לבדד ישכון / ברכי אליצור

בסיפור בלק ובלעם טמון מסר חשוב לעם לקראת כיבוש הארץ והחיים בסביבת נוכרים. לא טמיעה ולא חיקוי, אלא היבדלות

פרשת בלק מתארת זירת התרחשות מחוץ לגבולותיו של מחנה ישראל, ומתניידת בין אזורי תצפית המקיפים את המחנה. גיבורי העלילה הם נכבדי מואב ומדין, ועם ישראל משמש מניע פאסיבי של התרחשותה. פרשה זו העלתה שאלות פרשניות רבות, בעיקר תיאולוגיות וספרותיות, אולם עוד קודם להן יש לשאול מהי מטרתה של פרשה זו שאינה עוסקת במעשי העם או במנהיגיו.

מיקומה של הפרשה יכול לסייע בניסוח מטרתה. סיפור בלק ובלעם מפריד בין שני סיפורים המתארים שתי אפשרויות של יחסי ישראל עם שכניהם הנוכרים. הסיפור שלפניו מתאר מציאות של יחסי עוינות שמסתיימים בתבוסת האויב הנוכרי ובירושת ארצו, ואילו הסיפור שלאחריו מתאר יחסי קרבה וחיבור שהובילו למגפה שהפילה עשרים וארבעה אלף ישראלים. נראה אם כך שהסיפור המצוי בתווך נועד להתוות את תפיסת הלאום הרעיונית של עם ישראל ביחס לשכניו הנוכרים. עם ישראל התנהל 40 שנה במדבר בבידוד לאומי, ועתה, ערב הכניסה לארץ, מחכה לו אתגר חדש ובלתי מוכר של מגע עם עמי הסביבה. ספר דברים יעסוק בהתוויית ההלכה המעשית ביחס למגע עם הנוכרים ועם תרבותם, ואילו פרשתנו מכינה את התשתית הרעיונית לתפיסת הבידול שתאפיין את חוקי ספר דברים, בבחינת 'דע את הגוי'.

נעיין בחלקי הפרשה ונבדוק את תרומתם להתוויית הרעיון המרכזי שניסחנו.

אימת האויבים

עם ישראל עומד לכבוש ארץ הנמצאת בשליטה של עמי כנען ומוקפת בעמים המגלים עוינות כלפי ישראל. ניסיונות המגע המדיני הראשונים לא עולים יפה, ובהחלט עשויים להגביר את החשש מפני הבאות. היחידה הראשונה (כב, א-ו) מרגיעה חששות אלו, ומבהירה כי ניצחון העם על ממלכת סיחון יצר כוח התרעה ממשי, ומי שחושש הם דווקא עמי הסביבה שהיו עדים לניצחון.

הכתוב מעצים את תחושת פחד האויבים על ידי חזרה על ביטוייו, ועל ידי ציטוט דימויי הפחד המתוארים על ידי נכבדי מואב:

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה… וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ…

עם חדש המהגר לארץ זרה מאמץ על פי רוב מנטליות של מיעוט נרדף, המנסה לשרוד על ידי טמיעה בסביבה. התיאור המדגיש את יחסי הכוחות בין שני העמים ואת החרדה שאופפת את עמי הסביבה אמור להעצים את גאוותו הלאומית של העם החדש.

יתרון הנביא

הכתוב מתאר את בלעם כנביא אשר עמי הסביבה המפוחדים תולים בו את כל יהבם: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (שם, ו). כגודל הציפייה מדמות המופת הנכרית כן גודל הגיחוך והלעג למקרא תיאורי הטקסים המסורבלים הנדרשים לנביא כדי לנסות ולספק את ציפיית מזמיניו. בלעם מתואר כמריונטה נטולת עצמאות, שאיננה שולטת בשעת ההתגלות ואין בכוחה להשפיע על תוכן הדברים שתשמיע בפני מזמיני הנבואה. הכתוב מעצים את הלעג באמצעות תיאור חילופי הדברים במפגש בין בלעם לשרי מואב ומדיין:

'וקסמים בידם' –  כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי.

'לינו פה הלילה' – אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם.

'להלך עמכם' – אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות (רש"י).

דמותו של בלעם מושמת ללעג אירוני קיצוני באמצעות דמות המשנה של האתון. פועַל הראייה האמור לאפיין את יתרונו של הנביא על פני כלל בעלי היכולת לראות מיוחס בכל הופעותיו לאתון המיטיבה להבחין במחסום הדרכים המוצב בפני בלעם, ואילו בלעם זקוק לפעולת 'ויגל ה' את עיני בלעם וירא את המלאך'.

טקסי ההכנה הקודמים לכל השמעה של דבר ה' תורמים אף הם לביזויו של הנביא, ומזכירים במידה רבה את מאמצי נביאי הבעל בהר הכרמל ליצור תנאים אופטימליים לפעולת אל הבעל. כגודל המאמץ כן גודל הביזוי בשעה שהמאמץ לא נושא פרי.

התיאור הנלעג של נבואת בלעם מול התיאור הא-לוהי של מעלת נבואת משה (במדבר יב) מבהיר מהו היתרון הרוחני של עם ישראל על פני סביבתו הנוכרית, ומהווה נדבך נוסף בעיצוב הרעיוני של תפיסת הבידול של עם ישראל משכניו הנוכרים.

מופת תרבותי

לבה של הפרשה הוא כמובן ברכות בלעם העוסקות באופן גלוי ביתרון העם על פני סביבתו, ומשבחות את היבדלותו:

הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב.

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל.

הברכות מבטאות את שאיפת הסובבים להידבק בתכונותיה של אומה זו, ולהיות שותפים לגורלה העתידי:

תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.

אם כן לא טמיעה ולא חיקוי, אלא מודל מופתי של היבדלות המבטיחה את נצחיותו של העם המתבדל לפנינו.

בין בלעם לאברהם

בפרשת בלק פזורות אלוזיות המאותתות לקורא להיזכר בסיפורי אברהם. חז"ל היו ערים לאלוזיות אלו, וקבעו במשנתם:

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע (אבות ה, יט).

נעיין בהקבלות וננסה להבין את המשתמע מהן: על אברהם המקיים את הציווי הא-לוהי נאמר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (בראשית כב, ג), ואילו על בלעם הפועל בניגוד להוראת ה' נאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ" (במדבר כב, כא). אברהם לוקח את שני נעריו עמו: "וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּו" (בראשית שם), וכן בלעם: "וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (במדבר שם, כב); אברהם אמור להשפיע מברכתו על סביבתו: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג), ואילו בלעם מגויס לצורך קללת עם ישראל: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה … כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". (במדבר כב, ו); מלאך ה' נזכר בשני הסיפורים כמי שמונע מהגיבור להשלים את משימתו. הוא משבח את פעולת אברהם: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב, יב), ומגנה את פעולת בלעם: "כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי" (במדבר כב, לג).

אברהם מייצג תכונות מוסר עילאיות וזוכה לשבח א-לוהי על מעלותיו, ואילו בלעם נכנע לבקשות בלתי מוסריות, המשפיעות על דרכי פעולתו גם כלפי הנאמנים לו. מעלתו של אברהם זיכתה אותו בהבטחת הבחירה שלו ושל זרעו אחריו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט), ואילו שוכרי בלעם נדונו לכליה: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כד, יז).

*

לסיכום: פרשת בלק מעצבת בקרב העם את רעיון ההיבדלות טרום כניסתם לארץ, על ידי הוכחת יתרון העם מבחינה צבאית, רוחנית, מוסרית ותרבותית. צבאית – על ידי תיאור חשש השכנים משליטה ישראלית; רוחנית – על ידי תיאור מעלת הנהגת נבואת משה על פני הנהגת נביאי הגויים; תרבותית – דרך ברכות בלעם המביעות ערגה להיכלל בתוך עם ישראל ולהיות שותף לתרבותו; ומוסרית – על ידי השוואת מעשי בלעם למעשי אברהם.

העובדה שיתרונות אלו נלמדים משיח של נוכרים יש בה כדי לחזק את תחושת הביטחון של ישראל, ולמנוע תחושות של התבטלות העשויות להיווצר בקרב עם שלא הורגל להיבחן בעיני זרים. המפגש הראשון עם מנהיגות נוכרית המביעה קנאה בקווי האופי הייחודיים של העם אמור לחזק את הגאווה הלאומית ולמנוע מצבי טמיעה עתידיים.

עוון פעור החותם את הפרשה מלמד עד כמה סכנת ההיטמעות רובצת לפתחו של עם המצוי בסביבה נוכרית, ומוכיח את חשיבתו של מיסוד רעיון ההיבדלות גם על ידי תחיקה מעשית, שתעסיק את משה לכל אורך נאום המצוות של ספר דברים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-גיליון בלק תשע"ב - 778 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: