נביא הקול והזעם / יעל (פרוינד) אברהם

יארצייט: ויליאם פוקנר (William Faulkner)

סופר אמריקני

נולד: ניו אלבני, מיסיסיפי, 25 בספטמבר 1897

נפטר: אוקספורד, מיסיסיפי, 7 ביולי 1962

יצירות ידועות: 'הקול והזעם', 'הבלתי מנוצחים', 'מקלט', 'אבשלום אבשלום', 'דקלי הפרא', 'רד, משה – וסיפורים אחרים', 'אור באוגוסט'

חתן פרס נובל לשנת 1949

הוא היה אחד מנציגי "ספרות הדרום" לאחר התבוסה במלחמת האזרחים, והרבה לכתוב על ההתנוונות המוסרית שהשתקפה ביחסי הלבנים-שחורים. מייסדו של הרומן האמריקני החדש מספר את סיפורו של התיוג החברתי

יכולתי להריח את עיקולי הנהר מעבר לאפלולית וראיתי את האור האחרון אדיש ושליו על פני הביצות כשברי מראה מנופצת, אחר כך התחילו מעברן אורות באוויר החיוור והצלול, רוטטים משהו כפרפרים המרחפים הרחק הרחק. בנג'ימין בן. איך נהג לשבת לפני המראה ההיא. מקלט לא אכזב אשר בו הניגודים נעשים מתונים מושתקים מפושרים… הה בנג'ימין, דילסי [המשרתת השחורה] אמרה שזה מפני שאמא היתה גאה מדי בשבילו. הם חודרים אל חיי הלבנים כך בדליפות-פתע חדות שחורות המבודדות עוּבדות לבנות לשנייה אחת בתוך אמת שאין עליה עוררין כמתחת למיקרוסקופ, ושארית הזמן קולות ותו לא, שצוחקים בשעה שאינך רואה כל סיבה לצחוק, דומעים כשאין סיבה לדמעות. מסוגלים להתערב על מספר זוגי או אי-זוגי של אבלים בהלוויה…"

(מתוך: 'הקול והזעם', מאנגלית: רנה ליטוין, ספרית פועלים)

לאומנתי קרוליין בר, מיסיסיפי, שנולדה בשיעבוד ונתנה למשפחתי נאמנות בלי מצרים שלא על מנת לקבל גמול, ולילדותי – מסירות ואהבה שאין להן שיעור"

(הקדשה בפתח 'רד, משה – וסיפורים אחרים', מאנגלית: אמציה פורת, עם עובד).

ניו אורלינס, לוזיאנה, שנת 1925. כשמכל הצבע נתרוקן מתכולתו הוא מביט בו בחוסר עניין, אז הוא נפנה לאגד את המברשות לדלי אחד, פוסח על ניקיון יסודי של הידיים, מעביר את ידיו על בד מכנסיים מוכתמים ואז פוצח בצעידה לכיוון רחוב צ'ארטס. שם ממתין לו בזרועות פתוחות הפאטיו המתפורר של מאדאם רוזה, אישה אדמונית ומהוגנת שנותנת לו יד חופשית להתיישב על מיטתו, וכהרגלו להניח ראש על קיר ולכתוב לאור נר המהבהב את דמדומיו.

אדי האלכוהול מסמאים את שכלו הישר והוא מתחיל להתנדנד ברחוב, ללכת כמשוגע, מדמה שהוא פגוע ראש או חיגר ממלחמת העולם. אתמול התהלך עם שרווד אנדרסון ברחובות עיר חצי הסהר, בידיהם בקבוק של רום והם חולפים על פני עצי בננה, מרפסות עטויות שבכה, שקול שחוק של ילדים יוצא מהן, ריחות של תבשילים קריאולים נישאים באויר ונגן ג'אז, קשיש וקמוט הבעה, מתמסר לבאנג'ו.

ברובע הישן מייעץ לו רעהו לדבוק בחלקת האלוהים הקטנה שלו – במיסיסיפי. צא ולמד ידידי, אמר לו, ראה איך צללתי אני למעבה העיירה, לאוהיו שלו ולטיפוסים נבערים המסתובבים בה חסרי מעש בימים שהתיעוש מניע את גלגלי ההיסטוריה. אבל הוא, הוא חושב באיזו צלילות רגעית מפוכחת, עוד ישוב לאדמת הסחף השחורה, לבתי העץ הלבנים הדו-קומתיים, סמוך דיו לכיכר הקונדפרציה כדי לחזות באנשים הנאספים אליה עם קרונותיהם, בנוף של אלונים, ארזים ומגנוליות שלא הצליחו להסתיר את התהום הפעורה בין לבן לשחור. לעיירה נוסכת השלווה ומלאת העלווה ימצא את הנתיב אבל כאן לחוף אגם פונטצ'רטריין, שרגליו נשאו אותו אליו, הוא מחליט שדמות מיוסרת של חייל, מוטב טייס, שבע אכזבות ומט לנפול, חייל רצוץ השב הביתה מן המלחמה וזר לסביבתו, מהלכת עליו קסם, קודם שיפנה להשמיע את הקול, את הזעם…

קרוב אל הספק

אחרי כישלון קובץ שיריו והרומן שכתב בניו-אורלינס, 'שכרו של חייל', שב פוקנר מהר מאוד ל"בול הקטן הפרטי של אדמת המכורה" – למיסיסיפי. פוקנר שנחשב למייסדו של הרומן האמריקני החדש  ולאחד מנציגי "ספרות הדרום" לצד מרק טווין, נל הרפר לי ("אל תיגע לי בזמיר"), טנסי ויליאמס ("ביבר הזכוכית", 'חשמלית ושמה תשוקה') ותומאס וולף (שהיה גם הוא אחד מידידיו של שרווד אנדרסון), צמח כחלק מהרנסנס הספרותי שנולד בדרום ארצות הברית בתגובה לתבוסה במלחמת האזרחים.

פוקנר התמקד בדרום השוקע, הדקדנטי, הקודר, לא זה השוחק והמשועשע של טווין. את מוקד התרחשותיו תחם גיאוגרפית במחוז הבדיוני יוקנאפאטופה ובאמצעותו סיפר סיפור של התנוונות מוסרית, של גזענות ושל התפוררות משפחות האצולה הותיקות. את הרומנים שלו הניע סביב ציר מרכזי ושולט: הטרגדיה של האדם בן זמננו שתכליתו וייחודו נלקחים ממנו על ידי המדינה והחברה, המתייגות אותו לתוך קבוצה מעמדית, לאומית או גזעית. לא פלא שאירופה מצאה בו את נביא 'הקול והזעם'.

ברומן 'הקול והזעם' (שדורג באחד הסקרים החשובים במקום השישי בין מאה הרומנים הטובים שנכתבו בשפה האנגלית) שטח את קורותיה של משפחה אחת לבנה – הקומפסונים – לצד משפחת המשרתים השחורים שכברבות מיצירותיו משמשת תפקיד ניגודי-סימבולי לעולם הלבנים. כך יגיד  קוונטין קומפסון: "אז הבינותי כי הכושי אינו טיפוס אדם כי אם צורת התנהגות; מעין השתקפות במהופך של הלבנים בקרבם הוא יושב". כך הופכת דילסי השחורה לנגטיב לעולם הלבן ולשופטתו.

אבל דומה שההיבט הבולט ביותר ביצירתו של פוקנר הוא הדרך הייחודית שבה הוא בוחר למסור את סיפוריו. "יש שאינך יודע מי הוא המדבר, למה והיכן", נכתב עליו. "גאוניותו מרובה מכישרונו", נכתב במקום אחר.

פוקנר מסרב להתמסר לקוראים וכמו כופה עליהם קריאה פעילה בדרך חתחתים ספרותית של פערים אינפורמטיביים, כמה פרספקטיבות לאותה שלדה סיפורית, וקריאה להכריע בסוגיות המורכבות שהוא מעלה תוך איבוד ה"זכות" הבסיסית של הקורא לדעת מה אירע שם באמת. הכתיבה רבת הסתירות ומלאת המורכבות מומחשת היטב בעצם הבחירה שלו לעסוק במלחמת האזרחים האמריקנית כשני עשורים לאחר התרחשותה ומהצד ה"לא-נכון" של המפה – מהדרום שפוקנר מזוהה איתו לא רק ביוגרפית. עומס השתיקות והחלל האינפורמטיבי (אולי השפעה מהתנ"ך שפוקנר סבר שהוא "כתוב טוב יותר" מהברית החדשה) מותירים את הקורא במצב תמידי של חוסר ודאות לגבי המידע שנמצא לרשותו, מה שעלול כמעט לתסכל.

ב'אור באוגוסט', אחד הרומנים של פוקנר האהובים בישראל, לכל אורך העלילה לא נפתרת הסוגיה המרכזית שהגיבור מחפש אחר פתרונה, שאלת "הדם השחור" או "הלבן" הזורם בעורקיו, ומונעת מהקורא להבין את הרומן על בוריו. מעבר לאלו, פוקנר לא תחם את עצמו ביומיומי אלא התמקם ספרותית בקצוות, בזעזוע. ב'אבשלום אבשלום' אב מדרבן את בנו לרצוח את בנו השני, ב'סארטוריס' טייס ששב מן המלחמה מנסה למצוא דרך למות אחרי שמת אחיו התאום, ועוד רוצחים, אנסים ומשעבדים מוצאים את דרכם לעלילותיו. פוקנר עורר חילוקי דעות לא רק בבחירת הטכניקה שלו אלא  בהתבוססות בחיה ובתהומי שבאדם (הוא הצהיר שלא קרא את פרויד. "גם שייקספיר לא קרא אותו", אמר). נחוש להפעיל את הקורא, להטעין אותו בעוצמות רגשיות, לעורר תהייה מתמדת, רצה פוקנר להגיע אל המקום שסימן לעצמו ביצירתו: "להיות קרוב יותר אל הספק מאשר לרגש הסיפוק".

בין אנשי הגבעות

ויליאם פוקנר נולד למשפחה מכובדת של מושלים ומדינאים דרומים. סבו, הקולונל ק' פאלקנר (falkner, פוקנר הוסיף את האות u בעקבות טעות שהתקבעה), וולשי חם מזג שהגיע למיסיסיפי בשנות ה-30 של המאה ה-19, היה בין השאר מדינאי וסופר מצליח עד שנרצח על ידי שותפו למסילת הברזל. דמותו משתקפת היטב בקולונל 'סארטוריס' וב'הבלתי מנוצחים'. אביו היה המנהל האדמיניסטרטיבי של אוניברסיטת מיסיסיפי ואמו הייתה מנכבדות המקום, בת למשפחה סקוטית.

יותר משלמד ויליאם הצעיר בבית הספר, למד ברחובותיה המאובקים של אוקספורד ועל ברכיה של מאמי קארולין באר, המטפלת האפרו-אמריקנית שגידלה את ילדי המשפחה ומילאה אותו בסיפורי מלחמת האזרחים וגורל המשועבדים. הוא למד באוניברסיטת מיסיסיפי ועבד בדואר האוניברסיטה אלא שאחר זמן לא רב קיבל מכתב המאשים אותו בכך שהוא "מזניח את חובותיו, קורא בקביעות ספרים וחוברות, ומפסיק קריאתו באי רצון כדי לשרת את הקהל".

מאז ועד מותו נאלץ פוקנר למצוא לעצמו מקורות פרנסה נוספים – בניו אורלינס צבע בתים, עבד באוניות ובמטוסים, ובמסגרת עסק להברחת משקאות חריפים פגש בשרווד אנדרסון – סופר אמריקני ומחלוצי המודרניזם וזה המריץ אותו לכתוב. רוב חייו הסתגר פוקנר בביתו באוקספורד, עיירת שדה טובלת בירק ומקום מושבה של משפחת פוקנר לדורותיה. לאישה נשא את אסטל אולדהיים שהייתה אהבת נעוריו ונישאה קודם לאחר. מספרים שפוקנר העיר באוזני בן משפחה קודם שהציג אותה בפניו: "אני בטוח שתתרשם עמוקות מהחן שלה ומשטחיותה". את דעתו המסויגת על הנישואים הקפיד לשזור בכתביו.

בהמשך הפכה אסטל לאלכוהוליסטית, כמו פוקנר עצמו שהיה נופל לטיפה המרה לכמה ימים, ואז מתפכח וחוזר לכתיבתו. הוא נאלץ לכתוב תסריטים להוליווד למרות היעדר חיבה לקולנוע ולהציע את 'אור באוגוסט' למכירה תמורת 5,000 דולרים (ההצעה נדחתה) כדי להתפרנס. רק כך הצליח לרכוש את ביתו בחוות גרינפילד, שעל מרפסתו ישב וקרא את דיקנס, את 'מלחמות היהודים' או ספרות צרפתית, ועל קירותיו כתב את מתווה העלילה למורת רוחה של אשתו.

סביב החווה מצא את האנשים שכתב עליהם – אנשי הגבעות בעלי ההגיה הייחודית. לקראת סוף חייו הרצה באוניברסיטת וירג'יניה והמשיך לטפח את חיבתו היתרה לסוסים, שתפסו מקום חשוב ביצירתו כאובייקטים של יופי וכסמלים רגשיים (כמו קוויני מ'הקול והזעם'). תאונות רכיבה גרמו לו פציעות של ממש אבל הוא מצא את מותו בגיל 64 מהתקף לב. פוקנר קבור בבית העלמין של אוקספורד ליד אשתו ולא רחוק מחלקת השחורים הנפרדת, שם קבורה מאמי קארולין באר. קברו מוזנח ודל מבקרים. עשבים שוטים מטפסים על קברו. אולי הייתה זו משאלתו שלו, כשביקש שיזכירוהו  בהיסטוריה בנוסח "היה איש והוא כתב את הספרים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-גיליון בלק תשע"ב - 778, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: