איך משחקים / בן-עמי פיינגולד

בעידן של כוכבים נולדים, גם התיאטרון נופל למלכודת התדמית ומוותר על איכות המשחק. גלגוליו של התיאטרון העברי בספר חדש

תיאטרון בגוף ראשון

אורי לוי

קווים, 2012

אחד המקורות החשובים להיכרות עם מוסד התיאטרון, כתרבות וכהיסטוריה, מצוי בלא מעט ספרים שנכתבו ופורסמו על ידי שחקנים ובמאים. ספרים שיש בהם תמיד משהו מקורי וייחודי, לא רק כסיפור אישי, מהיבט ביוגרפי, שהוא כמובן מעניין בזכות עצמו, אלא גם כאני-מאמין תרבותי-ציבורי ורלוונטי, על רקע ההיסטוריה המיוחדת של התיאטרון העברי – הישראלי והארץ ישראלי.

ספרו של אורי לוי מהווה מבחינה זאת עדות מעניינת ומרתקת, שיש בה מצד אחד ביוגרפיה אישית בגוף ראשון ואילו מהצד האחר – תיעוד מעניין של הלהקות, המוסדות והתיאטרונים השונים שהכיר במשך עשרות שנים, כשלכל תיאטרון יש אופי, רקע וזהות משלו. אורי לוי מתאר את הדברים מהיבט אישי, לא כהיסטוריון 'אקדמי', אבל, בדיעבד, יש בספר היסטוריה מעניינת דווקא הודות לסגנון הבלתי אמצעי, האמין והאותנטי, של מי שהיה עד, מתבונן או שותף לכל מה שהוא מתאר.

הכול התחיל בפתח תקווה בגיל שמונה, כשצפה עם הוריו בהצגת תיאטרון 'אהל' 'החייל האמיץ שווייק'. לא מעט הודות למאיר מרגלית, האחד והיחיד, ששיחק את התפקיד הראשי, שאותו הוא מזכיר שוב ושוב כמודל מיוחד וחד פעמי של משחק איכותי.

לימים, כשהתבגר, הצטרף לקיבוץ בעמק יזרעאל כרועה צאן, ולאחר מכן כרכז תרבות. לאחר שלמד בקורס במאים מטעם ההתיישבות העובדת, עם מורים דוגמת מרים ברנשטיין-כהן ורפאל קלצ'קין, כבר היה ברור לו שזה ייעודו – תיאטרון. ואכן, עתה מתחילה הקריירה.

בגיל עשרים הוא מצטרף באופן די מקרי, אבל מאוד חשוב מבחינתו, לתיאטרון' 'אהל' וממלא בהצלחה כמה תפקידים ראשיים, אפילו זוכה לשחק לצידו של מרגלית הנערץ, וגם מתוודע לבוהמה התל אביבית בקפה 'כסית' המיתולוגי. שם הוא גם פוגש את טלילה בן זכאי, אשתו לעתיד.

יוסף מילוא, המייסד והמנהל של הקאמרי, מגלה אותו באחד מתפקידיו ב'אהל' ומציע לו להצטרף לתיאטרון. הוא נענה ובמקביל גם משחק בלונדון, מככב בסרטי קולנוע בארץ וגם באירופה ובארה"ב, ואפילו מגלה עניין בניהול תיאטרון ולא רק במשחק. הדבר בא לידי ביטוי משמעותי שנים רבות לאחר מכן, כשהוזמן לנהל את תיאטרון 'גשר' (1995).

אמנות המשחק

מבחינתו של אורי לוי, מוסד התיאטרון אינו רק קריירה אלא גם תרבות והיסטוריה. הוא מזכיר להקות חובבים שפעלו ביפו ובתל-אביב ומספר על המניע שעורר את האנשים לשחק תיאטרון בימים ההם. לדבריו: "איש לא חשב אז על תהילה, ודאי שלא על כסף. חשבו על אמנות, על התשוקה לבמה – על חיידק המשחק".

הוא משבח את הישגיו של ה'אהל' ומנהלו-מייסדו משה הלוי, את הישגיה של 'הבימה' בשנותיה הראשונות, לרבות השיפוצים של האולם זה מקרוב, ואת תרומתו החשובה של התיאטרון הקאמרי, כמפנה וכמהפך תרבותי, מבחינת הסגנון והרפרטואר המקורי והמתורגם. כן הוא מזכיר מחזות ומחזאים (נתן אלתרמן, נסים אלוני, יהושע סובול, חנוך לוין) ותיאטרונים חדשים שנוסדו במשך השנים (חיפה, באר שבע, חאן, בית ליסין, גשר). פרק מיוחד מוקדש לתיאטרון ישראלי ה'מגויס' בימי מלחמה. "אינני חושב ששחקנים בעולם הגדול", הוא כותב, "זכו בהתנסויות כאלה – שמחנו שלפחות יכולנו להעניק לחיילים רגעים של צחוק והסחת דעת מאימי המלחמה".

כאמור, מדובר ב'תיאטרון בגוף ראשון'. פה ושם מעלה אורי לוי כמה השגות והערכות על עצמו ועל התיאטרון הישראלי. על ניהול תיאטרון כאתגר שהוא לא פחות חשוב ממשחק. הוא מוצא בתיאטרון 'גשר' שאותו ניהל "תחושה של ראשוניות. העבודה ב'גשר' הזכירה לי את ימי הבראשית של התיאטרון העברי… שילוב של רקע ישראלי, עולים מהגרים ומפגש תרבויות". הוא משבח את מנהלו מייסדו של התיאטרון. "מאז יוסף מילוא", לדבריו, "לא קם לתיאטרון הישראלי במאי עם גאוניות מחדשת כמו ייבגני אריה".

במקביל מתייחס לוי גם אל עצמו כשחקן. מתברר שלא הייתה לו 'השכלה מקצועית פורמאלית'. לדבריו, "את מה שאני יודע על תורת המשחק למדתי מהתבוננות על שחקנים כמו מרגלית, צחובל וחנה מרון ובמאים נפלאים כמו יוסף מילוא, היי קיילוס ופיטר פריי".

אולם לוי אינו מסתפק בעניין זה בווידוי אישי, אלא בוחן את ההנחה-מוסכמה המובנת לכאורה מאליה, כאילו משחק יש ללמוד כ'מקצוע' עם 'תעודה' וזהו. בלא להבין, לדבריו, ש'מקצועיות מביאה לעתים לשטחיות'; בהיעדר אותו דיאלוג משמעותי ובלתי אמצעי בין השחקן לתפקיד, שלעתים דווקא שחקן 'חובב', לכאורה, מצליח לתת לו ביטוי יותר אמין ומשכנע.

מה שחשוב אפוא הוא לא אם לומדים משחק אלא איך משחקים. לדבריו – "המאה ה-21 מציעה לנו גיבורי תרבות קלושים", כל מיני 'כוכבים' פופולריים, עם תדמית ויחסי-ציבור, ש"בינם לבין אמנות המשחק אין ולא כלום". יתר על כן, "לעתים קרובות מתפתים מנהלי התיאטרונים ללהק אותם בהצגות כדי למשוך קהל", למרות שרבים מן הצעירים האלה מגיעים לתיאטרון בלי הבנה בסיסית של המקצוע".

לוי גם מותח ביקרת – ובצדק – על בתי ספר למשחק ה"מכוונים את צעיריהם להצלחות מיידיות על ידי ליהוקם להפקות בלי קשר לדרגת התפתחותם כשחקנים", וזאת – בלא להקנות להם את העיקר: דיבור, תנועה, פיתוח קול וכל השאר.

זוהי ביוגרפיה חשובה ומעניינת של אמן-יוצר ואיש תיאטרון, שיש בה הבנה ותובנה מתוך פרספקטיבה היסטורית, אבל גם כמשהו מופנם בזהות האישית של הדובר. והעיקר, מסר ברור: בואו נבחן מחדש מה קורה היום בתיאטרון הישראלי – איך לומדים משחק? מה מציגים – ואיך? בואו נשתחרר מפולחן הפרסים וה'כוכבים'.

נוסף לכך יש בספר אוסף עשיר ומגוון של צילומים (למעלה ממאה) מימי הבראשית של התיאטרון הארץ-ישראלי ואילך וקריקטורות של זאב מתוך הצגות שונות, לרבות רישומי דיוקנאות של שחקנים, פרי עטו של חיים טופול, הראויים לכל המחמאות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון בלק תשע"ב - 778, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: