פולמוס לימוד התנ"ך: הרב שלמה אבינר והרב אמנון בזק

הם אינם בני אדם כמונו / שלמה אבינר

ההסתכלות על התנ"ך מתחת לגובה העיניים מאבדת את האפשרות לעלות מעלה ולהידבק בקדושתם של גדולי האומה. כדי להעביר עליהם ביקורת יש להיות טהור, קדוש ונטול נגיעות

האם יש להציג את אישי התנ"ך כאנשים המורמים מעם, או שמא כאנשים כמונו עם מאבקים וקשיים, עליות וירידות, יצרים ונפילות, אורות ומחשכים? לא כמלאכים אלא בני אדם? בדרך זו נוכל להזדהות איתם, להתחבר אליהם ולקבל מהם השפעה טובה.

ענקי עולם

 לא ולא. לא ההנחה ולא המסקנה. הם אינם בני אדם כמונו ולא מהנמכתם נקבל השפעה רוחנית. קודם כול, הם ענקי רוח גדולי עולם. "האבות הם הם המרכבה" (בראשית רבה פב, ו), אמרו רבותינו. השכינה שורה בהם, במעשיהם, באישיותם, בנפשם, ברוחם, בנשמתם ובאיבריהם. לא במקרה ריבונו של עולם גזר בחכמתו שהם יהוו ראשית האומה הישראלית, כלומר, שנתחיל את ההיסטוריה שלנו בענקי עולם. ודאי, ריבונו של עולם יכול לברוא עולם המתחיל מלמטה למעלה: דורות ראשונים יהיו נמוכים, גסים ושפלים, ולאט לאט יטפסו. אך לא כך, אלא הוא יתברך גזר שאברהם, יצחק ויעקב הם ענקי ענקים, וכן משה, דוד ושלמה ועוד. מאז האופי הנשגב שלהם מוטבע בנו, הוא נכס לאומי, נפשי, רוחני, תורשתי של אומתנו. כך שגם כאשר אנו נופלים, יש לנו דרך חזרה. אותם גדולי עולם קבעו את הטבע שלנו.

ודאי אדם עלול לבגוד בטבע שלנו, אך הוא נשאר לעולם טבע. כך גזר אדון כל המעשים: בראשיתנו יהיו גאונים ענקים אדירים. כמובן, הם עדיין בני אדם וכבר כתב הרמב"ם שאפילו אצל נביא ייתכנו חסרונות (שמונה פרקים, פרק שביעי). אך לא בגלל זה הוא אדם כמונו. הוא אמנם מפלנטה אחרת, אך גם לו יש כמה חסרונות, אבל הם אינם אותם החסרונות שיש לנו.

משה רבנו טעה, אומר הרמב"ם (בשמונה פרקים פרק רביעי). הוא כעס על העם: "שמעו נא המורים" (במדבר כ י). אם כן, משה רבנו כועס ואנו כועסים. השאלה על מה כועסים. אנו כועסים על דברים קטנים ופשוטים, ומנהיגם של ישראל כועס מפני שנשמתו הענקית נצבטת בראותו עיכובים בהתעלותה של האומה הישראלית. האם זה אותו כעס?!

הם ענקי עולם ויש להם חסרונות. חסרונות של גדולי עולם. כך אמרו רבותינו: "מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? הרי שני מקראות נתגלו טעמן, ונכשל בהן גדול העולם. כתיב: לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים" (סנהדרין כא ב). נמצאת למד שלושה דברים: א) שלמה המלך היה גדול עולם. ב) גם גדול עולם עלול להיכשל. ג) לא בגלל זה יחדל מהיות גדול עולם. וכן לשונו של הרמב"ם:

מפורסם מעניין שלמה עליו השלום, על אף גודל מעלתו במדע ובחכמה ושהוא ידיד י-ה, אפילו זה השלם הגדול טעה בזה" (ספר המצוות, לא תעשה שסה).

לו מותר. לנו אסור

אשרינו שאנו עם שהחל בגדולי עולם. וכן, אין זה נכון שבהנמכתם נתחבר אליהם יותר טוב. אדרבה, אנו מסתכלים עליהם ואומרים: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם, יצחק ויעקב. אנו מסתכלים כלפי מעלה. יש לנו דוגמה ואנו נמשכים אל על. אם הם אנשים כמונו, אין לנו ממי ללמוד, אין לנו אל מי לשאוף, אין לנו לאן להרים מבט כלפי מעלה.

היה מחנך שאמר: "מכאן ראה דוד המלך את בת שבע רוחצת, אכן הוא היה אדם ככל אדם, מורכב מהרבה אורות והרבה חשכים, לדוד כזה אני מתחבר". שומו שמים! א. דוד המלך היה גדול עולם. אמנם הוא חטא אך שב בתשובה. גם חטאו לא היה על-פי התפיסה השטחית, כפי שביארו חז"ל (שבת נה, ב). ב. "עם דוד כזה אני מתחבר" ? אוי ואבוי! יש להתחבר עם הקדושה של דוד, עם הצימאון אל ה', עם תהילים, ולא להתחבר לחטא. הרי לכל גדול יש חסרון, כדברי הרמב"ם, זה פחד וזה התאווה, זה התאכזר וזה התעצב. בתוך אין סוף מעלות עליונות ונשגבות היה לו פירור של פחד או של תאווה. עתה אפשר להרכיב אישיות חדשה המורכבת מכל החסרונות של כל גדולי העולם. איזו מפלצת נוראה!

לא. איננו מתחברים עם צד זה של חטא דוד המלך. אנו מתחברים עם הצד שהוא שב בתשובה. היצר הרע שלנו הוא שמתחבר עם הצד של דוד המלך שחטא! אם מסתכלים על התנ"ך בגובה העיניים, שדוד חוטא ואני חוטא, מנין ניקח משיכה כלפי מעלה?!

יש טוענים: "יצחק אבינו לא חינך כראוי את עשו, לכן יצא לתרבות רעה. הוא אשם בכך שלא הבין אותו". זאת מנין לך? גרת בבית של יצחק אבינו? האינך רואה את הכתוב: "ויאהב יצחק את עשו" (בראשית כה). הוא ידע היטב מיהו עשו, ובכל זאת אהב אותו, או ליתר דיוק: על כן אהב אותו. ראה שאינו הולך בדרך טובה, לכן הרעיף עליו אהבה. איך אתה אומר שלא היה לו קשר והבנה? איך אתה ממציא דברים שאינם כתובים?!

נכון שהרב שמשון רפאל הירש אמר פירוש דומה לזה – אך מלבד שאין חובה לקבל את פירושו, אתה אינך הרב שמשון רפאל הירש! מה שמותר לו לומר, לא בהכרח מותר לך לומר. הרב הירש היה גאון וקדוש, מלא יראת שמים, וכל הפירוש שלו על התורה מלא חרדת קודש עצומה מפני גדולי התנ"ך. אלא מדי פעם, יש אצלו איזה פירור של ביקורת. לו מותר. לנו אסור.

יש תנאים להבעת ביקורת. כדי להביע ביקורת על כל אדם, קל וחומר על גדולי עולם, צריך להיות טהור וקדוש, בעל יראת שמים ובלי נגיעות. לפעמים אדם מכניס בפירוש את הרהורי לבו. אדם שאינו טהור מכניס את מה שיש לו בראש בראשם של אחרים. רק אדם טהור כמו הרב הירש, המביע ביקורת, יש לו סיבות. כאמור, אין חייבים לקבל, אך זהו פירושו של אדם קדוש.

חז"ל היו בעלי לב טהור, ואם הם אומרים ביקורת על גדולי עולם אנו מקבלים. גם לרש"ר הירש הייתה מגמה עליונה וקדושה. אך לא תנ"ך בגובה העיניים, או ליתר דיוק מתחת לגובה העיניים, שהרי דוד חטא ב"לא תנאף" ואני לא, אם כן אני מעליו. לא אני צריך ללמוד ממנו, אלא הוא צריך ללמוד ממני. אני לא צריך ללמוד מיצחק אבינו. אני מלמד בסמינר למורים ולהורים שיש להבין את הילד, ויצחק שלא הבין אינו בגובה שלי, אלא תחת הגובה שלי. עליו ללמוד בסמינר המורים שלי, ואז יבין איך מחנכים ילדים.

כך לא לומדים תנ"ך! אתה שוכח על מי אתה מדבר! ודאי שכל אדם טועה, אך איזה אדם הוא יצחק אבינו? לא אדם כמונו, אלא אדם מפלנטה אחרת. "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. אם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים" (שבת קיב, ב). יש שפירשו את הכפילות: אם אתה מבין שהראשונים הם מלאכים כך יאה לך, אתה ראוי לתואר אדם. אך אם הנך חושב שהם רק בני אדם, אינך אלא חמור (רב פעלים ח"א פתיחה).

מה באמת בפסוק

הם אינם בני אדם כמונו. כאמור לעיל, כך סידר הקב"ה בחכמתו שראשית מטעו של עם ישראל הייתה בענקי עולם, ואנו זורמים אחריהם, ותכונותיהם מוטבעות בנו. לכן כשאנו חוטאים וסוטים מן הדרך יש לנו לאן לחזור. אין זה בלתי הפיך, ומבחינה חינוכית יש לנו אל מי להסתכל ולהתרומם.

נכון שהם אינם מלאכים. אמנם כתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא – אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (מועד קטן יז א). הרב הוא כמלאך ה' צבאות עלי אדמות. אינך יכול ללמוד מרב שהוא בגובה העיניים שלך, אלא מרב שהוא כמו מלאך ה' צבאות. קל וחומר הקדמונים, שהם מלאכי מלאכים.

אכן, ישנן שתי שיטות בלימוד תנ"ך. יש שיטה אוניברסיטאית: כאשר המלומד ניצב בפני קושי בפסוק, הוא משליך בו ממחשבותיו. זה מעניין מאוד, אך אין זה הפסוק, אלא פירוש מאוד מעניין שיאפשר לנו לבצע חקר אופיו של הפרשן. השיטה שלנו, התורה שבעל-פה, מוסרת לנו מה שיש באמת בכוונת הפסוק. כיצד היא יודעת? כי לכותב היו תלמידים והוא הסביר להם כוונותיו. גם לתלמידים היו תלמידים וכן עד סוף כל הדורות.

תנ"ך בגובה העיניים? כן. להגביה את העיניים גבוה גבוה למעלה.

 הרב שלמה אבינר הוא ראש ישיבת 'עטרת ירושלים' ורב היישוב בית אל

ארמון או מחילות / אמנון בזק

ליבוי אש המחלוקת העכשווית סביב דרכי לימוד התנ"ך חושף שלוש שאלות עקרוניות: שאלת היחס לפשטי הכתובים, להערכת  גדולי האומה ולעולם המחקר. על נקודות המחלוקת בין הקו למרחב

בשבועות האחרונים אנו עדים לליבוי מחדש של אש המחלוקת סביב דרכי לימוד התנ"ך בדורנו, על ידי רבנים מחוג מסוים. למרבה הצער מחלוקת זו מלווה בצדדים שליליים רבים, אולם לאחר שיֵ.עי מסכת תענית דף כ עמוד א ומזיקה, ראה םרדו הלהבות והדיון יגיע לרמה העניינית, יש מקום לחזור ולחדד את נקודות המחלוקת האמיתיות, ולהציג באופן ברור את ההשקפה שכנגדה יצאו רבנים מסוימים באופן כה תוקפני.

תחילה אציין שקשה להגדיר באופן אובייקטיבי את שני הצדדים המרכזיים במחלוקת. משום כך נראה לי שהדרך הפשוטה ביותר תהיה להגדיר צד אחד כ'גישת הקו', המבטאת את מה שמקובל בציבור הדתי לכנות 'ישיבות הקו', ובראשן ישיבת 'הר המור' ורבניה, ואת הצד השני להגדיר כ'גישת המרחב', הכוללת רבנים ממגוון רחב של ישיבות ומלמדי תנ"ך יראי שמים שאינם שותפים לתחושה שיש רק קו אחד לגיטימי במחשבת ישראל. אני מקווה מאוד שהגדרות אלו אינן פוגעות באף אחד משני הצדדים.

מהן אפוא נקודות המחלוקת המרכזיות? דומני שניתן לדבר על שלושה תחומים מרכזיים: הלגיטימיות ללימוד הפשט ולפרשנויות חדשות בו; ההיצמדות לפרשנות מסוימת בחז"ל ובמפרשים מול היכרות עם גישות שונות ומורכבות, ולבסוף, היחס לחקר המקרא האקדמי – התמודדות רצינית או התעלמות וזלזול.

הפשטות המתחדשים

נקודת המחלוקת המרכזית ביותר היא בשאלת הלגיטימיות ללימוד פשט. גישת הקו שוללת למעשה את העיסוק הישיר בפרקי התנ"ך גם מצד לומדים שהקדישו שנים רבות ללימוד זה, ויוצאת כנגד פרשנות חדשה שאין לה בסיס במדרשים או ברש"י. לעומת זאת, גישת המרחב מבוססת על המסורת הפרשנית לדורותיה, שלפיה לכתוב יש כמה מובנים, שאחד מהם הוא רובד הפשט, והפשט תלוי בהבנתו המעמיקה של הלומד בכל דור ודור. רבים מן המפרשים הקדישו את עיקר עבודתם לפרשנות על פי רובד הפשט. תקצר היריעה מלפרט את המקורות השונים שבהם ראשונים הציגו את משנתם בנושא זה, ולכן נסתפק בדוגמות ספורות.

אחד המקורות הידועים ביותר בנושא הוא דברי הרשב"ם בתחילת פרשת וישב, המספר על הוויכוחים שהיו לו עם סבו, הפרשן הגדול, רש"י:

וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום.

גישתו של רש"י הייתה אפוא שהפשט הוא דבר מתחדש, ופירושים חדשים עשויים להתגלות בכל יום. בכמה מקומות לאורך פירושו של רש"י הוא אכן הגשים את דבריו שלו, ותיקן ושינה בכתב ידו את מה שכתב בתקופה קודמת בחייו.

תלמידו-חברו של רש"י, ר' יוסף קרא, הרבה לעסוק בפשוטו של מקרא, ובכמה מקומות ביטא עמדה ייחודית ולפיה הפשט הוא הרובד החשוב ביותר של לימוד התנ"ך, שכן בלימודו ניתן להגיע להבנה ישירה בלתי-אמצעית עם דבר ה'. בין היתר כתב:

והט אזנך וכפוף עצמך למקרא, שכל מקרא ומקרא שדרשוהו רבותינו, בטוב תלין נפשם, משאמרו עליו מדרש הם שאמרו עליו לסוף אמרו 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו', שאין לנו מידה טובה במקרא יותר מפשוטו… וכן שלמה מלך ישראל הוא אומר 'הט אזנך… לדברי חכמים ולבך תשית לדעתי' (משלי כב, יז), ופתרון: אף-על-פי שמצוה עליך לשמוע דברי חכמים, 'לבך תשית לדעתי' – לגופו של דבר, 'לדעתם' לא נאמר, אלא 'לדעתי'.

ר' יוסף קרא הדגיש אפוא את חשיבות לימוד הפשט מתוך רצון להבין דבר ה', גם במקומות שבהם המדרש הולך בכיוונים אחרים.

מפרשי המקרא הקלאסיים – רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן ורד"ק – הרבו לעסוק בפשוטו של מקרא, תוך הבחנה בין המדרש לבין הפשט. ראב"ע ציין כבר בהקדמתו לתורה – "ובעבור הדרש דרך הפשט לא סרה, כי שבעים פנים לתורה", ואילו רמב"ן בלמעלה ממאה וחמישים מקומות בפירושו מביא לצד המדרש פירוש "על דרך הפשט". דרך זו הוסיפה וליוותה את המפרשים גם בדורות מאוחרים יותר, מאברבנאל ועד מלבי"ם. מפרשים אלו הורו דרך לדורות, שעל פיה יש לבחון את הכתוב בדרך הגיונית ככל שניתן, על מנת להגיע להבנת דבר ה' המתבטא (גם) בדרך הפשט, וכדברי תוספות יום טוב (נזיר ה, ה): "שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמרא".

ביטוי לרלוונטיות

היכולת ללמוד בכל דור את פשוטו של מקרא ולהגיע לתובנות חדשות היא ביטוי מוחשי ביותר לרלוונטיות של התורה. הפשטות לא הפסיקו להתחדש, לא בתקופת חז"ל ולא בימי הביניים. הם מוסיפים להתחדש יום-יום, בעזרתם של כלים חדשים המאירים באור יקרות את המקרא בכל דורומוסיפים להבנת דבר ה'. הלומדים בגישת המרחב מגשימים אפוא את עקרון היסוד של רש"י, אשר לאורו הלכו גדולי המפרשים בכל הדורות: ללמוד את התנ"ך מתוך עצמו, מתוך הפשטות המתחדשים בכל יום.

על כל הצדדים מוסכם שיש להיזהר מפרשנויות בלתי-מבוססות או מוטות על פי אג'נדה פוליטית או אידיאולוגית אנטי-מסורתית. בעולם המחקר לא חסרות, למרבה הצער, דוגמות לפרשנות ה

מבוססת על אג'נדה כזו, מבלי שיהיה להם בסיס אמיתי ורציני בכתוב. אולם לא יהיה נכון לבטל את כל הלגיטימיות של פרשנות הפשט בגלל מגמות כאלו.

לפרשנות על דרך הפשט יש השלכות על תחומים רבים. אחת מהן נוגעת לוויכוח על שאלת חטאיהם של גדולי האומה, שכן על פי הפשט רבות מן הדמויות המרכזיות בתנ"ך אכן חטאו או כשלו באירועים שונים. ויכוח זה כונה באופן מטעה מאוד בשם 'תנ"ך בגובה העיניים', ורבים מגישת הקו הפכו אותו להיות הגורם המרכזי. אחת הטעויות או ההטעיות המקוממות ביותר בנושא זה היא הצגת הדברים כאילו גישת המרחב באה מתוך אג'נדה רעיונית שדמויות התנ"ך הן מורכבות, ומשום כך היא מפרשת את הפסוקים באופן המציג אותן כך.

כמובן, ההפך הוא הנכון: גישת המרחב נזהרת עד מאוד מלגשת לפסוקים מתוך אג'נדה כלשהי. היא מאמינה שלימוד תנ"ך צריך לבוא מתוך צניעות רבה, ומתוך רצון לגבש את תפיסת העולם על פי התנ"ך, ולא לגבש את פרשנות התנ"ך על פי תפיסת העולם. דומה שמי שניגש לתנ"ך בלא דעות מוקדמות ובלא עמדות שישפיעו על פרשנותו לא יוכל להתעלם מכך שאכן דמויות רבות בתנ"ך מוצגות באופן מורכב, ברמה זו או אחרת, ועליו לנסות להבין מה המסר של התנ"ך מכך. אולם מי שניגש מתוך עמדה שאותה גיבש לעצמו ועל פיה כל דמויות התנ"ך הן מושלמות וללא רבב, יגיע בהכרח לפרשנות מסולפת של פשוטו של מקרא.

לא כאן המקום להרחיב בשאלה כיצד יש להבין את משמעות הדרך המורכבת שבה מוצגות דמויותיהם של אישי התנ"ך. בקצרה נציין שנראה שהתנ"ך מבקש להציג דמויות שעל אף גדולתן וקרבתן לקב"ה הן עדיין אנושיות, וכך ניתן ללמוד מהן משהו; הוא גם מלמד אותנו על חובת האחריות המוטלת על כל אדם ועל יכולתו לשוב בתשובה ולכפר על חטאיו ושגיאותיו, והוא מורה לנו שאין אדם, גדול ככל שיהיה, המחוסן בפני חטא והפטור משמירת עצמו מכך. מכל מקום, יש להדגיש שנושא דמותן של דמויות המקרא איננו עומד בפני עצמו, אלא הוא סעיף מסוים בתוך שאלה רחבה יותר – עצם הלגיטימיות של לימוד על דרך הפשט.

דוד ובת-שבע

נקודת המחלוקת השנייה נוגעת למודעות לקיומן של מחלוקות גם בדברי חז"ל והראשונים. המחלוקת של היום אינה רחוקה ממחלוקות שהיו קיימות מדורי דורות, אך נראה שגישת הקו מעדיפה להכריע כדעה אחת בחז"ל או במפרשים, ולהתעלם מקיומן של דעות אחרות, הקרובות יותר לרובד הפשט. לעומת זאת, גישת המרחב תומכת בהצגת הדעות השונות, מבלי להכריע ביניהן באופן קטגורי, וסוברת שהלומד יכול לבחור לעצמו את הפשט המתיישב יותר בלבו, שכן "אם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני" (רמב"ם פירוש המשניות סוטה ג ג).

להמחשת העניין אציין שתי דוגמות: אחת נרחבת וידועה, ואחת נקודתית הקשורה לפולמוס האחרון.

הדוגמה לפרשה נרחבת היא חטא דוד ובת שבע. מבלי להאריך בדברים נציין את הידוע, שעל דרך הפשט חטא דוד בשני חטאים חמורים: "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה" (שמ"ב י"ב, ט), והוא הכיר בחטאו ושב בתשובה, שבשכרה בוטל עונש המוות שהיה עליו, אך עדיין נותרו עונשים רבים עליו ועל זרעו. הגישה הרווחת בחז"ל אכן ביארה את הפסוקים כפשוטם, אך גישת הקו הדגישה הרבה יותר את דעת רבי יהודה הנשיא ורבי שמואל בר נחמני, שלפיה: "כל האומר 'דוד חטא' אינו אלא טועה", והדברים מבוססים על כך שבאופן פורמלי בת שבע הייתה מגורשת בגט היוצא למלחמת בית דוד (ואף בכך אין שום הצדקה מוסרית ללקיחת בת שבע!), ואוריה החתי היה מורד במלכות (שבת נו, א).

אולם בסוגיה במסכת כתובות (ט, א) העוסקת בשאלה כיצד הותרה בת שבע להינשא לדוד אם הייתה אשת איש בשעה שהוא בא עליה לראשונה, הובאו שתי דעות, כשהראשונה מחמירה עוד יותר עם דוד – "התם אונס הוי"; והשנייה סוברת שבת שבע אכן הייתה מגורשת בגלל הגט של היוצאים למלחמת בית דוד. מקורות אחרים בחז"ל מניחים בבירור שבת שבע היא אשת איש לכל דבר. בסנהדרין (קז, א) נאמר שהקב"ה סירב לבקשתו של דוד למחול לו על החטא, שכן "כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו 'היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה' (משלי ו, כז–ל)", וגישה זו נזכרת שוב ושוב לאורך הסוגיה שם. ובמקום אחר נאמר: "כתיב 'ואת הכבשה ישלם ארבעתים' (שמ"ב יב, ו), אמר ר' יהודה בר חנינא: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד, אתה ניאפת אחת, שש עשרה ניאפות יבואו לך, אתה רצחת אחת, שש עשרה נרצחות יבואו לך" (מדרש שוחר טוב מזמור ג, ד).

המחלוקת בחז"ל מופיעה גם בדברי המפרשים. רבים מן הראשונים פירשו את הפרשה כפשוטה, ואף הסיקו ממנה לקחים רעיוניים. רבי יהודה החסיד הבין שהמסר הוא "להודיע כי ראש החסידים שכל עסקו לשם שמים ואעפ"כ כשראה אישה נכשל ואף על פי שקרוב לזקנה, וכל שכן שבחור צריך להיזהר מלהביט באישה ולהתרחק מאישה" (ספר חסידים סי' תריט).

רלב"ג למד מכאן מסר אחר:

להודיע שאין ראוי לאדם שיפנה אל התענוגים בעת היות חברו בצער… וראה מה קרה לדוד מהרע בתתו אז לעצמו התענוגים עד שחשק בבת שבע עם ידיעתו שהיא אשת איש ובא אליה ותהר לו, כי זה היה סבה אל שהוסיף פשע על חטאתו והשתדל שימות אוריה בחרב בני עמון.

ואילו אברבנאל כתב:

לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט… אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה בחטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל עונשו ובזה נתכפרו עוונותיו.

די במקורות אלו, שהן דוגמות חלקיות בלבד, כדי ללמד שהגישה המבינה את חטא דוד כפשוטו, והסוברת שדבר ה' העולה מן הפרשה הוא הלקחים שיש להפיק מחטאים אלו, היא גישה קדומה ולגיטימית לחלוטין. גישת הקו מתעלמת ממקורות אלו, ואינה מציגה אותם בפני תלמידיה. גישת המרחב סבורה שהתעלמות זו היא החמצה של דבר ה', לפחות על פי פרשנות מסורתית מקובלת בעם ישראל.

משה והאישה הכושית

אעבור מכאן לדוגמה קצרה הרבה יותר, בעיקר משום שגם היא הותקפה לאחרונה.

בעבר כתבתי על פרשת משה והאישה הכושית, והצגתי את גישת רשב"ם שלפיה הטענה "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר" (במדבר יב, ב) לא הייתה קשורה ישירות ללקיחת האישה הכושית (שלדעת רשב"ם לא הייתה ציפורה ממדיין, אלא אישה מכוש), אלא הייתה טענה עצמאית כנגד משה: "עוד זאת אמרו על משה במה יכול להתפאר עלינו הלא גם בנו דבר [י"י] לישראל". על פי גישה זו, דברי מרים נבעו מתוך חוסר הכרה בגדלות נבואתו של משה, ומרגשות קנאה כלפיו, שעליהם היא נענשה, כפי שמובא בברייתא דרבי פנחס בן יאיר: "אתה מוצא על ג' עבירות הצרעת נדבקת לבריות: מקנאת הבל כמו שנעשה במרים…".

הפרשה מדגישה את תשובתו של אהרן, שהכיר בחטא וביקש רחמים, ואת גדולתו של משה, שמחל על כבודו והתפלל על אחותו שנצטרעה. והנה, אחד מרבני שיטת הקו התעלם לחלוטין מגישותיהם של רבי פנחס בן יאיר, רשב"ם ורבים אחרים, שאותם ציטטתי, ובמקום זאת הוא סובר שיש רק אמת אחת ביחס לפרשה זו: "המורה שעיין באתר נמצא למד שהם לא פעלו זאת מפני דאגה לציפורה, אלא פשוט מאוד מפני שהיו להם רגשי קיפוח. ואף אנו נאמר: ומדוע לא יראתם בעבדיי במרים ובאהרון?! האם ביררתם איתם? עשיתם להם מבחן פסיכולוגי? אולי שכחתם שמדובר בנביאים". על אף מעורבותי האישית, אינני יכול שלא לתהות כיצד רב חשוב יכול לשלול את לגיטימיות שיטת אחד מגדולי התנאים. האם גם את רבי פנחס בן יאיר היה צריך לתקוף האם הוא עשה מבחן פסיכולוגי למרים ומתוך כך קבע שהיא פעלה מתוך "קנאת הבל"?

הצגת סוג מאוד מסוים של מדרשים, התואמים את השקפת העולם של שיטת הקו, תוך התעלמות מן הים הרחב של המדרש, של דעות תנאים ואמוראים, גאונים וראשונים, היא צמצום של התורה מצד עצמה, אך היא גם חוטאת לאמת בהצגת הדברים. מי שמדבר על 'גישת חז"ל' או על 'מסורת ישראל', תוך התעלמות מהגישות השונות שהיו בכל פרשה ופרשה לאורך כל הדורות, הוא בראש ובראשונה טועה, אך בנוסף לכך הוא גם מטעה את הרבים.

הגנה מביקורת המקרא

נקודת המחלוקת האחרונה שעליה ברצוני להתעכב נוגעת לשאלת היחס לעולם חקר המקרא האקדמי. אין ספק שבעולם זה, עם כל השינויים והגלגולים שעבר במאתיים השנים האחרונות, עדיין בולטות גישות מגמתיות, הנשענות על הנחות יסוד שמעולם לא הוכחו, והמפרשות את הכתובים באופן מקומם לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינת הסבירות ההגיונית שלהן. אולם, גישת הקו המתייחסת לכל עולם המחקר האקדמי בהתעלמות מוחלטת, ומשדרת זלזול גמור בכל מה שיש בו, אף היא מוטעית מבחינה עקרונית מצד אחד, ומבחינה טקטית מצד שני.

ברמה העקרונית, למרות הבעיות שהזכרנו, לא נכון ולא ראוי לומר שכל עולם האקדמיה כולל רק אנשים טיפשים ורשעים. בדרך הטבע, מרצים באוניברסיטה אינה טיפשים, ולמרות שחלק מהם פועלים כאמור מתוך אג'נדה מסוימת לא ניתן לבטל את כל השאלות והבעיות במחי יד. הראי"ה קוק, שגישת הקו מסתמכת כביכול על הגותו, בוודאי שלא נהג כך, והתייחס ברצינות להתמודדות עם השאלות שחוקרי המקרא לדורותיהם העלו. השאלות על כפילויות וסתירות בתנ"ך, הקשורות במקרים שונים באופן ברור לשמות ה' או למונחים עקביים, אינן ניתנות להתעלמות, וספק אם פרט ל'שיטת הבחינות' של מורי הרב מרדכי ברויאר זצ"ל ישנה דרך נוספת להתמודדות רצינית עם 'השערת התעודות'.

ההיכרות עם חוקי חמורבי ושאר קובצי החוקים במזרח הקדום, המלמדים על קיומן של מערכות חוקים שקדמו מאות שנים לתורה ושכמה וכמה פסוקים בתורה מקבילים אליהן, מחייבת התייחסות עקרונית ומהותית, וגישת הקו מדחיקה זאת לגמרי. גישת הקו גם מתעלמת מן הסתירות שבין נוסח המקרא של חז"ל לבין נוסח המסורה, ומן ההבדלים השונים של נוסח המקרא בין מפרשי המקרא השונים. הסערות של השנים האחרונות בעולם הארכיאולוגיה של תקופת המקרא חולפות על פני גישת הקו מבלי להבין איפה הבעיות והיכן הפתרונות. אלו הן רק דוגמות קצרות לבעיות של ממש, שעל אף שאני מאמין באמונה שלמה שיש להן פתרונות, ולעתים דרך ההתמודדות איתן מתגלה אור חדש בתורה (כמו למשל ב'שיטת הבחינות', שהאירה אור מופלא על התנ"ך כולו), אינני חושב שמותר להתעלם מהן.

חז"ל לימדו אותנו: "דע מה שתשיב לאפיקורוס". גישת הקו חולקת על גישת חז"ל בנושא, וסוברת שהדרך להתמודד עם אפיקורסות היא לברוח ממפגש עמה, ולא ללמוד כיצד להתמודד ברצינות עם טענותיה. בפולמוס לפני כעשור טען הרב צבי טאו שליט"א שלבוגר ישיבה הנפגש עם תפיסות ביקורתיות "אין שום הגנה מול האמירות האלה. הוא לא יודע איך להתמודד איתן, הוא לא יודע איך להתנגד להן". מה המסקנה מכך? האם המסקנה שמשום כך עדיף למנוע בכל דרך מפגש של התלמיד עם תפיסות אלו, או שמא בעולמנו שבו כל המידע חשוף וגלוי בלחיצת מקש מן הראוי יותר להכין את התלמידים, בוודאי את הבוגרים שבהם, כיצד באמת להתמודד עם שאלות כבדות משקל אלו?

מדי שנה פונים אל חבריי ועמיתיי בישיבת הר עציון ובמכללת הרצוג עשרות בוגרי ישיבות, רבים מהם בוגרי 'ישיבות הקו', שהגיעו לאוניברסיטאות שונות ונתקלו לפתע בחקר המקרא, והם נבוכים לחלוטין ממה שהם פוגשים. לימדו אותם שכולם טיפשים, והנה מתברר שמדובר בטענות חזקות שלא ניתן לפותרן בכדי. מידת הצניעות מחייבת להכיר גם בכך, ומידת אהבת האמת דורשת מן האדם להעמיק את השקפת עולמו אל מול שאלות מתחדשות. דרכו של הראי"ה קוק הייתה שונה לחלוטין, וידועים דבריו על הגישה הראויה להתמודדות עם גישות ביקורתיות:

זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה גם כן" (איגרות הראי"ה קלד).

כמה רחוקים דברים אלו מגישת הקו, הבוחרת לא לבנות ארמון ממעל לה, אלא לבנות מחילות מתחת לה!

אין עמדה יחידה

הצגתי כאן את שלוש נקודות המחלוקת המרכזיות, לעניות דעתי, בין גישת הקו לגישת המרחב. נקודת המבט לא הייתה כמובן אובייקטיבית, ואני יכול ללמד זכות על גישת הקו מכיוונים שונים. אינני בא לשלול גישה זו, ואינני בא לומר שלא נמצאו במסורת ישראל לדורותיה גישות ברוח זו. מחלוקת בין שתי הגישות יכולה באופן עקרוני להיות חיובית ביותר, לקדם ולפתח את שתי הגישות גם יחד. אולם תנאי בסיסי לקיומה של מחלוקת כזו הוא הכרה בכך שאין כאן צד המייצג באופן מוחלט עמדה יחידה לגיטימית, אלא היא ממשיכה במידה רבה מחלוקות שלאורך כל הדורות היו קיימות בתוך מחשבת ישראל.

מחלוקת היא תופעה ברוכה בעיקרה, אך היא חייבת לנבוע ממקורות של אמת וצדק, ולא מקנאה, צרות עין ומלחמות כוח. אם כל צד יכיר בכך שלמרות שהוא משוכנע לחלוטין בצדקת דרכו הרי שלאנשים שונים יש באופן טבעי דעות שונות ושני הצדדים בוויכוח מייצגים שתי תפיסות עולם לגיטימיות המושרשות היטב בין חכמי ישראל לדורותיהם, נוכל לקוות לדיאלוג פורה לשם שמים, שממנו הציבור הדתי כולו יוכל לצאת נשכר.

הרב אמנון בזק הוא ר"מ בישיבת 'הר עציון'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-גיליון בלק תשע"ב - 778 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 86 תגובות.

  1. הוויכוח הזה מעורר מחשבות נוגות וסימני שאלה כבירים על הדרך אותה מייצגים הרב אבינר וחבריו להנהגת "הקו". מצד אחד הרב אמנון בזק, צעיר בהרבה מהרב אבינר, אבל יסודי, מנומק, מלומד, שקול, ספוג ביראת שמיים ואהבת תורה לשמה, ומאידך הרב אבינר, מתלהם, ילדותי, בור גמור בנושא עליו הוא כותב, פונדמנטליסט נלעג, וחסר מינימום של יושר אינטלקטואלי.

    מרוב רצון להגן על שמם הנישא של גדולי האומה, הרב אבינר הופך אותם לדמויות קריקטוריסיטיות, דמויות בסרט מצוייר, אנשים מהאגדות לילדי הגן. אי אפשר להבין אותם, אי אפשר ללמוד את מורכבותם, אי אפשר בכלל להתייחס לכתוב עליהם. "האבות הם הם המרכבה", ומעשה מרכבה כידוע, אפילו אחד שמבין מדעתו לא יכול ללמוד. וכידוע אנחנו חמורים, אין אחד שמבין מדעתו. אם כך, בשביל מה התנ"ך? בשביל מה התורה? באמת היה צריך להתחיל מ"החודש הזה לכם" וזהו.

    חוסר היושר האינטלקטואלי הרב אבינר הוא המאפיין הבולט ביותר של הפובליציסטיקה שלו. הוא תמיד יבחר בדעת מתנגדיו את הנלעג ביותר, המופרך ביותר, זה שפחות רלוונטי לוויכוח, בדרך כלל גם יצטט אנונימית כדי לא לחשוף את חוסר הרלוונטיות של הדובר (כאן זה "היה מחנך שאמר"), לפעמים גם יציג עובדות שיקריות, ואז יתקיף בסרקאזם אין גבול כדי להוכיח, כביכול, את עליונות שיטתו שלו.

    מי לה' – יתרחק מ"הקו".

    • מי אתה בכלל? תשקול מילים לפני שאתה נכנס ברב אבינר

    • צבי שלום!
      להגיד על הרב אבינר שהוא "בור גמור בנושא עליו הוא כותב" זו בורות בהבנת מי זה הרב אבינר.
      לפי המשך דבריך אף נראה שאינך מבין כראוי את המושג "קו", אלא אתה מלא בדמיונות ובסטיגמות.
      לכן, מתוך חוסר הבנת המושגים, עדיף שתשתוק.
      חבל שאתה מזלזל בתלמידי חכמים. זה לא עושה אותך חכם.

  2. קשה שלא להזדהות הזדהות מלאה עם דברים שכתב הרב אבינר על התנאים להבעת ביקורת. "כדי להביע ביקורת על כל אדם, קל וחומר על גדולי עולם, צריך להיות טהור וקדוש, בעל יראת שמים ובלי נגיעות. לפעמים אדם מכניס בפירוש את הרהורי לבו. אדם שאינו טהור מכניס את מה שיש לו בראש בראשים של אחרים". נכון מאוד כב' הרב. תלמידך רואים אותך כקדוש וטהור, אינך חשוד חלילה כמי שאין בו יראת שמים וכבעל נגיעות.
    אבל, גם תלמידיהם של אותם תלמידי חכמים, צנועים וחסודים, יראים ושלמים, מרביצי תורה וכו' שומעים מפיך את חרפת רבותיהם כשהיא יוצאת מפיך, שומעים ואינם משיבים.
    האם יכול אתה להעיד על עצמך, שעמדת בתנאי הסף הקשים שהצבת במו ידיך? האם ביקורתך "על כל אדם" אינה הרהורי לבך? האם לא הכנסת את מה שיש לך בראש?
    חזקה על אותם מורים, שינהגו בך כבוד כפי שאכן ראוי לנהוג, אך כיצד יסבירו לתלמידיהם את התנהגותו של רב וגדול בישראל?

  3. מצד אחד, אני מסכים לגמרי עם הרב בזק כנגד הרב אבינר. אני מצדיע למפעל ימי העיון בתנ"ך ובמיוחד לאישים כמו הרב בזק ובן-נון.

    מצד שני, אני תוהה אם זה מספיק לעזור לאלה שנתקלים בספרות חקר המקרא. הרי מבחינת אנשי חקר המקרא (גם לרוב כאלה השומרים הלכה) גם הרב ברויאר וגישות הגנה האחרות הם סתם אפולוגטיקה דתית שלא שווה להתייחס אליהם ברצינות. בכלל, "השערת התעודות" הולכת ופונה מקומה לגישות עוד יותר קיצוניות באיחור זמן כתיבת הספרים ובמגמתם.

    ופולמוס ארכיאולוגי ושאלת ההיסטוריות של התנ"ך? מי שקורא בלוגים באנגלית של חוקרים וראו את הגישות הסקפטיות ולפעמים המזלזלות מאוד בטענות פרופ' גרפינקל לגבי ח'ירבת קאייפה יודע עד כמה עולם המחקר רחוק מלתת אמון כלשהי בתנ"ך כמקור היסטורי. בכלל, העובדה שנלחמים היום על שאלת קיומו וכוחו של דוד ושלמה היא רק סממן לעד כמה חוסר ההיסטוריות המוחלטת של האבות, יציאת מצרים וכיבוש יהושע הפכה למובן מאליו עבור רבים.

    האם זה אומר שאבד לגמרי התקווה?

    לאו דווקא. אני מכיר לא מעט חוקרים (יהודים דתיים ולא-דתיים, אוונגליסטים וכאלה) שעושים מחקר רציני בתחום שלא שוללת מלכתחילה את התנ"ך על אף ההתעלמות המכוונת של שאר עולם המחקר. חשוב לטפח חוקרים כאלה עם יראת שמיים (או לפחות יראת כבוד כשלא דתיים) שיוכלו להיאבק בשדה המחקר ולעזור בעניין.

    מכללת הרצוג טוב תעשה אם תנסה לטפח אנשים כאלה (נכון שחלקם בכל זאת יתקלקלו, אבל זה היה קורה ממילא ונרוויח אם בכל זאת נוציא יותר אנשים כמו קאסוטו או ד"ר יהושע ברמן).

  4. אין ספק שהפער בין האינטליגנציה של המאמרים (לא של הכותבים) לא פחות ממדהים.

    • המדהים הוא המדד שלך לאינטלגנציה.
      האם גופן מסוים, גודל כתב מסוים, שורות מסודרות וסגנון דיבור מסוים, (ללא קשר לתוכן הדברים) הם מדד לאינטלגנציה?
      ואם חולה נפש, להבדיל, היה כותב את דבריו בצורה 'אקדמאית', האם היו דבריו מקבלים תוקף 'אינטלקטואלי'?
      האקדמיה, כמאפיין מרכזי של תרבות המערב, שמה דגש רב מדי על העטיפה, ופחות מדי על התוכן, אפילו כשמדובר בדברי תורה… חבל.

  5. אלישיב שמואל

    האבות הם מלאכים ואין לנו (ולא תהיה..) תפיסה בהם..הם מפלנטה אחרת,כלשונו של הרב אבינר.
    מצד שני חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי…אתמהה???
    אלא מה,הסתירה הפנימית הזו מתאימה מאד ל"גישת הקו",כלומר,אין לקיחת
    אחריות אמיתית על אמירות שעלולות להזיז את עולמך הפנימי למקומות "שלא
    נהגנו בהם" ו"לא זו דרכנו…".
    תופיע את דבר ה' במציאות,תהיה מאמין וזורע,תהיה צופה ישועה,תפעל עם
    א-ל,תשאף למעלה ותהיה מוכן לשמוע רק שיעורים עם שפה בלתי מובנת בעליל..
    ככה נהיה בטוחים שחס וחלילה לא תגבש לעצמך איזו שהיא חשיבה עצמאית שלוקחת
    ברצינות את המושג הלעוס "תורת חיים"…

    • כל המדברים גבוהה גבוהה בשם 'גישת הקו'. אם אתה מומחה לגישת הקו, אשמח להיות תלמיד שלך.
      אני במקור תלמיד 'הגוש', כבר עשר שנים ב'ישיבת קו', ונדהם לגלות את הבורות שקיימת בציבור הרחב ביחס להבנת גישה זו. אז אנא, קודם שתצאו בהצהרות, שימו לב שהם לא ריקות מתוכן…

      • ידידיה, אין לך מה להתרגש כאן באתר תמצא לא מעט אינטלקטואלים בעייני עצמם שכל דבריהם מבוססים על סטיגמות ועל אמוציות אישיות נגד ה"קו" שהובילו אותם ממש לעלילות דם, בתחילה עוד הגבתי להשמצות הפרועות ונוטפי הזעם המשתולל שלהם-וזאת אגב למרות שאני עצמי לא תלמיד של רבני "הקו" ורוב רבותיי הם תלמיד ר' אברהם שפירא זצ"ל ושל מרכז של אחרי הפילוג-וחשבתי שיש עם מי לדבר

        הבנתי שמדובר באנשים עם בטן מלאה על ההצלחה של ישיבות הקו וחוסר ההצלחה שלהם בעשיית נפשות לדרכם והם מצאו כאן באתר מזור בשפיכת הארס שלהם על המקלדת

        פשוט לא שווה יחס

  6. בהתיחס לתגובות על דברי הרב אבינר הנני ממש מצטער לקרא ביקרת בוטה ולא מכובדת הייתי אומר על סף חוסר דרך ארץ אחרי הכל מדובר ברב בישראל שיש לנהוג בו כבוד גם אם לא מסכימים עם דרכו ודעותיו!!ולעצם המאמרים דעתי נוטה לכוון שאליו מכוון הרב אמנון בזק אין לחשוש מכוון זה ולהיפך לימוד שכזה יחד עם הלימוד המסרתי אליו כיוון הרב אבינר יתנו כלים וחוסן לימודי וערכי מאין כמהו ללומד ולמלמד ובפרט במה שמכונה ה"כפר הגלובלי הקטן" שעל ידי לחיצת כפתור אדם מגלה את עולם המידע ומן הראוי לשקול ברצינות את דרכו ואת תועלותיה לסיום דברי הנני להעיד על עצמי שהיתי אמון על הגישה המסורתית וכשלמדתי במכללת הרצוג למדתי בין שאר תלמידי החכמים גם אצל הרב אמנון בזק הלימוד היה מהנה מאד מלא ביראת שמיים ואני וחברי לספסל הלימודים יצאנו נשכרים ומחוסנים יותר משהגענו וצוידנו בכלים שלא יסולו בפז
    הנני תקווה שהדיאלוג בין כבוד הרבנים ותלמידיהם ישא אופי עניני ומכובד ולא ירד חלילה לרמה שאינה יאה לחכמים ותלמידהון

    • יצחק, את התקווה "שהדיאלוג בין כבוד הרבנים ותלמידיהם ישא אופי עניני ומכובד ולא ירד חלילה לרמה שאינה יאה לחכמים ותלמידהון" אתה צריך להפנות בראש וראשונה אל הרב שאתה מנסה להגן עליו. את כל ההתקפות הבוטות עליו הוא קנה ביושר.

    • אלישיב שמואל

      מודה ומזדהה איתך על הסגנון הפוגעני שאולי גם אני לקיתי בו במקצת.בכל אופן נראה לי שההתנגדות הזו נובעת בראש ובראשונה מכך שגישת ה"קו" משדרת ביטול לכל מי שלא חושב כמוה.אבל אה"נ כשמדובר בתלמידי חכמים יש להזהר בסגנון.יישר כוח!

      • אני לא מקבל את מה שעומד אחורי המשפט "כשמדובר בתלמידי חכמים יש להזהר בסגנון".

        ראשית זהירות בסגנון חשובה כלפי כל אדם, ואינני חושב של"תלמידי חכמים" יש פריווילגיה מיוחדת בעניין.

        שנית. הדרישה לזהירות בסגנון מופנית כלפי כל אדם, וגם כאן אינני חושב של"תלמידי חכמים" יש פריווילגיה מיוחדת.

        שלישית, ת"ח, או כל אחד אחר, שסגנונו אינו ראוי הפקיע מעצמו ומתלמידיו את הזכות לבוא בדרישות לאחרים בעניין סגנון כלפיו.

        ואחרונה, ולא בחשיבות, מי ממונה על שיוך האנשים למעמד "תלמידי חכמים"? במושגי ההסטוריה היהודית, רובם ככולם של הכותבים במוסף שבת, הקוראים את מוסף שבת, והמתדיינים באתר של מוסף שבת זכאים בקלות לתואר "תלמיד חכם", ואין בקרבנו אחד שמתפקידו או ביכולתו לדרג ביניהם.

      • לצבי לתלמיד חכם יש הגדרה המופיעה בשולחן ערוך "יודע רוב מקומות בש"ס ובפוסקים", אני לא עוקב אחרי מי שכותב כאן בעיתון. אך ברור לי שרוב מגידי השיעורים בישיבות ההסדר לא עונים לדרישות הללו.
        ובגלל שאת התלמיד חכם צריך לכבדו אז ברור שאסור לזלזל בו, הרמב"ם אומר שהמזלזל בתלמיד חכם הוא אפיקורס (ומי שנתן כח לרמב"ם הוא התורה שבע"פ).

        ורק שתדע שהיה מנהג במרוקו שרק ת"ח ישים טלית על ראשו, פעם אחת ראה בעל "שופריה דיעקב" (רבו של הרב שלום משאש זצ"ל) אחד ששם טלית על ראשו ולמרות שהיה תלמיד בישיבה לא היה עדיין ת"ח, אז הרב קרע לו את חלק הטלית שמעל ראשו. לדעתי כך ראוי לנהוג בציבור הדת"ל זה ימנע הרבה תקלות.

  7. לכבוד מערכת שבת
    מאמרו של הרב אבינר הינו מאמר ישן שנכתב בראשית הפולמוס הקודם שהתנהל בשנת תשס"ב בעיקר מעל דפי הצופה זכור לטוב. למרות הנטיה של מערכת שבת לצדד בעמדת "המרחב" לעומת "הקו", זהו חטא כלפי הרב אבינר המותקף על מאמר ישן שאני מניח שהוא עומד מאחריו אבל הסוגיה היא סוגיה חדשה . ראוי לקבל מהרב אבינר את דעתו על התוכנית החדשה ומדוע יצא הקצף וכמובן לפרסמה יחד עם הדעות המתנגדות. פרסום מאמר ישן של הרב אבינר לצד מאמרו המעודכן של הרב בזק הופך את הרב אבינר ללא מעודכן ואנאכרוניסטי ואני מניח שלא זו הייתה כוונת העורכים. אם תשיבוני שפניתם לרב אבינר וביקשתם ממנו שיכתוב וזה המאמר שנתן לכם ראוי להפנות את תשומת ליבם של הקוראים לעובדה זו..

  8. אליהו גליל

    נכון מאוד!
    (גם אני מזדהה עם השיטה שמייצג הרב בזק ולא עם השיטה שמייצג הרב אבינר, אבל זה לא הוגן להצמיד בין שני מאמרים שלא נכתבו למול אותו אתגר. אולי בשל כך נראה המאמר של הרב אבינר כל ךכ רדוד).

    • אני מתקשה להאמין שמערכת "מוסף שבת" פרסמה את מאמרו של הרב אבינר ללא רשותו. סביר בהרבה שלבקשת המערכת שלף הרב אבינר מאמר מהבוידעם, מה שמחמיר את מצבו.

  9. ש.צ. לוינגר

    בס"ד כ' בתמוז ע"ב

    קראתי בעניין את מאמריהם של הרב שלמה אבינר ושל הרב יצחק בזק, נרם יאיר ויזרח. לא מצאתי בדברי הרב אבינר כאן כל אמירה השוללת את יכולתו של אדם מן השורה להציע 'פשטות מחודשים' לפסוקי התנ"ך, כאשר פשטים אלה אינם מנוגדים לערכי התורה כפי שפירשו חז"ל.

    מה ששלל הרב אבינר בדבריו כאן הוא העלאת 'פשטות מחודשים' הדורשים את גיבורי התנ"ך, האבות והנביאים, לכף חובה. כמדומני שזה כלול במצות עשה 'בצדק תשפוט עמיתך' כמו שפירש החפץ חיים: 'כגון שראה את חבירו שדיבר או עשה מעשה, ויש בדבר הזה לשפטו לצד הטוב ולצד הזכות או להפכו, אפילו אם הוא איש בינוני, נתחייבנו מן התורה במצות עשה הזו לדון אותו לכף זכות. ואם האיש ההוא ירא אלקים, נתחייבנו לדון אותו לכף זכות גם כי קרוב ונוטה יותר הדבר לכף חובה…' (פתיחה, עשין ג, ומקור דבריו בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה 'הוי דן את כל האדם לכף זכות', אבות א,ו}.

    בדברי הרב בזק נראה על פניו שאינו שולל עקרונית פרשנות מעין זו, ברם בפועל הוא מראה שגם הרב מדן וגם הוא הולכים בדרכים שסללו חז"ל והראשונים, ואינם להוטים למצוא לגדולי עולם חטאים חדשים.

    מה שהיה ראוי לפרש יותר בדברי הרב בזק, הוא: שכל פרשני הפשט – החל ברש"י, רשב"ם, ראב"ע, וכלה ברב מדן ותלמידיו – כולם נאמנים לתורה שבעל פה ורואים בפרשנות חז"ל את כוונת נותן התורה, ואת ה'פשט' כאמירה משלימה, לא ח"ו אלטרנטיבית. הדברים ברורים, אך מכיוון שיש טועים בזה, ראוי לומר זאת בפירוש.

    ידועים דברי הראי"ה קוק זצ"ל שדרש בפתיחת האוניברסיטה העברית את הפסוק 'אז תיראי ונהרת ופחד ורחב לבבך', על הגישה לתרבות הכללית שצריכה להיות מהולה בשמחה וביראה, ואז יכולה להצליח (מאמרי הראי"ה, ב, עמ' 306-308). על משקל זה נאמר, שדוקא כשמנסים לצאת ל'מרחב', צריך 'קו' שיתווה את הכיוון הנכון כדי שלא נלך לאיבוד!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הרב אבינר יצא בהתקפה חזיתית על סיעת הרב ברויאר זצ"ל – הרב מדן, הרב בן נון, הרב בזק (אמנון, לא יצחק) ועוד רבים וחשובים. זה ההקשר בו צריך להתייחס לדבריו, ואין זה הוגן כלפי הרבנים המותקפים למרוח את כל הדיון בשמאלץ.

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד כ' בתמוז ע"ב

        צבי היקר,

        מחמיא לי שאדם קורא את דברי ב4 לפנות בוקר. תודה על תיקון הטעות. אגב, מי הגיד לך שהרב אבינר התקיף את הרב ברויאר, הרב מדן והרב בזק? שמם לא נזכר במאמרו.

        אם תקרא את דברי ביתר עיון תגלה, שלעניות דעתי, המרחק בין הרב אבינר לרבנים הנ"ל אינו גדול כל כך, ועיקר החשש הוא מהיסחפות של 'תלמידים שלא שימשו כל צרכם' למחוזות של תפיסה הרואה את פרשנות חז"ל ואת הפשט כקריאה אלטרנטיבית ולא כשני צדדים משלימים של אותה אמת אלוקית.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. מריחת שמאלץ [בגרמנית: שומן] היא פעולה מבריקה!

        • תנוח דעתך, 4 בבוקר אצלך היה 8 בבוקר אצלי…

          אבל כנראה שאצלך עוד 4 בבוקר, על כל פנים עדיין לא התעוררת. אם היית מתעורר היית שומע מה שהולך כאן בשבועות האחרונים, איך התקיף הרב אבינר את שיטת "המרחב", ועל רקע מה פירסם המוסף את מאמרו…

    • ש.צ. לוינגר

      אגב, ברכה לרב יעקב מדן ליום הולדתו הס"ב, כ"א בתמוז תשע"ב. יזכהו ה' לעשות חיל ותושיה, בבריות גופא ונהורא מעליא.

  10. דרך אגב, באתר "מוסף שבת" עדיין לא עברו לשעון קיץ…

  11. הערה קטנה לוויכוח התנ"ך:

    הרב אבינר כותב כי האישים בתנ"ך הם אנשים מליגה אחרת, וכי חשוב להתאים את הפרשנות שלנו לתנ"ך להכרה הזו. כך לדוגמה יצחק אבינו הוא "לא אדם כמונו אלא אדם מפלנטה אחרת".

    אם אני מבין את דבריו נכון (ואולי אני טועה) הוא שולל פרשנויות שמניחות מראש מניעים "פשוטים" למעשיהם של גדולי האומה כפי שנכתבו בתנ"ך. אם כתוב שדוד המלך נאף, או שעשיו גדל בבית יצחק ובכל זאת יצא לתרבות רעה, לא נפרש זאת כהליכה אחרי תאווה או ככשל חינוכי, לפחות לא במובנים בהם אנו רגילים לחשוב על תאוות או על יחסי הורים-ילדים. קיימת דרישה מוקדמת והיא להניח מראש את הגדלות כרקע לכל פרשנות, וממילא יהיה אולי מותר לפרש חטא כאיזו נטייה דקה שהשתרבבה לכוונות עליונות, אבל לא ברמה של חטאים ושל תאוות מעולמנו שלנו.

    לכאורה ניתן להביא ראיה לסתור.

    הגמרא בהוריות י: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שנאמר 'תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך' מאן נינהו נשים באהל? שרה רבקה רחל ולאה"

    המפרשים מבארים (לכאורה זהו פשט פשוט בדברי הגמרא) כי העבירה של יעל היתה במה שנבעלה לסיסרא 'כדי להתיש כחו ותהא יכולה להרגו'. ומה לגבי האמהות? התו"ס רא"ש מפרש כי "בעילות האמהות להנאתן" בעוד בעל "מוסף רש"י" כותב כי הכוונה לשרה רחל ולאה שנתנו שפחותיהן לבעליהן "ולא לשם מצווה נתכוונו אלא כדי שמתקנאות זו בזו – רחל באחותה ושרה ולאה באמהות"

    כעת, מה הכריח את הגמרא ואת המפרשים הללו להוציא גנותן של האמהות באופן כזה? הרי כמה שורות קודם אומרת הגמרא שתמר זינתה ונתכוונה לשם מצווה "כדי להעמיד זרע מן הצדיקים" (רש"י). אז למה לא לייחס לשרה רבקה רחל ולאה לפחות את הכוונה הזו? למה לפרש את מעשיהן באופן שנתכוונו להנאתן או לשם קנאה?

    שום דבר בפשט הפסוקים לא מכריח את הכיוון הזה, למיטב הבנתי. אין שום מניעה לפרש גם את מעשיהן של האמהות בכוונות נפלאות וסודות עליונים, ומשום מה הגמרא והראשונים בוחרים להתייחס אל מעשיהן בפרשנות הכי פשוטה ובוטה, לכאורה אפילו יותר מזו של אנשי תנ"ך בגובה העיניים.

    אין להכחיש כי הרבה פעמים פרשנות חז"ל למעשי התנ"ך היא אכן כזו ש"מגביהה" את האישים ומעמידה את מעשיהם על רבדים יותר עמוקים או רוחניים ממה שנראה בפשט הכתובים, אבל דומה כי אפילו דוגמה אחת להיפוך מספיקה על מנת שאי אפשר יהיה לפסול את מי שזו שיטתו.

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד כ"א בתמוז ע"ב

      לנדב – שלום רב,

      הרב אבינר מביא דוגמא את הרש"ר הירש, שהיה מלא חרדת קודש כלפי גדולי האומה וחז"ל, ופה ושם מותח ביקורת. גם בביקורתו יודע הפרשן שהוא עוסק בגדולי עולם שאיננו מגיעים לקרסוליהם. גישה זו היא ללא ספק גם גישתם של הרב מדן ותלמידיו המובהקים.

      אדרבה, הרב מדן מחמיר יותר. אפילו לגבי עשו הרשע מלמדנו הרב מדן שאין להיות פזיזים כשבאים לדונו לכף חובה, והוא מבין שעשו אף שרציחה בעיניו היתה דבר שבשגרה, כבש את יצרו ושנאתו ולא היה מוכן להרוג את יעקב כל עוד אביו חי משום כיבוד אב.. מובן מאליו באיזו חרדת קודש ייגש הרב מדן לעיסוק בחטאי האבות והנביאים.

      מה שאולי חולק הרב מדן הוא לגבי דברי הרב אבינר, שלאנשים מן השורה לא ניתן לעשות כרב הירש, ועלינו לחשוד בעצמנו בפניות שלא לשם שמים – בזה ייתכן שהרב מדן מיקל וסובר שאם אדם מרגיש שכוונתו אמיתית ויש לו ראיות חזקות רשאי הוא לחדש גם בנושאים אלה.

      אני 'בעל הבית' פשוט, ומה לי להיכנס בשאלות שדנים בהם מורי הלכה ומחשבה מובהקים כרב אבינר והרב מדן,. נראה לי על כל פנים שמי שיש לו שאלות מטרידות על התנ"ך וגיבוריו, שינסה לקבל מענה במרחב המוגן שבין הר המור והר עציון -בבתי המדרש שמרחיבים בהם דעת מתוך אמונה וענוה, כפי המתאים לנפשו. ואין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ.

      לגבי שאלתך בגמרא הוריות י,ב, דן בהרחבה רבי יששכר בער איילנבורג, מכמי אשכנז ואיטליה המאה הט"ז-י"ז, בפירושו 'באר שבע' על אתר. הפירוש כלול גם ב'אוצר הפירושים – הוריות', ירושלים-ת"א תשכ"ט, אם אינו בהישג ידך אשמח לשלוח לך צילום (הטל. שלי: 0547/893414).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. בשולי דברי הרב אבינר אעיר שהטיעון שיצחק לא הבין את עשו אינו פחיתות ליצחק. יש מצב שאדם הנמצא ברמה רוחנית גבוהה לא מצליח לרדת לרמה הנמוכה שבה נמצא לפעמים הבן או התלמיד. לא אחת יקרה שאמירות ותכנים שהם נפלאים לאדם ברמה גבוהה, עלולים להיות לרועץ כאשר הם נאמרים למי שאינו בשל להבינם. חינוך היא עבודה לא קלה ולא פשוטה…

    • י"ג בשבט ע"ג

      לנדב- שלום רב,

      דבריך בדיון על 'אנושיות פשוטה ללא הערות שולים' מתרצים את שאלתך כאן. באמירות של חז"ל על 'כל האומר פלוני חטא אינו אלא חוטא' שללו מדמויות המופת שבמקרא חטאים חמורים כניאוף, רצח, שוחד וכיו"ב, והקטינו את חומרת החטאים – אך לא שללו את עצם העובדה שהיה שם חטא. אדרבה, הם קבעו שלחטא הקל התייחס הכתוב בחומרה ו'העלה עליהם הכתוב' כאילו חטאו חטא חמור ביותר.

      כאן אמרו חז"ל שהאמהות עשו מצווה מטעמים אנושיים טבעיים. אין כאן חטא, אלא קיום מצוה שלא מן המובחר 'שלא לשמה'. ומצבים כאלה קיימים גם באנשים גדולים שבגדולים. רבי נחמן מברסלב מדבר אי שם על צדיק הנכנס לפעמים למצב של 'מוחין דקטנות' ואז הוא בבחינת 'איש פשוט'. נפילה שעל ידה יכול להיות חיבור בינו לבין המון העם וכך יכול הצדיק לרוממם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. נדב, תודה. הערתך משובחת.

    • לעניות דעתי כל הדיון כאן מבוסס על כשל בסיסי שהופך אותו ללא רלוונטי. המתדיינים מניחים שהתורה היא תאור ביוגרפי של חיי האבות, הדמויות שהיא מציירת הן דמויות ראליסטיות כבספר היסטוריה מחקרי, ועל כן הדיון במעשיהם ובאופים הוא דיון בהם כפי שהם היו, שבחם הוא שבחם האישי וביקורת עליהם היא ביקורת אישית.

      זו גישה, סליחה על הבוטות, קצת אינפנטילית. הרי התורה אינה ספר היסטוריה ואין היא באה לדווח לנו על חייהם, מעשיהם ואופיים של האבות. ולו למצער באשר הדיווח ה"היסטורי" הזה משולב כולו בתיאורי הגשמה בוטים, רח"ל, של הקב"ה. התורה לא מוסרת לנו מידע אלא דורשת מאיתנו אמונה. וסיפורי האבות, כמו התורה כולה, באים לעביר מסר לנו, שאנחנו נלמד ונחשוב מה _אנחנו_ מפיקים מן הסיפורים האלה.

      אשר על כן בין שבחם של האבות ובין ביקורת עליהם אינם אומרים דבר וחצי דבר עליהם, אלא על הלקח שאנחנו צריכים ללמוד מן הסיפורים. פשיטא שאם הדבר היחיד שאנו לומדים הוא שהם היו גדולים מהחיים והכל שם היה נפלא, אז זה שמאלץ ולא לקח. זה הופך את התורה לאופרת סבון, חס וחלילה. אפשר ללמוד משהו רק אם _אנחנו_ מסתכלים עליהם כדמויות מהחיים, עם מעלות, חסרונות, הצלחות וכישלונות כמו בחיים.

      • ש.צ. לוינגר

        דעתו של צבי שהאבות היו דמויות ספרותיות ולא ריאליות אינה מקובלת עלי, ודומני שאף הרבנים בן-נון, מדן, ובזק רחוקים מכיוון מחשבה זה. כך נראה בעליל מהמאמצים הרבים שהם עושים להבין את ההיסטוריה והריאליה שבמקרא. על כל פנים, דבריו של צבי מנוסחים בסגנון ענייני ומכובד, למעט צרימה אחת: האם ראוי לומר שכל מי שמאמין שסיפורי המקרא היו ונבראו 'גישתו קצת אינפנטילית'? סגנון שהוא נקי ב-100% ולא רק ב-99%, רק מוסיף כבוד לכותב.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. 'שמאלץ' ו'לקח' לא בהכרח סותרים, האין 'שמאלצקוכן'?

        • ההבנה בדברי כאילו חס ושלום ואמרתי שהדמויות בתורה אינן ריאליות ולא נבראו היא עלילה. אי אפשר למצוא בדל של רמז לזה בדבריי. מה שאמרתי זה שאת הדמויות הריאליות _איננו מכירים_. אנחנו מכירים רק מה שהתורה רוצה לספר לנו, והיא רוצה לספר רק מה מה שאותו יש ללמוד ולהבין כדי להתחזק באמונה. הכרת הדמויות הראליות לא עוזרת לזה במאום, באשר כאמור "האבות הם המרכבה".

  13. ש.צ. לוינגר

    בס"ד כ"ב בתמוז תשע"ב

    'רצוא' ו'שוב'

    במהלך השבועות האחרונים נסיתי לחשוב מדוע באמת הפשטות מתחדשים בכל יום? הטעם הפשוט הוא, כנראה, ששום 'פשט' אינו 'חלק' במאה אחוזים. הוא מיישב יפה חלק מהקשיים אך עדיין נשארות נקודות שקצת דחוקות. ואז בא חכם אחר ומציע פירוש חדש, שאף הוא מתברר כלא-חלק לגמרי, וכן הלאה.

    נראה כאילו הקב"ה מעוניין שלא נדע עד הסוף את האמת המליאה ונגשש אחריה בכיוונים שונים. וכך למשל יהיו חכמים -תנאים, אמוראים, ראשונים או אחרונים – שימשכו לכיוון זה ויהיו שימשכו לכיוון השני. אם במישור המעשי, להחמיר או להקל; ואם בהערכת דמויות ומעשיהן, לכף חובה או לכף זכות.

    הסיבה לכך, נראית לי בכיוון שהתחיל ידידנו צבי ליפשיץ, שמטרת התורה לא לספק לנו ידיעות לשם ידיעה, אלא לדרבן אותנו להיות טובים יותר.

    הדרך לכך עוברת בשני מהלכים:

    האחד, מה שקורא רבי נחמן מברסלב כמדומני 'רצוא', שאיפות ענקיות להוויה מושלמת, חלומית, גדולה מחיים. חלום שבדרך כלל מתנפץ…

    ואז נכנס האדם למצב של 'שוב', אוסף את שבריו, ועולה בתהליך איטי ולא עיקבי, קם ונופל, נופל וקם, תוך שהוא שמח בכל הישג זעיר שהשיג.

    האבות מלווים את האדם בשני המצבים. כשהוא ב'רצוא' עומד לנגד עיניו ראובן הפרפקציוניסט שלא יכול לסלוח לעצמו על שהעביר את מיטתו של אביו מחדר לחדר. נכון, הוא התכוון לשם שמים לכבוד אימו, אך לפגוע באבא בנסיון להכתיב לו מה לעשות, נורא…

    וב'שוב' עומד לנגד עיניו ראובן שנכשל בחטא נורא ואיום, כמשמעו של מקרא, ואף על פי כן לא נדחה 'ויהיו בני יעקב שנים עשר', ויש לו תקנה, כי אין בעולם שום יאוש כלל…

    מהלך ה'רצוא' נותן לנו את המטרה האיסטרטגית, אנחנו נגיע לשם או קרוב לשם, אולי עוד חמש שנים, אולי עוד חמשים שנה, אולי עוד חמש מאות שנים, אבל נגיע, נגיע בודאי…

    מהלך ה'שוב' נותן לנו את המטרה הטקטית, לחשוב לטווח הקרוב, עוד צעד קטן ועוד צעד קטן, העיקר להתקדם…

    ולכבוד שנתו הס"ג של הרב מדן. יש במזמור ס"ג שדוד אומר בארץ ציה ועייף בלי מים: 'כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך' השאיפה לעתיד המזהיר, וכנגדו: 'כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי' אין לאדם במצב זה כלום מלבד זה שהוא חי ונושם ונושא כפיו אל ה', ואף על פי כן 'כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  14. נחמה ליבוביץ זכרונה לברכה התנגדה למושג פשט. היא אמרה מה זה פשט מה שרש"י כותב הוא פשט לדעתו ואילו רמב"ן החולק עליו הבין פשט אחר וגם הוא לדעתו. פשט הוא מושג מאוד נזיל שמגולם בתוכו בהכרח, גם אם לא ימצא הדבר חן בעינינו, עולמו התרבותי והרוחני של הקורא. לפיכך נחמה הייתה מוכנה לקבל וגם זה בדוחק, את המושג "כמשמעו". לכעצמי אינני מבין כל כך עדיין את ההבדל בין "פשט" לבין "כמשמעו". ואם להרחיב ברצוננו ראה עמודים כלשהם מספרו של השופט אהרן ברק "פרשנות במשפט" ובו תראה שבעיית הפשט קיימת בכל טכסט העומד לפני קורא שלא כתב את הטכסט. ואכמ"ל והדברים ארוכים ועל כן לעיתים פרשנות היא מדרש הבאה לתלות בפסוקים גם מה שאין בהם ולעיתים למרות שהיא נראית מדרש, הפרשנות היא ממש פשט וכמובן שנק' המוצא של הכותב רלוונטית מאוד..

    • לדעתי היא צדקה ולא צדקה. היא צדקה בהתאם למה שאמרתי קודם שאין שום אפשרות לדעת מה היו האבות באמת, ומבחינה זו לא ייתכן פשט. אבל אם "פשט" פרושו מה שכל אחד מבין מהפסוקים עצמם ללא פרשנות מדרשית, אז וודאי שיש "פשט", וגם וודאי שכל אחד יבין פשט אחר.

      • אברם העברי

        לגבי "פשוטו" לעומת "משמעו" – בשם הרב שרקי שאמר משום ר' יהודה אשכנזי אם זכור לי נכון:
        "משמעו" הכוונה להבנה המילולית הטכנית, כגון: "ויפלו פניו" = הפנים שלו נפלו (לרצפה…). (או להבדיל באחד מסיפוריו של אסימוב, אדם שביקש לקום ממושבו אמר לרובוט: "תן לי יד", והלה רצה לעקור את ידו המיכנית ולתת לו…)
        "פשוטו" הכוונה להבנה האמיתית של מי ש"דובר את השפה" ומבין את כוונותיה.
        כשרש"י מפרש "פשוטו כמשמעו", הכוונה שבמקרה זה הפשט זהה להבנה המילולית-השטחית, אבל זה לא דבר מצוי, שכן המשמע הוא בד"כ שטחי ולא אמיתי.

  15. אברם העברי

    שני דברים שהתגלו לי לאחרונה לגבי הפולמוס:

    1. מכתבו של הרב אבינר התבסס על מסמך ארוך בשתי גרסאות שכתבו שלושה אנשים – אודי, יהונתן ו"כפתור ופרח" (כך עפ"י שמות המחברים במאפייני המסמכים הנ"ל).
    מסמכים אלו פותחים בליקוט קטעים "בוטים" באופן סלקטיבי, ולאחר מכן עוברים לציטוטים מלאים שהועתקו ישירות מהאתר, כולל תמונות תנ"כיות בעייתיות (=נוצריות + לא צנועות – האחרונות נמחקו בגירסה השנייה של המסמך).
    *השערה* – ככל הנראה הרב אבינר לא טרח לקרוא את הציטוטים המלאים, אלא הסתמך על "ליקוטי הניצוצות" בעמודים הראשונים, ואכן שתי הדוגמאות המסולפות שהביא (על חווה וגדעון) מקורן מעמ' 3 של המסמך.
    יודגש כי מחברי המסמך חששו למצב כזה וכתבו כלהלן:
    "מובן שבהוצאת חלקים מתוך מאמר שלם ישנו חשש שהדברים יוצאו מהקשרם. השתדלנו כפי יכולתנו לשמור על המשמעות המקורית של הדברים, ובכל זאת בקשתנו שטוחה שלא לסמוך עלינו ולעיין במאמרים המקוריים, הנושא חשוב מכדי שנדון בו מכלי שני ושלישי"
    ולא עלתה בידם…

    2. מכתב הרבנים המתנגדים צוטט אמנם במספר אתרים, אך לא הודגשה העובדה שמדובר למעשה *בשני מכתבים* – הראשון שקול בדבריו ("בתכנית הלימודים המיועדת אין הדגשה על תכלית הלימוד הזאת… אנו פונים אליכם: אנא נהגו נא במשנה זהירות…אנו מקווים מאוד שתקדישו מזמנכם למעקב ולטיפול בנושא חשוב זה…") ועליו חתומים הרב דב ליאור, הרב לבנון, הר' נבנצאל ועוד 3 רבנים.
    השני חריף הרבה יותר ("הזדעזענו זעזוע עמוק… בגידה ושקר במסורת ישראל… לא נוכל להשלים בשום אופן בצורת לימוד נטולת יראת שמים…") ועליו חתומים אך ורק הרב צוקרמן והרב שטרנברג.
    העובדה שהרבנים החתומים על הראשון אינם חתומים על השני אומרת יותר מדרשני וד"ל.

    לדעתי, אין ספק שבאתר ישנם חומרים שמי שלא מכיר קצת את הגישות המחקריות לתנ"ך מן הסתם יחוש אי-נוחות רבה ואף זעזוע למראם. הבעיה נעוצה בתגובה המאוד-לא-רצינית המובעת במכתב הרבנים:
    ראשית, אין הם מציעים – ככל הידוע לי – כל אלטרנטיבה הגיונית ומתקבלת לקושיות העולות מההיבט המחקרי של התנ"ך. תשובתם היא למעשה – אל תתקרבו לדברים האלו, וזהו. והלא בעידן האינטרנט הכל נגיש לכל תלמיד עם או בלי האתר הנ"ל!
    שנית, הם מתייחסים לתוכנית הלימודים כולה דרך מספר מאמרים "בעייתיים", ולא מסתכלים על השלם כולו, וכל שכן לאחר שנראה שלא ביררו לעומק את הדברים מול הגורמים הרלוונטיים, אלא מיהרו לחרוץ משפט.
    ושלישית, הם לא טורחים לענות לטענות הקשות שהועלו מול שיטתם-הם, המסרסת את הכתובים ומעוותת אותם + הראיות הרבות שהובאו מגדולי ישראל בדורות הקודמים שנקטו בבירור בגישת "גובה העיניים".
    ושלא לדבר על הגילוי המעניין של יונתן שגב מ"כיפה" (www.kipa.co.il/jew/48872.html), כי בשיחות הרצי"ה שנערכו ע"י הרב אבינר, ישנם ביטויים חריפים ביותר כלפי גדולי האומה, ולא חלו ולא הרגישו עד כה.

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד כ"ג בתמוז ע"ב

      לאברם העברי – שלום רב,

      כל מערכת חינוך, דתית או חילונית, צריכה לתת 'שיפוט' ברמה כזו או אחרת. במקום שכל מורה שצריך להכין שיעור לתלמידים ויש לו זמן מוגבל, יעבור על החומר העצום שמסתובב ואח"כ ידון וישקול מה מתאים ומה לא מתאים – מעמידה המערכת מפקח שעושה את העבודה. הוא אמור להכין רשימה של חומרים מומלצים, הראויים מצד תוכנם בהתאם למטרה החינוכית ומתאימים לכוח הקליטה של התלמידים.

      לפני שנים רבות היה מפקח בשם רבי יצחק רפאל הלוי עציון, שהוציא ספר בן כרך אחד, 'ילקוט פירושים לתורה' שבו ליקט מעשרות ספרים מבחר פירושים שלדעתו הגדולה והרחבה יש להם חשיבות חינוכית ודידקטית. דומני שעד היום לא נס ליחו.

      אני מניח שזה מה שעשתה המפקחת גב' שליסל מנב"ת, ושהחומרים באתר הרשמי של החמ"ד הם חומרים המומלצים על ידה כמזון רוחני לילדינו – כי עוד 'סופרמקט' איננו צריכים…

      מובן שכל מחנך יש לו מערכת שיקולים משלו. למשל אני הקטן לא הייתי כולל בחומר המומלץ את שיעורו המצויין של הרב מדן המיוסד על דברי קודשם של חז"ל, וגם המורה שמפיה למדתי ספר בראשית לפני ארבעים ושבע שנים לא עסקה בזה ואותו מאמר חז"ל נודע לי רק בישיבה הגבוהה. לכל זמן ועת לכל חפץ.

      דוגמא הפוכה – מורתי מכתה ב' (!) חשפה אותנו למושג 'מה היה קשה לרש"י…'. לעניות דעתי זה היה נפלא. אני מניח שיהיו מחנכים חשובים שיחשבו אחרת…

      לפיכך דומני, שכל ההתפלמסויות מיותרות. ישים הרב אבינר את 'רשימת המומלצים' שלו, ישים הרב ליאור את הרשימה שלו וישים הרב נבנצל את הרשימה שלו – ואולי הכי מעשי, כי כל הרבנים 'מחוסרי זמן': יושיבו איזה פנסיונר, אדם שיש לו 'רקורד' של ארבעים שנה כמורה לתלמידים, כמכשיר פרחי הוראה וכמפקח, ושדעתו מקובלת על הרבנים, שיכין רשימה של חומרים מומלצים משלו. מה שלא תהיה הסכמה – ישב עם הגב' שליסל וילבנו. ושלום על ישראל, על רבנן ועל תלמידיהון, די ב'אתרא' הדין ודי בכל 'אתר' ו'אתר'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • הו תמימות קדושה. "שדעתו מקובלת על הרבנים"… וכי יש אדם שדעתו מקובלת על כל הרבנים. הרי זו שורש הדיון כאן – העובדה שיש מחלוקת בין הרבנים. וכבר הושיבו אדם – את מירי שליסל. למה צריך להושיב מישהו מעליה? רק בגלל שיש לה מתנגדים? ולאחרים לא יהיו?

    • ש.צ. לוינגר

      נ.ב.

      עוד זאת אדרש לשלוש שאלותיו של אברם העברי:

      א. אין התמודדות עם הקשיים של 'ביקורת המקרא' – על זה קיבלתי תשובה בכיתה יב, מפי המורה לתנ"ך, הרב יששכר גואלמן. כל הטענות של ביקורת המקרא שייכות כשדנים בחיבור אנושי. חיבור שנכתב בנבואה לא פועל לפי הכללים של ספר אנושי. אין שום בעיה שידבר על אירועים שיקרו בעתיד ואין שום בעיה של הבדלי סגנון.
      אגב, פרופ' ש.ד. גויטיין בספרו 'עיונים במקרא' עומד על התופעה המופלאה שהקוראן שמוסכם במחקר שנתחבר ע"י אדם אחד בפרק זמן לא ארוך, ובכל זאת מכיל הבדלי סגנון עצומים ממקום למקום – אות היא שגם אדם אינו בהכרח עקבי בסגנונו.
      אם לומדים את התנ"ך עם מפרשיו המסורתיים פוגשים את רוב ככל הקושיות מהן עשו מבקרי המקרא 'צימעס'. גם אם לא מקבלים תירוץ לכל הקושיות, מבינים ש'מקושיא לא מתים'. כל מי למד גמרא עמד על התופעה המופלאה שרש"י מותקף כל הזמן בקושיות, ולקחו כ500-600 שנים עד שהתחילו להבין אותו.

      ב. מדוע מסתכלים על מעט החומרים הבלתי ראויים, ולא על הרוב שבסדר? – אם יש בסיר שלוש תולעים קטנטנות, יש לחוש שלא בדקו אותו כמו שצריך…

      ג. על גדולי ישראל שעסקו בחטאיהם של גדולי האומה – ענה הרב אבינר: להם היה מותר, שהיו קדושים וטהורים ולא לנו.

      • ש.צ. לוינגר

        אגב, תרגיל מעניין שיש בו תשובה ל'ביקורת המקרא' עושים כולנו מדי שנה בשנה. אנו לוקחים נושא בתורה המופיע בארבעה סגנונות שונים. אך שלא כאדון ולהאוזן שיסביר שכל קטע נתחבר ע"י אדם אחר ובתקופה אחרת; ושלא כלהבדיל אלף אלפי הבדלות, הרב ברויאר זצ"ל, שאולי היה מסביר ש'כנגד ארבעה אבות דיברה תורה' – אנחנו מסבירים שהבדלי הסגנון נובעים מהבדל בסוגי השומעים. לחכם מדברים בסגנון אחד, לתם בסגנון אחר וכו'. 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה'. אולי יש כאן פתח להסברת מקרים נוספים בהם מוצאים הבדלי סגנון?

      • גם אני למדתי אצל גואלמן, וברוך ה' שלמדתי אח"כ גם אצל הרב מרדכי ברויאר ז"ל והבנתי כמה התשובה של גואלמן שטחית. לממצאים של ביקורת המקרא, בניגוד למסקנות, אין שום קשר לעובדה שהתורה אינה חיבור אנושי. העובדה היא שיש במקרא כפילויות, סתירות ושינויי סגנון ועוד כהנה וכהנה דברים האומרים דורשני.

        חסד עשו עמנו אנשי ביקורת המקרא שחקרו במיקרוסקופ והציפו את כל אלה. שום דבר לא מחייב לקבל את המסקנות האינפנטיליות שלהם (שוב אני משתמש במילה הזאת, הפעם בלי להתנצל). לקרוא פרק בתורה, לראות שיש בו שתי "מנגינות", ולהסיק שכתבו אותו שני "כותבים", זה כמו להאזין למוסיקה הפוליפונית של באך, לזהות מנגינות שונות המתנגנות בה בעת ובעונה אחת, ולהסיק שכתבו אותה כמה קומפיזטורים.

        גדולת התורה עולה כפורחת ומתעצמת כאשר מאזינים _לכל_ הקולות הנשמעים בה (והודות לביקורת המקרא הם נשמעים), ואלו נשזרים זה בזה בהרמוניה מופלא. השכל נפעם, והנפש מתעלה בצמאון לאל חי, אדון כל המנגינות, ריבון כל הסגנונות.

      • אברם העברי

        לכבוד הש"צ לוינגר,
        הוויכוח הוא לא על לימוד השערת התעודות מול שיטת הבחינות וכו', אלא על גישה שמנתקת את הלומד ממה שכתוב בתנ"ך, על בסיס הנחות יסוד של צדיקוּת מדוּמה, הזרות לרוחו של התנ"ך עצמו. באותה מידה אני יכול למשל להציג את הטיעון הבא: ברור לי מכל התנ"ך שעיקר עבודת ה' היא השמדת הרשעים (כמוכח מאינספור פסוקים), ולכן אם כתוב שאברהם ביקש רחמים על סדום, ודאי שזו טריטות-עיניים לפרש כך (וכי עובד ה' כמוהו לא רצה שיחוסלו?!), אלא יש לומר שהוא עשה זאת למראית עין והיה ברור לו שהם יושמדו בכל מקרה. וכן הלאה…

        לגבי ביקורת המקרא, יש כמובן עשרות קושיות וסתירות ידועות שאין להן תשובה בשיטת הבחינות וכו', אבל הנה מספר קושיות מעניינות יותר (אחת לכל חומש) – המשותף להן הוא ההבנה שהתנ"ך הוא לא רק ספר מוסר אלא גם ספר היסטוריה, אלא שישנן לא מעט עובדות שלא ידועות לנו (שהרי על הכתב הועלה רק חלק קטן ממה שקרה וסמכו על המסורת, שאבדה עקב הצרות וכו') ונדרשת "חקירה" כדי לנסות ולהשלימן, אחרת נדרשים לדרושים משונים או הסברים קבליים (ומה עשו לפני שהמציאו את הקבלה?…):

        א) בראשית לו – מה חשיבותה הרבה של רשימת אלופי שעיר ואדום הארוכה-להדהים, ומה פשר "לפני מלך מלך לבני ישראל"?
        ב) שמות יז – מה *באמת* עשה לנו עמלק שמצדיק ציווי על רצח-עם חסר תקדים באנושות כולה? (כולל בהמות!)
        ג) ויקרא כג – מדוע פרשיית "אך בחמשה עשר יום…" באה בנפרד לאחר הסיכום "אלה מועדי ה'…"? (מעבר לכפילות הפרשיות, יש כאן לפתע טעם היסטורי לסוכות)
        ד) במדבר כה + לא – מה *באמת* עשו לנו המדיינים שמצדיק רצח-עם וכו'? (הפעם בלי הבהמות…) – ומה הקשר בין זה לבין שילוח ציפורה, האשה הכושית שלקח משה וסירובו של חובב בן רעואל להישאר? וכמובן מה חשיבותה של רשימת השלל המדייני?!
        ה) דברים י – "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה" – ראה 3 קושיותיו של רש"י בשם חז"ל – הקושיות טובות, התשובות קצת פחות.

        ולסיום שאלה כללית – ספר דברי הימים (דוגמה לספר היסטורי במפגיע) מהווה כידוע תעלומה, ורב בו הנסתר על הנגלה. אבל יש דבר אחד מאוד בולט – היעדרה הכמעט-מוחלט של יציאת מצרים ממנו (מוזכרת רק פעמיים בכל דבה"י, שתיהן בדרך אגב). יתירה מכך – מהספר עולה כי לפחות שבט אפרים כלל לא היה במצרים (ומהתורה עולה כי גם שבט מנשה כך – ראה במדבר סו"פ לב ובדעת מקרא שם). תוסיף לזה את הבעיה הידועה של מספר השנים שהיינו במצרים, והא לך קושיה יפה לסדר פסח:)

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד כ"ה בתמוז ע"ב

      לאברם העברי,

      הצד השוה בקושיות שאתה מעלה שהן נידונו רבות בספרות הפרשנות היהודית, החל ברס"ג וכלה ב'דעת מקרא' והבאים אחריו. בזמן שאבותיו של וולהאוזן עוד 'טיפסו על העצים', אבותינו העלו את השאלות. לפעמים מצאו תשובות קולעות, ולפעמים נשארו ב'צריך עיון', מתוך ידיעה שלא הכל אנחנו יודעים, אולי בעתיד נדע ואולי לא.

      הכיוונים שאתה רומז עליהם, על שבטים שלא היו במצרים, מחלוקת בין דברי הימים לתורה וכיו"ב- כל אלה תיאוריות לעוסות בלי סוף ע"י מבקרי המקרא. הרבנים מדן, בן-נון ובזק נאבקים בזה כל חייהם. אינני מאמין שהם יתמכו בהכנסת ביקורת המקרא לבתי הספר. ואם אכן נכנסו חומרים כאלה, היה זה בטעות.

      הרגשתי היא שהעניינים הולכים לכיוון של הידברות ופתרונות מוסכמים. בעזר ה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. לגבי כינויך 'אברם העברי'. אני חושש שעוד מאה שנה ימצא איזה מבקר מקרא את ההתכתבות בינינו, ויחשוב שיש כאן גירסא החולקת על ספר בראשית, לפיו 'אברם' שינה שמו ל'אברהם'. אולי בכך יסבירו את המחלוקת בין 'הר המור' לבין 'רב אברום' וכו' וכו'

      • אברם העברי

        ראשית, הקושיות האלו לא נדונו כמעט בספרות הפרשנות היהודית, אשמח למקורות.
        שנית, לא התכוונתי לרמוז אלא כתבתי בפירוש שאלו דוגמאות לנושאים היסטוריים בתנ"ך, ולא פסוק אחד או שניים אלא עשרות ומאות, וקשה לי לראות איך גישת הר המור מתמודדת איתם, אם בכלל.

        ושלישית, ועיקר – דע מה שתשיב *לעצמך*, לא לי…

    • ש.צ. לוינגר

      נ.ב. אפילו יש לי השערה מי המבקר שיעשה זאת. נראה לי שזה יהיה פרפ' זנד מאוניברסיטת שייך מוניס. אחרי שהוציא ספר להוכיח שעם ישראל הומצא בתקופה מאוחרת. ואחרי שעתה הוציא ספר להוכיח שארץ ישראל הומצאה בתקופה מאוחרת (שביקורת עליו פורסמה, בגליון 'מקור ראשון', פרשת פינחס), לא נשאר לו אלא להשלים את החוט המשולש ולהראות שגם התנ"ך נתחבר בימינו. והמציאות הזויה מכל דמיון!

      על כגון אלה אין לנו אלא לסיים בדברי רבי שלמה אבן גבירול: 'החומל על דל חמול על דלותם, וראה שממותם ואורך גלותם, אל תקצוף עד מאד וראה שפלותם, ןאל לעד תזכור עוונם וסכלותם, רפא נא את שברם ונחם אבלותם, כי אתה סברם ואתה איילותם, חדש ימינו כימי קדמוני, כנאמך בונה ירושלים ה" ('שומרון קול תתן'. קינה לט' באב).

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד כ"ו בתמוז ע"ב

      לאברם העברי – שלום רב,

      את ה'כפפה' שהטלת עלי, לרשום לך מראי מקומות לדיוני המפרשים בשאלותיך, אני מרים בשמחה, אם כי הייתי שמח אם מישהו אחר שנמצא בעניינים יותר ממני היה עושה זאת. אי"ה, בלי נדר, בתוך כמה ימים אמציאנה, אם לא יקדמני אחר.

      בינתים כדאי שתעיין בדברים עקרוניים שכתב הראי"ה קוק, לדרך ההתמודדות עם בעיות אמונה ומדע, ששאלת ביקורת המקרא היא רק אחת מהן. וכך הוא כותב לתלמידו ר' משה זיידל, שהלך ללמוד באוניברסיטה והיו לו שאלות שונות על סתירות בין האמונה והמדע:

      'בכלל הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור על דבר הדעות הבאות על ידי המחקרים החדשים שהם ברובם סותרים את פשוטי דברי תורה, דעתי בזה היא… שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מכל מקום אין אנחנו חייבים בבירור להכחישן ולעמוד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו, והעיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית של העניינים…'.

      כעזרה ראשונה, מציע הרב שתי אופציות: (א) 'אין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות' לא מדובר בדברים שיש להם הוכחה מתימטית, אלא במודל שמסביר יפה את העובדות. ואכן מאז כתיבת האיגרת -ה' באייר תרס"ח- עברו הרבה מים בנהרות המדע… (ב) אפילו אם הם צודקים, עיקרה של תורה ללמדנו דיעות נכונות וערכי קדושה, ויתכן שהיא משתמשת במשלים.

      כל זה הוא עזרה ראשונה. אחרי שיש לנו 'פת בסלנו' ואנחנו רגועים – הבניין הרוחני שלנו לא מאויים – אז אנחנו יכולים לחזור ולדון בנושא בסבלנות, ואולי גם לקיים את דברי התורה כפשוטם. עד כאן מקצת מדבריו באותה איגרת, כפי הבנתי. ואני מחלה את פניך שלא לסמוך על הבנתי ולעיין בדברי האיגרת במלואה, לא 'כקורא באיגרת' אלא כדברי תורה יסודיים.

      ההדרכה החינוכית שאני מבין מדברי הרב כאן שיש שני מהלכים הרצויים במקביל בלימוד התנ"ך: (א) להפוך בו והפוך בו כמקור לרעיונות וערכים. (ב) לדון בו בצדדיו ההיסטוריים.

      הדרך הראשונה יותר כבושה לרבים, כי ניתן לעסוק בה ללא ידע נרחב בארכיאולוגיה, אשורולוגיה, אגיפטולוגיה, לשונות שמיות (וכפי הבדיחה הלשון השמית החשובה ביותר בחקר המקרא היא הגרמנית, בה דיברו הרבה יהודים שעסקו בזה). זו הדרך שעסקו בה ראשונים ואחרונים. וגם רבים וטובים שכן היו מעורים בעולם המחקר, ובכל זאת העדיפו לעסוק בניתוח ספרותי ורעיוני מאשר בהיסטוריה. כך למשל פרופ' מאיר וייס, פרופ' נחמה ליבוביץ, והרב ברויאר, וכך רוב עולם התורה הציוני דתי שממנו יצאו כמה וכמה ספרים בפרשנות התנ"ך בסגנון זה – כגון הרב אברהם רמר ז"ל, הרב יהודה אשכנזי ז"ל, הרב אבינר, הרב יגאל אריאל, הרב חיים נבון (איש הר עציון) והרב יהודה ברנדס והרב בנימין לאו (מבית מורשה).

      הדרך השניה, הקשה יותר. בימינו היא קלה בהרבה, מפני שיש לנו את המפעל המופלא של 'דעת מקרא' מעשי ידיהם של חוקרי מקרא יראי שמים שכל ספרות המחקר, על צדדיה הלשוניים ההיסטוריים והארכיאולוגיים, לרבות כמובן ביקורת המקרא, היתה פרוסה בפניהם – והם מתמודדים עמה על כל צעד ושעל.

      הקורא לא מרגיש בזה. כמו שהקורא הרגיל לא מרגיש איך רש"י מתמודד עם פרשנות נוצרית, ואיך הרמב"ם בספר המדע מתמודד עם הפילוסופיה היוונית, ואיך רש"ר הירש והראי"ה קוק מתמודדים עם הפילוסופיה המודרנית. לדרך זו אני קורא: 'המרחב המוגן'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. הציטוט מהרב קוק יקר ערך. תודה! יש אולי מראה מקום מדוייק?

      • ש.צ. לוינגר

        איגרות ראי"ה, איגרת קלד

      • בס"ד כ"ז תמוז ע"ב

        לבקשתו של אברהם העברי אצרף כאן רשימה ראשונית של דברי פרשנינו בשאלות שהעלה. בני עשו ומלכיהם נמנים, לדעת הרמב"ן כדי להראות את התגשמותה של ברכת יצחק לעשו. לעומת זאת לדעת רד"ק וספורנו המטרה הפוכה, להראות את אי הצלחת בני עשו להעמיד מלכות יציבה ומתוקנת. הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק נ) אומר שממה שקרה אצל עשו עלינו ללמוד מה קורה כשמוסרים את המלוכה לזר. רשימת היוחסין של בני עשו נועדה לפי הרמב"ם, שם, כדי שנדע להבחין בין עמלק, איתו יש לנו מלחמת עולם, לבין שאר בני עשו עליהם נצטוינו שלא לתעבם 'כי אחיך הוא'.

        המלך, עליו נאמר 'לפני מלך מלך לבני ישראל' הוא, לדעת רוב המפרשים (רשב"ם, ראב"ע, רלב"ג, חזקוני וספורנו) משה, עליו נאמר 'ויהי בישורון מלך' (דברים לג,ה, וראה גם במדבר כג,כא: 'ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו' וראב"ע שם). משה בענוותו בודאי העדיף את התואר 'עבד ה", אך ודאי שלמתבונן מבחוץ נראה עם ישראל בימיו כממלכה עוצמתית.

      • בס"ד

        לאברהם העברי (המשך)

        לגבי ייחודו של עמלק. הרב עזרא בצרי (בתשובתו הכלולה בשו"ת יין הטוב לרבי יצחק נסים זצ"ל, ח"ב, יו"ד סי' ד) מביא מספר 'יד יוסף' על התורה לרבי יוסף צרפתי, ששנאתו של עמלק היא ייחודית משום 'שאינה תלויה בדבר ובשנאה אחרת, רק מצד השנאה עצמה, היא קיימת לעולם'. עמלק הרי לא היה מאויים ע"י עם ישראל. היתה כאן שנאה אידיאולוגית, עד כדי הליכה ממרחק של של ת"ק פרסאות כדי להשמיד את עם ישראל.

        אותו דבר ניתן לומר גם על מדיין. הרי עם ישראל לא עמד לכבוש את ארצם, ומה להם להתעבר על ריב לא להם. ניתן לומר שעמלק ומדיין מבטאים את שני האיומים הקיומיים לעם ישראל. יש אויבים שמנסים לחסל את עם ישראל בכוח. ויש שמאיימים על הקיום היהודי ע"י התבוללות.

        עניין בני אפרים ידוע, שניסו לצאת ממצרים קודם הזמן. מסתבר שבני אפרים שהיו רגילים להיות בחופש כבני פלטין של מלך, היו פחות מוכנים לחיות בשעבוד. אף משה שגדל בבית המלך התפרץ כשראה איש מצרי מתעלל באחד מאחיו.

      • אברם העברי

        לסולי – תודה על המקורות!
        אמנם כפי שנאמר "ידעתי, בני, ידעתי", אבל זו לא בדיוק הבמה לדיונים תנ"כיים, אז רק בקצרצרה –

        לגבי אלופי עשו – לכל הפירושים מספיק היה שייכתבו 2-3 פסוקים, לא עשרות רבות.
        לגבי עמלק ומדיין – רעיון יפה! אם כי מידי פשוטו לא יצאנו, לדעתי.
        ולגבי בני אפרים – שים לב שלפי דבה"י נראה כי בני אפרים *כלל לא שהו במצרים*, לא שיצאו קודם וכו'.

      • בס"ד

        לפי הרמב"ם שהזכרתי נמנו בני עשו, כדי לברר מי לא שייך לעמלק, ודאי צריך לפרטם כדי שלא נטעה בהם, ונבצע בהם ח"ו משפט עמלק.

        בדברי הימים א' ז,כא: 'והרגום אנשי גת הנולדים בארץ' פשוטו כמשמעו כפירוש הגר"א, שההורגים היו אנשי גת הפלשתים הנולדים בארץ.

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד כ"ט בתמוז ע"ב

        עוד לאברהם העברי

        ואולי הטעם לפירוט של בני עשו, הוא כעין הטעם לריבוי המניינים של בני ישראל 'מפני חיבתם מונה אותם בכל שעה'. יש כמובן הבדל מדרגות בין 'חביב אדם שנברא בצלם' לבין 'חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה', ובכל זאת 'אברם העברי' היה ל'אברהם' כדי להיות 'אב המון גויים'.

        לגבי שרידי מדיין, הרי נכנסו תחת כנפי השכינה. האנשים הרי חייבים במרבית המצוות; אפילו החמורים יש בהם עתה קדושת בכורה. יתירה מזו: אף הכלים טעונים טבילה משום שנכנסו לקדושת ישראל (ראה ערוך השולחן, יו"ד סי' קכ,ג ע"פ הירושלמי).

      • אברם העברי

        לגבי בני עשו – לא רציתי להיגרר לזה, אבל המעיין בפרשה יראה שחלקה הראשון בלבד עוסק בבני עשו – החלק השני עוסק בכלל באלופי החורי, והשלישי במלכי אדום (שאינם בני עשו).
        ההסבר שנראה לי קשור לפסוק בפרשת דברים "ובשעיר ישבו החורים לפנים ובני עשו השמידום… כאשר עשה (!) ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם" והסיפא של הפסוק מעניינת בפני עצמה…

        ולגבי בני אפרים – עיינתי וראיתי שאפילו מבקרי המקרא חלוקים בשאלה האם יש להוכיח מהפסוקים שם ששבט אפרים לא היה במצרים (חלק מההוכחה מבוסס גם על כך ששארה בת אפרים בנתה את בית חורון וכו'), ועל כן אפשר להמשיך לישון בשקט בעניין הזה:)

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד

        תודה כפולה לאברהם העברי:

        א. ב-10.7 גער בי ידידנו צבי ליפשיץ ודרש ממני להתעורר. עתה בא סוף סוף אישור לחזור לישון. אני אכן עייף מאד, והקוראים, אם ישנם כאלה חוץ משלשתנו – מסתמא עוד יותר…

        ב. שארה בת אפרים, באה לי כמים קרים על נפש עייפה. בשבת שעברה יצא לי לדבר על בעיית אי הסימטריה בברכת הילדים בליל שבת. הנוסח לבנים: 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה' מפורש בתורה. הנוסח שנוסד לבנות, ולא ידוע לי מקורו: 'ישימך אלקים כשרה, רבקה, רחל ולאה' הוא קצת בעייתי. האמהות סבלו ייסורים רבים – עקרות ממושכת. לאה, אמנם לא היתה עקרה, אך כנגד זה סבלה מקשיים משפחתיים לא פשוטים. אני הייתי מעדיף לברך את בנותי בחיים יותר קלים, ולומר למשל: 'ישימך אלוקים כיוכבד וכשרח, עשי פרי והוציאי פרח, וכשארה בת אפרים, ראי בטוב ירושלים'. נשים אלה מקבילות לאפרים ומנשה, כנכדות יעקב, וזכו ליותר מהם, לפי דברי חז"ל – להיכנס לארץ ולאריכות ימים מופלגת. אמן וכן יהי רצון!

      • בס"ד ערב ר"ח אב תשע"ב

        ראו בשו"ת בני בנים לרב יהודה הנקין, חלק ד, ירושלים תשס"ה, חלק המאמרים: מאמר ט: 'כל האומר דוד חטא' (עמ' קטו-קיח); מאמר י: 'נוסח ברכת הבת' (עמ' קיח-קיט). הוא מציע לומר: 'יתן אותך אלקים כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל'.

        בברכה, סולי צ'רבו

      • בס"ד ראש חודש אב ע"ב

        לגבי ברכת הבנות אציע את הנוסח:

        ישימך אלקים כשרה רבקה רחל ולאה, וראי תמיד את הכוס המלאה,
        ייטב חלקך כיוכבד וכשרח, עשי פרי והוציאי פרח,
        כשארה בת אפרים עשי חיל, ויבורך טעמך כאביגיל,
        כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך, ומצאי חן בעיני אלקים ואדם.

  16. אברם העברי

    ולמען הגילוי הנאות וכו', מצ"ב מכתב הרבנים בנוסחו המקורי (ושימו ליבכם לתארי הכבוד 'הרב' לעומת 'הרה"ג', כמקובל אצל אחינו החרדים, אשרינו שזכינו להגיע למעלתם גם בתחום הזה:)

    בע"ה י"ט תמוז תשע"ב

    לכבוד מנהלי מוסדות החינוך, מחנכים ומורים במוסדות החינוך הדתי בארצנו
    השלום והברכה וכל טוב סלה.

    אנו מוצאים לנכון לפנות אליכם בעקבות מידע שראינו אודות התכנית החדשה ללימודי התנ"ך בבתי הספר הממ"ד.

    התנ"ך הוא יסוד אמונתנו:
    תורה מסיני שניתנה מפי הגבורה על כל מצוותיה שנצטווינו לדורות עולם. וספרי הנבואה הכל מיד ה' ברוח הקודש, בהם ההתבוננות הראויה של האירועים כדי ללמדנו את גודל השגחת ה' על ישראל ועל הנבראים כולם.
    הגישה ללימודים אלה טעונה ידיעה ברורה שלא לומדים "סיפורי מקרא" או ספר היסטוריה אלא מאורעות שאנו אמורים להתחנך עליהם וליישמם בחיינו עלי אדמות.
    בתכנית הלימודים המיועדת אין הדגשה על תכלית הלימוד הזאת.
    וגרוע מזה, ישנן מגמות וגישות שאינן תואמות את השקפת חז"ל תוך סילוף וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה, שביסודן עומדות השקפות עולם מקולקלות.
    אנו פונים אליכם: אנא נהגו נא במשנה זהירות, וכן אל תחששו להביע את הסתייגותכם ומחאתכם, כי הדברים נוגעים בחינוך הנוער, ויש כאן סכנת נפשות רוחנית, ובנפשנו הדבר.
    אנו מקווים מאוד שתקדישו מזמנכם למעקב ולטיפול בנושא חשוב זה וחפץ השם בידכם יצלח.
    עלו והצליחו ובחינוך דורות ישרים תבורכו.
    החותמים לכבוד התורה ולומדיה:

    חברי בית ההוראה לענייני ציבור
    פעיה"ק ירושלים תובב"א: גם אני מצטרף להנ"ל

    הרה"ג הרב דב ליאור שליט"א הרה"ג הרב אביגדר הלוי נבנצל
    הרב אליקים לבנון שליט"א
    הרב מיכאל הרשקוביץ שליט"א
    הרב דוד חי הכהן שליט"א
    הרב שמעון כהן שליט"א

    גם אנו מצטרפים
    הזדעזענו זעזוע עמוק לגלות שחלק מהמאמרים ויחידות הלימוד המופצים באתר של החמ"ד נגועים בביקורת המקרא ובמבט קלוקל על אישי התנ"ך הקדושים מבט מגובה עיניים טרוטות.
    סבורים אנו שדרך זו לפרש את התנ"ך שהוא קודש הקדשים של האומה הישראלית כולה מהווה בגידה ושקר במסורת ישראל.
    לא נוכל להשלים בשום אופן בצורת לימוד נטולת יראת שמים, המציגה פרשנות של חול ושל גויים. אמנם הרבה חומרים נמחקו מהאתר אבל הבאת חומרים פסולים כאלה מעידה על הכוונות האמתיות של מחברי התכנית.
    הרה"ג הרב מרדכי שטרנברג שליט"א הרה"ג הרב א. יהושע צוקרמן שליט"א

  17. ש.צ. לוינגר

    בס"ד עש"ק פינחס ע"ב

    צבי ליפשיץ הציג בצורה נהדרת איך אפשר מתוך נפתולי העיון הביקורתי להגיע לפסגות של אמונה נלהבת.

    דא עקא, שהתהליך במקרים רבים הוא הפוך – רוב העוסקים בביקורת המקרא הגיעו ממנה לכפירה. הרב ברויאר עצמו (ב'מגדים', כמדומני חוברת ל') הזדעזע מתלמידים שלו ש'הלכו צעד קדימה' ואמרו: אם הגענו למסקנה שהקב"ה כתב את התורה בארבעה קולות, מדוע שלא נאמר שארבעה נביאים בתקופות שונות כתבו את התורה?! הוא יסד את ה'בחינות' כדי שלא ילכו לוולהאוזן, ואותם תלמידים משכו מנוול זה לבית המדרש והושיבוהו ב'מזרח'. [טוב, זה מגיע לו – הוא היה מזרחן…].

    זו הבעיה שהרבנים מדן, בן-נון ובזק צריכים להתמודד איתה, איך למנוע מתלמידיהם להידרדר ב'מדרון החלקלק', שלא יגיעו ח"ו לאן שהגיע חברם בעל 'מקדש הדממה' ו'מאין באנו'…

    הרבנים טאו, שטרנברג, צוקרמן ואבינר צריכים להתמודד עם בעיה חמורה לא פחות. איך מתמודדים עם המצב שבו תלמיד נפגש בצאתו ל'חיים' עם העולם הביקורתי ונופל.

    אין כאן שני צדדים של המיתרס. אנחנו, בני הדור שלי, רואים את עצמנו, במינון זה או אחר, כתלמידים של שתי האסכולות. נושאים אנו את עינינו אל 'ההרים' – הר עציון והר המור – שיתוועדו יחד להידברות קבועה 'תשועה ברב יועץ', וביחד יקימו רכס איתן.

    בברכת שבת שלום,

    ש.צ. לוינגר

  18. אין ספק שיש סכנה בכל דרך, אבל אינני חושב שאגזים אם אומר שעל כל אחד שהגיע לכפירה מתוך תורת הרב ברוייאר ו"הגוש", יש עשרות אלפים אם לא יותר שהגיע רח"ל ללעג וקלס בתורה מתוך הדרך הפונדמנטליסטית-קריקטוריסטית של "הקו".

    אבל אני מסיר את הכובע בפני הנסיון ההרואי לאחד את הכל בציפיית ישועה. מה לעשות שיצר הרע שלי גורר אותי, שוב, לראות בזה שמאלץ…

    שבת שלום

  19. מאבק מתוך ענוה

    בשולי הדיון כאן כדאי להביא את דבריו של רבי חיים מוולוז'ין בפירושו 'רוח חיים' למשנה באבות א,ד 'והוי מתאבק בעפר רגליהם':

    והנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שנאמר 'מלחמתה של תורה', אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו, וכמו שאמרו חז"ל (קדושין ל,ב): 'לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, אפילו אב ובנו הרב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים כאוהבים'. ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול.

    וזה שאמר: 'והוי מתאבק', מלשון 'ויאבק איש עמו', שהוא מעניין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא… אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו. וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה, באמרו: 'אם איני כדאי, אך תורה היא וללמוד אני צריך'. וזה שאמר 'הוי מתאבק 'נ"ל, אך בתנאי 'בעפר רגליהם' ר"ל בענווה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע.

  20. מיכאל הלחמי

    אני מפחד ממשהו אחד, מהאנשת הדמויות הפועלות בתנ"ך והפיכתם לבני אדם "כמוני" , "כמוך" ומשכך להשליך על חיינו כאן בעולם כממשיכי דרכם ,ישנה ההרגשה של ה"פוליטיזציה" של הדמויות וההקשה על דמויות הפוליטיות הממלכתיות והמשפטיות בימנו אנו.

  21. מסכים עם דברי הרב בזק בתנאי שלא למדים כך בשביל להשיב למבקרי המקרא, צריך ללמוד את רובד הפשט לשמה ומי שימלא כריסו בלימוד זה ממילא יהיה לו מה להשיב, מצד שני ברור שלילדים ונוער ראוי יותר שילמדו בשיטת הקו של הרב אבינר ולא לסבך אותם עם פרשנים שמחמירים במעשיו של ראובן עם בלהה, כשיגדלו וירצו להעמיק בפשט ראוי שילכו בדרכם של הרב בזק הרב מדן וכדו'

  22. בשולי-שוליו של הפולמוס, ואגב אזכור -ת-ו-ר-ת- השערת התעודות וההתמודדות מולה, הנה דומה נאה מפרשת השבוע (וארא), שממחישה למה להשערת התעודות יש בסופו של דבר בסיס – ובמקרה המודגם (מכת הדם) קשה עד בלתי אפשרי לתלות זאת ב'בחינות' כלשהן, בשיטת הר' ברויאר ז"ל:
    http://ivri.org.il/2014/01/document-theory-and-plagues/

    • להתמודדות עם הטענות שמעלים מבקרי המקרא מוקדש ספרו של הרב אמנון בזק 'עד היום הזה' (סקירה וביקורת עליו במאמרו של הרב ברוך קהת, 'בין מסורת לביקורת', באתר זה.

      • בתור אחד שמחזיק את ספרו בבית ואפילו טרח לקרוא אותו הרשה לי לומר שאין שם למעשה תשובה לטיעון הבסיסי של מקורות שונים בתורה, מעבר לטיעונו של הר' ברויאר – וטיעון זה, כפי שכבר הראו מבקריו הרבים*, אינו מחזיק מים, אלא מהווה דרשנות – מבריקה לעיתים – של פסוקי התורה.
        * ביקורות על הר' ברויאר ניתן למצוא בספר "'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר", הגיונות, תשס"ה, עמ' 201-335.
        http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=97645077
        בין המשיגים: פרופ' יעקב כץ, פרופ' עקיבא סימון, הר' יוסף היינמן, פרופ' מאיר וייס, ואף עמוס חכם – כל אחד מנימוקיו-הוא. העובדה שעדיין ממשיכים להסתמך על הר' ברויאר היא פשוט כי הוא היחיד שהעז להתמודד, זה הכל.

        • בחינת ה'בחינות'

          בס"ד א' בשבט ע"ד

          לאברהם – שלום רב,

          גם הרב בזק מבקר את שיטת הבחינות, ומקבלה רק בצורה מסוייגת.
          ביקורתו היא דוקא על ש'הרב ברויאר קיבל כמעט ללא עוררין את הניתוח הספרותי של חוקרי המקרא הקלסיים, בעוד שלאחרונה כאמור [עמ' 106-108] רבים מפקפקים ביכולת להגיע לקווים ברורים של שיטתיות…' (עד היום הזה, עמ' 120).

          מה שנוטל הרב בזק מן ה'בחינות' הוא בראש ובראשונה, את התובנה שהתורה מביעה את המורכבות של הדברים, ולפיכך
          'אין באמת צורך למצוא חלוקה ברורה בין תעודות שונות, שלמעשה סביר להניח שאינה קיימת. המגמה של התורה להביע את מורכבות הדברים איננה כפופה לאפשרות לחלק אותם על מנת שאכן יציגו תעודות נפרדות. פעמים רבות המסר הוא בעצם קיומה של המורכבות. מסתבר, איפוא, שבאופן כללי התופעה של בחינות שונות קיימת בתורה, ואת השיטתיות ניתן ליישם במקומות שבהם היא בולטת, אך לא בכל מחיר' (עמ' 121).

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          הבנת המורכבות היא מפתח להבנת מקומות רבים בתורה שהמבקרים 'חגגו' עליהם.

          אחד מהם הוא מה שהבאת מפרשת וארא:

          עמדת על ההבדל בין ההתראה של משה לפרעה לפני מכת הדם, בה הוא אומר שהפגיעה תהיה ביאור (ז,יח), בעוד בביצוע אומר ה' שהמכה תהיה 'בכל ארץ מצרים' (ז,יט-כא).

          הדבר יובן לאור התפקיד הכפול של המכה: (א) חינוכו של פרעה, הבוטח ביאור כאליל. (ב) גילוי כבוד ה' לעיני כל תושבי מצרים.

          מעתה מובן שבהתראה לפרעה מוזכרת דוקא הפגיעה ביאור, שהיא האמורה ללמד את פרעה את אפסותו של האליל המצרי מול עוצמתו של אלקי ישראל; בעוד שבביצוע מוצגת התמונה בשלימותה, שהיתה גם פגיעה בכל מימי מצרים, כדי להשיג גם את המטרה השניה: גילוי כבוד ה' לעיני כל תושבי ארץ מצרים.

          זו דרכו של הסיפור המקראי, שבו הקורא מגלה צעד אחר צעד את התמונה בשלימותה. ניתן להראות דרך זו גם בסיפורים נוספים בתורה, שבהם נחשפת המציאות השלימה ככל שבסיפור מתקדם.

          • אפקט ההפתעה

            היתרון בשיטת זו לקורא היא ההפתעה, העושה את קריאת הסיפור למרתקת.

            במקרה דנן, היתה ההפתעה אמורה להשפיע ביתר עוצמה על פרעה. לא רק שהוא רואה שהיאור הפך לדם כפי שהוזהר מראש, גם בשובו הביתה הוא מגלה שלמכה יש עוד 'תוספת' שאליה לא הוכן – גם המים שבבית הפכו לדם!

            אך פרעה 'לא שת לבו גם לזאת'.

            • תחנוניו של יוסף - הגילוי המאוחר

              דוגמה לדרך זו, עובדה המתגלית לקורא רק בהמשכו של הסיפור, עמד פרופ' שלמה דב גויטיין. בשעת המעשה של השלכת יוסף לבור ומכירתו לא מוזכרת כלל העובדה שהוא התחנן אליהם והם לא הקשיבו. רק במצרים נזכר בכך ראובן ואומר: 'אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו…'.

              ההסבר שמציע גויטיין הוא:

              'האם לא השכיל המספר ששינה מסדר המאורעות והביא לפנינו תחנוני יוסף והקשחת לב האחים, לא בשעת מעשה, אלא לאחר מכאן, בשעה שהאחים מלאי חרטה ובשעה שיוסף כבר יצא מאפילה לאורה?

              לו הביא לפנינו את התחנונים האלה ואת אטימת האוזן ואולי אף הלעג של האחים בעצם תהליך המכירה, הלא היינו צריכים לשנוא את האחים ולראות בהם רשעים גמורים. וזה מה שהכתוב איננו רוצה. ברוב סיפורי המקרא אין צדיק גמור ואין רשע גמור. יוסף איננו צדיק גמור, הוא מביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם והוא מפרסם חלומות שאינם ראויים להתפרסם. אבל גם האחים אינם רשעים גמורים. הם חוטאים חטא גדול, אך הם יודעים לשוב בתשובה שלימה.

              כי המקרא בא ללמדנו מהו הטבע האמיתי של האדם, והפרט הקטן בטכניקה של הסיפור שציינתי, אינו משמש אמצעי בלבד לאומנות הסיפור, אלא הוא מבליט גם את הלקח הגדול הזה'

              (ש.ד. גויטיין, 'אומנות הסיפור במקרא', באתר 'דעת')

          • על כגון זה אמרו ז"ל (יומא י.): "מאן דלא ידע פרושי קראי, מותיב תיובתא לרבי וולהאוזן?!"…
            אני מציע לך לעיין שוב במה שכתבתי שם ולחשוב שוב האם ה'תירוץ' שלך מתקבל על הדעת.

            • כמצוותך עיינתי שוב בדבריך. אכן נשארה שאלה אחת: איך לא מתו המצרים בצמא בשבעת הימים בהם הפכו כל מימי מצרים לדם.

              דומני שהתשובה לכך מצוייה בפסוק כד: 'ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות מים מן היאור'. כפי שנראה מפסוק ז, היתה הגזירה המורחבת על המים הגלויים, שבנהרות, ביאורים, באגמים ובמקוה המים ובכלי העץ והאבן., אך מי התהום לא היו בכלל הגזירה.

              טעמו המצרים קצת את טעמה של ארץ הענייה במים, שבה יש לחפור בארות כדי למצוא מים!

              וכך היא מידתה של התורה, שרק בעמל מתמיד יורדים לסוף דעתה ומגיעים לעומק צפונותיה, והמרבה לחפור, לא יבוש ולא יחפור!

            • כמו כל יהודי טוב, במקום לענות אני אשיב בשאלה, או יותר נכון, מקבץ שאלות על פרשת השבוע, פרשת 'בא':
              http://ivri.org.il/2014/01/document-theory-exodus-12-13/

  23. אליהו פחימה

    ייתכן מאוד שדברי הרב אבינר נכונים (אני אישית תלמיד של הרב שרקי, שלא מסכים איתו בנקודות רבות), אבל יש לי תחושה כזו שגישתו החינוכית בכללה באה במקרים רבים לשלול, לשלול ולשלול.

  1. פינגבק: תגובות לפולמוס התנ"ך « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: הפולמוס 2 « ספר חברה תרבות

  3. פינגבק: נסיך מחוץ לחדר | מטרוניתה

  4. פינגבק: פולמוס התנ"ך « תַּרְבּוּת אֲגֻדָּה

  5. פינגבק: הנה ישכיל עבדי « ספר חברה תרבות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: