר. אנו מניחים שהטוב קודם לרע והוא טמון בעומקה של כל התנהגות בעייתית. על כן תמיד אפשר לתקן, על ידי מציאת השורש הטוב. הגישה איננה יהודית במובן הדתי. היא מתאימה גם לשאינם יהודים, מטפלים ומטופלים. המדובר הוא על אופן הגישה לבעיה, על ראייה שורשית יותר של הסימפטום הפתולוגי. יש להבין אותו בגישה אמונית למשבר".

אז ההבדל ביניכם לבין גישות אחרות בפסיכולוגיה הוא בראייה חיובית ואופטימית יותר של הנוירוזה?

"אני לא יוצא נגד גישות אחרות. להפך, על פי הבנתי היהדות מורה למטפל לכלול כמה שיותר גישות בארגז הכלים שלו, שהרי שבעים פנים לתורה. אנחנו יושבים עם אנשי טיפול ממגוון הגישות, לא גורעים אלא רק מוסיפים. הפסיכולוגיה התנתקה ממתן תורה ומחז"ל, מן החכמה הרבה על 'מהו האדם' ו'מהו התיקון', שזהו, להבנתי, הנושא המרכזי במשנת חז"ל. אי אפשר להתכחש ל-3,500 שנה של חכמה, ואנחנו מחזירים את החכמה למקורה".

לאיזה סוג של מקרים הגישה הזו מתאימה? לבעיות נורמטיביות או אפילו לפסיכופתולוגיה קשה?

"זה מגיע למקום הכי פנימי והכי עמוק, עם הסימפטומים הכי קשים, כגון דיכאון ונוירוזות. הגישה לא מכוונת לבעיות מסוימות, אלא לכל דבר, אפילו טיפול זוגי למשל. כשהמטפל הינו אדם מאמין, הרי שהוא מכניס את האמונה שלו לתוך המשבר ומצמיח מתוכו תיקון. בעברית 'משבר' הוא המקום שעליו כורעת האישה ללדת".

אז המטפל בגישה היהודית צריך להיות אדם מאמין? ומה לגבי שמירת מצוות?

"הוא צריך להיות מאמין, אך לא אמונה במובנה הדתי, אלא במובנה העמוק יותר, של הצמחת הטוב מתוך הרע. אחרי שאתה מפנים את אמונת היסוד הזו, אתה יכול להשתמש במגוון כלים שהמערב פיתח היטב. לגבי מצוות יש לשים לב: לפעמים מצווה מכניסה את האדם ל'מוד' שלילי, כשהיא מלווה בחרדה ובדיכאון. בכל מקרה המטפלים אצלנו לא עוסקים בשמירת המצוות של המטופל".

האם יש ליהדות, כפי שאתה מבין אותה, מה לומר על טיפול בנפש באמצעות כדורים? מה דעתך, למשל, ביחס לגישה שמשמיע ללא הרף פסיכיאטר מתוקשר מסוים, שלפיה בכל בעיה נפשית יש דבר ראשון לתת כדורים?

"אני נותן כל יום כדורים למטופלים, אך אני חושש שעושים זאת בצורה לא מבוקרת. כשאדם חי שנים רבות על כדורים, יש כאן משהו מפוספס, המשבר שלו לא טופל בצורה נכונה ומעמיקה. אם מגיעים למקום העמוק של סיבת המשבר, אפשר להשתחרר ממנו גם במקרים פסיכופתולוגיים קשים. הגישה הרווחת בעולם הטיפולי, כמו גם ברחוב הישראלי, היא שהוא עבר משבר ונפשו פגומה, וכך היא תישאר. אנחנו לא מגייסים לצבא מי שיש לו רקורד פסיכיאטרי, או מפחדים להשתדך עם אדם שנוטל כדורים. צריך להבין שמשבר הוא כאמור לידה. הוא דבר טוב! אסור לפחד ממנו. צריך להיעזר בו על מנת להיבנות. הכדורים, כמו גם השיטות הפסיכולוגיות, הם כלי שדרכו עוזרים למטופל. אך האמונה היא התוכן. רק בזכותה יוצאים נשכרים מן המשבר".

מה החזון שלך ב'מרכז לבבה'?

"המטרה שלנו היא לפתוח כמה מכונים וללמד בכמה שיותר מקומות, כי אנחנו מבינים שלמטפל חסרה אמונה והמימד היהודי בקושי מפותח. אנחנו מעניקים למטפלים הכשרה של שלוש שנים וכלים חדשים, על מנת שיֵדעו כמה שיותר, וגם מלמדים כיצד התיאוריה פועלת במקרים קליניים. בנוסף אנו מקיימים ימי עיון פעם בשלושה חודשים".

כל אחד יכול ללמוד את הגישה ולהיות מטפל?

"אנחנו פונים רק למטפלים שיש להם הכשרה מקצועית וניסיון, ואחרי ראיונות שאנו עושים עמם. כדי להיות מטפל טוב דרושים הכשרה רצינית וניסיון".

מה דעתך על מכונים המכשירים מטפלים ברוח 'פסיכולוגיה יהודית' גם כשמדובר באנשים שלא עברו במסלולים הקונבציונליים?

"אני חושש מהם. קודם שמשתלמים צריכים להיות בעלי הכשרה בסיסית. אדם לא יכול להיות מטפל לאחר שנתיים-שלוש של לימוד. אם אדם כזה יטפל בבעל נטיות אובדניות ואין לו די ניסיון, זו ממש סכנה. יכול להיות שיש במכונים האלה תועלת, אבל הם צריכים לדעת היטב את הגבול שלהם".

גישתו של ד"ר אבולעפיה דומה מאוד לזו של פרופ' רוטנברג, ואכן הוא רואה עצמו כתלמידו. זו גישה שמכירה היטב את הפסיכולוגיה המערבית ואת דרכי ההכשרה המקובלות להכשרת מטפלים, אלא שהיא מזהה בעיה יסודית בתפיסה המערבית של מבנה הנפש, שהיא נוצרית או מטריאליסטית. הווה אומר, לא מכירה בנשמה הא-לוהית שבאדם.

שינוי הנחת היסוד מביא עמו רוח חדשה לטיפול ומצמיח פרקטיקות אחרות, שפה טיפולית אחרת ואופטימיות גדולה יותר. לאחר הראיון מרחפת ממעל השאלה האם זהו טיפול קוסמטי לפרצופה של הפסיכולוגיה המערבית, או שיש כאן משהו משמעותי יותר. יתרה מזו – האם באמת לפנינו חידוש יהודי, או שמא הוא כבר מצוי בתורתם של ראשוני הפסיכואנליטיקנים, או לכל היותר בזרם האקזיסטנציאליסטי בפסיכולוגיה, המאוחר קצת יותר.

שהגוף לא יפריע

הסוג השני של מרכזים להכשרת מטפלים הוא כאמור כזה שפועל ללא קשר למסגרת אקדמאית, והלומד בהם מקבל את כל הכשרתו כמטפל רק בהם. אין הוא נדרש לבוא עם ידע מוקדם או ניסיון בתחום הטיפולי. ישנם לפחות שלושה מרכזים מעין אלה: האחד, 'בית הספר לתורת הנפש – פסיכולוגיה יהודית לפי שיטת הבעל שם טוב'; תוכנית 'שקוף' מיסודו של הרב ארז משה דורון, שמכשירה מלווים רוחניים; והשלישי, 'בית הספר לייעוץ תורני' מיסודו של הרב שמואל טל ביד בנימין. שני הרבנים האחרונים סירבו להתראיין לכתבה, בטענה כי אי אפשר להעביר את תמצית תורתם בשורות ספורות.

מכנה משותף ישנו לכל המרכזים האלה: בשנתיים הראשונות הלימודים נערכים יום בשבוע, ובשנה השלישית הלומד כבר מקבל מטופלים בעצמו תוך ליווי מסוים (סטאז'). המורים חלקם בעלי ידע מקצועי בתחום הפסיכולוגי וחלקם בעלי ניסיון חינוכי או ייעוצי – אך ללא השכלה פורמלית בתחום הטיפולי.

מקורות היניקה במרכזים הם על טהרת היהדות, ופה ושם גם נלמדת הפסיכולוגיה המערבית. הדגשים היהודיים משתנים ממרכז למרכז. בבית הספר מיסודו של הרב ארז משה דורון המוקד הוא תורת ר' נחמן מברסלב, והלומדים כמו גם המטופלים מקבלים המלצה לערוך 'התבודדיות עם הקב"ה' (כעצתו הידועה של ר' נחמן). בבית הספר מיסודו של הרב טל אופי התוכנית אקלקטי יותר. בוגרי התוכניות ב'שקוף' וב'בית הספר לייעוץ תורני' מונחים שלא לקבל מקרים פתולוגיים קשים מדי, ובלשונה של אחת הבוגרות – "אם מגיעה אליי מטופלת שעברה התעללות, אני מתרשמת עד כמה המצב שלה קשה ואז מחליטה אם אני באמת יכולה לעזור לה".

הרב נועם שפירא

לצורך הכתבה ראיינתי את העומד בראש התוכנית להכשרת מטפלים ב'בית הספר לתורת הנפש', הרב נועם שפירא. למעשה, 'תורת הנפש' שנלמדת שם הינה תורתו של הרב יצחק גינצבורג, דמות שפועלה הספרותי ענף ביותר. בין השאר כתב הרב גינצבורג כמה ספרים על תורת הנפש היהודית, ומכוחם הוקם בית הספר, שנועד ליישם את התיאוריה הלכה למעשה. עד היום סיימו את הלימודים שני מחזורים, ותוכנית הסטאז' הינה בהקמה.

הרב נעם, מה יהודי בפסיכולוגיה שלכם?

"מקורות הפסיכולוגיה שלנו הם יהודיים בלבד, ואנו שואבים את כל התכנים מבפנים באופן שיטתי. ההכרה מהי הנפש, מהו מבנה הנפש, שונה מאוד מהפסיכולוגיה המערבית. צריך להכיר בחלקים הא-לוהיים של הנפש, בהשפעה שלהם על כל מצב נפשי. אנו כמובן גם מכירים ברלוונטיות המעשית שיש לאמונה ובהשפעתה על הבריאות הנפשית. עם זאת, לצד ההכרה שלנו בחלקים הגבוהים של הנפש, ישנה ראייה מפוכחת של מצבה הריאלי, כמה היא רחוקה משלמותה".

במה בדיוק שונה הגישה שלכם מהפסיכולוגיה הקונבנציונלית?

"זו גישה אחרת לגמרי. אנו מתייחסים לאדם מתוך ידע מאוד עמוק על חלקים בנפש שהפסיכולוגיה לא יודעת עליהם כלל. כל הגישה לתהליך הטיפולי שונה: זה לא תהליך שמתעסק בלחטט בתוך פח הזבל של האישיות ולחפש שם אשמים, אלא קודם כול בהעצמה של החלקים הבריאים של הנפש. הפסיכואנליזה עשתה דברים יפים, אבל זה מאוד חלקי. גם שיטות העבודה שלהם לא מקובלות עליי, כמו מתן לגיטימציה מלאה לחלקים לא מתוקנים בנפש, לקולות לא בריאים, לרצונות לא מתוקנים".

לשיטתכם אדם חייב להאמין בשביל להיות בריא? ומה לגבי שמירת מצוות?

"באופן עקרוני ודאי שכן. אדם, בשביל להיות בריא, צריך לחזור בתשובה. באופן מעשי, זה לא מה שאנו עושים. אנחנו לא עובדים תחת הטיייטל של 'חזרה בתשובה'. אבל ודאי שחיים אמיתיים הם באופן שקשור לקב"ה. לכן צריך לעזור לאדם למצוא את הא-לוהים בחייו".

איך זה נראה בפועל בתהליך הטיפולי?

"אצל כל אדם זה שונה כמובן. כל אדם בא עם מערכת המושגים שלו, ואנו עוזרים לו להיעזר בהם לתהליך ההבראה שלו. נעזור לו לעורר את זה, להביא אותו למקום שהוא ירגיש שחסר לו משהו. הטיפול עוסק בבעיות האישיות. ההתעסקות באמונה היא מתוך ההקשר הכולל, בין השורות. גם המטפלים וגם המטופלים באים מכל גוני הקשת, ויש גם שאינם שומרים מצוות. ברור שאנחנו מאמינים שהמצוות הן חלק מן הבריאות הנפשית, אבל אנחנו לא מתעסקים בהטפה ישירה. אנחנו יכולים לומר שכחלק מן המכלול היהודי, התבונני כיצד הדלקת נרות זה משהו שיכול להאיר לך את השבוע. אבל לא בצורה מכאניסטית שמשתמשת במצוות ככלים טיפוליים".

השיטה הזו נכונה גם לגבי גויים?

"הפסיכולוגיה שלנו לוקחת בחשבון את הייחוד היהודי. בפועל, אינני מכיר מישהו שעוסק מתוך הגישה הזו בטיפול בגויים. היו גויים שפנו לרב גינצבורג והוא השיב להם לפי דרכם".

באיזה סוג של בעיות אתם מבקשים לטפל? בבעיות בתחום הנורמטיבי או אפילו בתחום הפסיכופתולוגי?

"ברמת העיקרון, אנחנו מאמינים שזה טוב לכל בעיה. בפועל, כשאנחנו חושבים שמטופל נמצא ברמת סיכון גבוהה אנחנו מעודדים אותו ללכת גם לפסיכיאטר. אנחנו אומרים לכל אחד שגם אם הוא מטופל אצל פסיכיאטר, הטיפול האמיתי והתהליכי הוא אצלנו. הוא צריך, אולי, ליטול גלולות על מנת שהגוף לא יפריע".

חכם כבעל ניסיון

גישתו של הרב שפירא, שללא ספק משקפת את גישתו הכללית של הרב יצחק גינצבורג, משמיעה קול שבוטח בעצמו, שאינו רואה עצמו כחייב דין וחשבון לאף אחד, ושתופס עצמו כממשיך נאמן של מסורת הטיפול הנפשי-יהודי.

אתם לא חוששים לקחת אחריות על בעיות נפשיות כבדות?

"אנחנו מאמינים שהגישה הזו מטפלת טוב יותר מהפסיכולוגיה הקונבנציונלית, אבל זה לא שאנחנו לא יכולים ללמוד מהניסיון שלהם. מצד שני, באופן אישי, כל אחד שלוקח על עצמו מקרה צריך להבין אם זה גדול עליו, ואם כן – שיעביר את הטיפול למישהו שבטוח יותר בעצמו, גם אם זה בפסיכולוגיה הקונבנציונלית. ככל שנצבור ניסיון, יהיה לנו יותר ביטחון לקחת גם מקרים מסובכים".

מה אתה עונה למי שיאמר שאין זה אחראי מצדכם לטפל ללא חותמת של משרד הבריאות?

"עם ישראל צבר הרבה ניסיון, עוד הרבה לפני שמשרד הבריאות נוסד. אין סיבה לחשוב שהניסיון שעם ישראל צבר הוא פחות משמעותי. תמיד היה טיפול נפשי, ובמידה רבה גם היה טיפול במקרים פסיכופתולוגיים. אמנם לא היה תיעוד מסודר כמו היום, אך היה טיפול. הלגיטימציה שלנו נובעת מניסיונו של עם ישראל בתחום, ולא מחותמות של מוסדות מודרניים".

ב'שבחי הבעש"ט' מסופר שכשהתקרב המגיד הגדול ממזריטש אל הבעש"ט בפעם הראשונה, אמר לו ר' ישראל – "הייתי רוצה לרפא אותך בדיבורים, כי היא רפואה קיימת, ועכשיו אני צריך לעסוק איתך ברפואות". הווה אומר – בארסנל כלי העבודה של הרב החסידי, מלבד הקמיעות וצמחי המרפא, היה גם כלי של רפואה בדיבורים, שבאופן מפתיע יכול להיתרגם לפסיכותרפיה. האם ניתן להסיק מכאן שאכן היהדות אוצרת בתוכה עולם טיפולי מלא?

לדעת הרב גינצבורג התשובה חיובית, והוא עסק רבות בגיבושה מתוך מכלול רחב של מקורות. באחד מספריו, התהליך הטיפולי מיוסד על עצה חשובה של הבעש"ט שנוגעת לבעיית 'המחשבות הזרות', מחשבות שטורדות את האדם במהלך תפילתו. עצתו היא לעבור תהליך של 'הכנעה, הבדלה, המתקה'.

נשאלת השאלה: האם ניתן לגזור מתוך עצות שנוגעות לתחום הרוחני תיאוריה ורעיונות בתחום הנפשי? במילים אחרות, גם אם בחסידות ובקבלה אצורה תורת נפש מפותחת, הרי מובן שהאג'נדה שלהן עסקה בנפשו הבריאה של עובד ה', שמבקשת לעלות אל-על בסולם הרוחני. האם מכאן ניתן ללמוד על הנפש החולה?

גם אם ניתן לשחזר תיאוריה טיפולית מתוך מקורות הקבלה והסיפורים החסידיים, הרי שהמטפל במקרים האלה הוא הצדיק או המקובל. האם עובדה זו לא מלמדת שטיפול בפסיכולוגיה יהודית יכול להיעשות רק על ידי דמות כריזמטית ומלאת השראה?

אין חיה כזו

כצפוי, רבים מהפסיכולוגים מתנגדים למכונים מעין אלה. ניתן היה לפטור את התנגדותם כדאגתה של הגילדה לשמירת ההגמוניה בתחום, אך לא יהיה זה הוגן. בפיהם חששות אמיתיים, כְּאלה שהביע ד"ר אבולעפיה לעיל. קיימת גם ביקורת מסוג אחר, כזו הכורתת את כל הגזע התיאורטי שעליו נשענת ה'פסיכולוגיה היהודית' מיסודו. הרב בני להמן, תלמיד ישיבת 'מרכז הרב' בעברו וכיום פסיכולוג קליני ירושלמי המלמד תורה בישיבת הר עציון ופסיכולוגיה בחוג לחינוך במכללת הרצוג, הוא אחד מהמבקרים החריפים ביותר.

הרב בני להמן

"הפסיכולוגיה התפתחה במאה וחמישים השנים האחרונות, מהרגע שחשבו שהיא חלק ממדעי החברה ואיננה חלק מן הפילוסופיה הקלאסית, כפי שנתפסה תמיד", הוא אומר. "היוקרה והכוח שלה נבעו מכך שהיא העמידה תיאוריות, התבססה על מחקרים אמפיריים, שללה הנחות קדומות ושאפה לשקף באופן מדויק ואובייקטיבי עד כמה שניתן את מנגנוני ההתנהגות האנושית.

"מתוקף כך היא אוניברסלית, ורואה עצמה נכונה לכל בני האדם ששותפים לאותה הוויה תרבותית. ודאי שהפסיכולוגיה מודעות להשפעות תרבותיות, הן על התיאורטיקנים עצמם – הפסיכולוגים הם הראשונים שינברו בקורות חייהם של מייסדי האסכולות – והן על ציבור המטופלים. אך ברמה העקרונית היא חלק מן המדע, כלי ההתבוננות וההבנה שלה לא שייכים לאף מורשת תרבותית מסוימת. כשם שאין 'רפואה יהודית', או רפואה שמתבססת על מקורות יהודיים, ומי שמרפא על פי מה שיכנה רפואה יהודית אנו נראה בו חסר אחריות – כך גם אין 'פסיכולוגיה יהודית'.

"מה שיש הוא אתיקה יהודית, ערכים יהודיים, שאותם הרופא או הפסיכולוג מביא עמו לקליניקה, בדיוק כמו בכל תחום אחר שבו האדם מביא את ערכיו לתעסוקה שלו והם מנחים אותו בדרך עבודתו. אין לזהות בין טכניקת העבודה לבין הערכים שמלווים אותה".

אפשר להבחין בין ערכי המטפל לבין עצם הטיפול?

"מטפל שמגיע עם מטען יהודי בוודאי יעריך יותר את מוסד המשפחה, למשל, מאשר מי שבא עם מטען אחר, ויש להניח שזה ישפיע על הטיפול הזוגי שיעניק. אבל עצם הטכניקה של הבנת יחסי האנוש וההתרחשות הפסיכולוגית בין בני הזוג ובינם לבין המטפל איננה תלויה בערכים, אלא בתיאוריות ובאישושים אמפיריים ברמות שונות".

מה רע בכך שמוסדות שונים מכשירים מטפלים תחת הכותרת 'פסיכולוגיה יהודית'? סוף כל סוף הם מלמדים תיאוריות שיש להן מקבילות מערביות ברורות, כגון הפסיכולוגיה ההומניסטית או הפסיכולוגיה הנרטיבית.

"אני מרגיש סכנה עצומה בכך. השימוש במילה 'פסיכולוגיה' הוא למעשה דרך לקבל את היוקרה המדעית שעומדת בתשתית גוף הידע הזה – אבל לא לוקחים ממנו שום דבר, או שלוקחים חלקים ומערבבים אותם עם תפיסות רעיוניות כאלה ואחרות. אחר כך מנסים לטפל באמצעות זה, וזה עלול להביא לבעיות קשות מאוד בפועל.

"כשאתה מזהה בין המורשת הדתית שלך לבין אסכולות מערביות, אתה למעשה מפקיע אותן מן התחום המדעי והופך אותן לאקסיומות, לכאלה שאינן עומדות לביקורת. המקבילות המערביות מעולם לא התיימרו להיות 'תורה למשה מסיני', והן מוכנות לפנות את מקומן לו יימצאו שגויות או לא יעילות. ברגע שמקדשים תיאוריה, טמונה כאן סכנה. מלבד זאת, יש כאן ניצול לרעה של התמימות של אנשים שמצויים במצוקה וסבורים שיש כאן פסיכולוגיה יהודית אמיתית, בשעה שאו שאין כאן פסיכולוגיה כלל, או שאין כאן משהו יהודי ומקורי".

יש מקומות כמו המרכז של פרופ' רוטנברג או 'מרכז לבבה', שנשענים על דרכי ההכשרה הקונבציונליות. גם בהם אתה רואה סכנה?

"הם באמת מרמים הכי פחות, כי הם מטפלים בדרך מערבית שרק מונחה על פי ערכים יהודיים. לפעמים יש טכניקה אחת או שתיים שהיא ייחודית. מה שמרגיז הוא טענתם שכל הפסיכולוגיה המערבית מונחית על ידי 'ערכים נוצריים'. בכך הם מסמנים את היריב וחוסכים את הצורך להתמודד עמו. גם לתסביך האדיפאלי יש מקורות יהודיים, שלא לדבר על כך שרבים מראשוני הפסיכואנליזה היו יהודים בעצמם.

"כמו שיש תורה ויש דרך ארץ ואסור לבלבל ביניהם ולומר שהדרך-ארץ נלמדת מן התורה, כך יש פסיכולוגיה ויש תורה, ואסור לומר שהפסיכולוגיה נובעת מן התורה. להפך: יש לתת לה לצמוח מן השטח, מלמטה, ולא לשאוב אותה מלמעלה".

יכול להיות שאתה מתנגד כיוון שאתה נמנה על אסכולות אחרות בפסיכולוגיה, קצת פחות אופטימיות לגבי הטבע האנושי?

"לא. כולנו אקלקטיים ומאמצים גישות רבות ככל האפשר, גם הומניסטיות אם הן עובדות. אני רואה את המקצוע שלי כלימוד זכות על אנשים. אבל לפעמים, כשאני מלמד זכות בצורה שטחית ולא חושף בצורה עמוקה ויסודית את הפנים הפתולוגיים וה'מכוערים' של נפש המטופל, אני לא עושה לו טוב וחוטא בעבודתי. לא תצמח מכך השתקמות אמיתית".

אני מעלה בפני ד"ר להמן את האפשרות שפריחתם של מכוני 'הפסיכולוגיה היהודית' היא תוצאה של תהליך ההכשרה הארוך והמפרך של מי שרוצה לעסוק במקצוע. בתקציר, בתואר הראשון לומד הסטודנט מעט מאוד פסיכולוגיה ובעיקר סטטיסטיקה ושיטות מחקר, בתואר השני למעלה ממחצית זמנו הוא מכלה בתזה, שלרוב אינה תורמת מאומה לו או למחקר, ולאחריה ממתין סטאז' ארוך של ארבע-חמש שנים עם הדרכה לא מספקת – כל זה רק לאותם ברי המזל שהצליחו להתקבל לתואר השני.

ייתכן שאנשים מחפשים דרכים אלטרנטיביות?

"אתה צודק לגבי תיאור דרך ההכשרה של פסיכולוגים כיום, אבל מה שקורה בצד השני של המתרס הוא לא פחות משערורייתי, לא רק תחת 'פסיכולוגיה יהודית' אלא בתחומים רבים נוספים. אנשים עוברים הכשרה מינימלית, פותחים קליניקה ומתחילים לטפל מבלי באמת להבין מה הם עושים. באופן ספציפי, לגבי חלק ממכוני ה'פסיכולוגיה היהודית' אני מרגיש שיש כאן ביטול של הידע הפסיכולוגי, שנעשה פעמים רבות על ידי מי שלמד במסגרות מקובלות ורכש כלים, ועתה הוא מורה את אותם כלים כ'תורה חדשה' מבלי לתת את הקרדיט למי שלמד ממנו ומבלי להיות מחויב לדיסציפלינה מדעית".

תקווה לבשורה בזמן משבר

חברי הפסיכולוג שעובד רבות עם הציבור הציוני דתי טען באוזניי כי התפתחות אסכולת הפסיכולוגיה היהודית יכולה הייתה לקרות רק במגזר זה. "זו תופעה ציונית דתית מובהקת", טען, "הורתה באותו הלך מחשבה שחובב חיבורים כגון 'דתי-לאומי', 'תורה ועבודה', 'תורה ומדע' וכדומה. "החרדים", אמר, "מפחדים מפסיכולוגיה יהודית. הם לא רוצים שהמטפל שלהם יחשוב שהוא הרב שלהם. הם רוצים שהטיפול המנטלי יהיה כמה שיותר ניטרלי, בדומה ככל האפשר לרפואה".

האם השאיפה הזו לאינטגרטיביות הולידה דבר חדש ואותנטי, בעל בשורה אמיתית כמו השילובים הקודמים, או שמא לפנינו אחיזת עיניים, שבמקרה הטוב אינה מזיקה ובמקרה הפחות טוב היא מסוכנת?

ישנם, כיום, מרכזים רבים שמכשירים מטפלים שמה שהם עושים בפועל הוא טיפול פסיכולוגי, גם אם מכנים אותו בשם אחר: 'איזון גוף נפש', 'פסיכותרפיה הוליסטית', 'תקשור' ועוד. המרכזים שהזכרנו נהנים משטח ההפקר בדיוק כמו אחרים. יותר מכך: הפסיכולוגיה המערבית עצמה נמצאת במשבר זהות, אם לשפוט לפי המצב באוניברסיטאות. יעיד על כך המעבר הסמלי של לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית מקמפוס הר הצופים, שמזוהה עם מדעי הרוח, לקמפוס גבעת רם, שמזוהה עם המדעים המדויקים.

זאת ועוד. המכונים להכשרת מטפלים ב'פסיכולוגיה יהודית' מואשמים בכך שאינם דורשים הכשרה מספקת וכל אחד, אף ללא ידע מוקדם, יכול ללמוד בהם. אך מי הפסיכולוגים הקליניים שמוכשרים כיום באוניברסיטאות? מי שהוציא ציון גבוה ב'מבחן המתאם', שבודק יכולת קריאת מאמרים באנגלית ופתרון בעיות סטטיסטיות בלחץ זמן (הגדילה לעשות האוניברסיטה הנזכרת, שבה הקבלה היא על סמך ציונים בלבד, ללא ראיון משמעותי). אם כך, מה הפלא שגם מרכזים אחרים סבורים שביכולתם לבחור את מי שמסוגל להיות מטפל?

סוף דבר, הנפש האנושית היא דבר עלום, בלתי ניתן לרדוקציות מוחלטות ורחב הרבה יותר ממה שנהגו לחשוב. האם עובדה זו משמעה שאין דרכים מדעיות לקבוע כיצד לסייע לאדם במצוקה, ויש לתת אמון גם בגישות הנשענות על המסורת? האם הנחת היסוד בדבר אינסופיותה של הנפש האנושית ומקורה הא-להי פירושה שדווקא באמתחת הדת ישנם המפתחות הנכונים לבוא בשעריה ולחבוש את פצעיה? לא-להים פתרונים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-גיליון בלק תשע"ב - 778 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. דעתי כמטפל :
    אין ספק כי הנושא מורכב.
    להיות מטפל זה הרבה יותר מאשר "ידע" טיפולי. זו בעיקר גישה לבני אדם , זו הרוח שבתוך המטפל , על המטפל להיות "איש היודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד".
    כמו כן מטפל צריך להיות אדם "חופשי" בדיוק כמו אמן. נניח ובא אלי לטיפול אדם הומוסקסואל (ובאו למען האמת) , אינני יכול לבוא אליו עם דעות קדומות ולהלביש עליו את מערכת התפיסות והערכים שלי.
    ממילא זה מאוד תלוי איזו "פסיכולוגיה יהודית" : האם הפסיכולוגיה היהודית של השולחן ערוך ? האם של המורה נבוכים ? האם של ספרות הקבלה ? האם של ספרות החסידות ?
    כל אלו פסיכולוגיות יהודיות שונות לחלוטין. אפילו בתוך ספרות הקבלה ניתן למצוא מגוון שלם של "פסיכולוגיות יהודיות". מה גם שחלק מהתפיסות היהודיות הן תפיסות לא יהודיות שעברו "גיור".
    לכן העיקר בשורה תחתונה שהמטפל יהיה אדם עניו וסבלני , שילמד כמה שיותר תפיסות על הנפש (יהודיות ולא יהודיות) , לא אדם החושב בשחור ולבן אלא אדם היודע להכיל מורכבות , אדם הרחוק באופיו מכפיה כלשהיא.
    כל שיטה טיפולית היא אשליה בסופו של דבר.
    העיקר זה פיתוח אישיותו של המטפל ויכולתו להכיל וללכת עם המטופל.

    • בעל ה'שולחן ערוך' היה מקובל, בעל 'מורה הנבוכים' הוא בעל הספר ההלכתי 'משנה תורה'. נפש האדם אחת היא (כמבואר ב'שמונה פרקים'), והיא זקוקה במקביל ליציבות ולדינמיות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: לא על היהדות לבדה / גבי שטרנגר « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: חזרה בתשובה כתרפיה, ר' נחמן כפסיכולוג – על סדנאות 'שקוף' של גידי דבוש כביטוי (בעייתי) לתמורה דתית | לולאת האל

  3. פינגבק: חזרה בתשובה כתרפיה, ר' נחמן כפסיכולוג – על סדנאות 'שקוף' של גידי דבוש כביטוי (בעייתי) לתמורה דתית | לולאת האל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: