אברהם אבינו במקום אדיפוס / לוי וינשטיין

אחת מהשיטות הרבות שישנן היום לטיפול פסיכולוגי על פי היהדות היא שיטה שמבקשת לשנות את הסיפור המכונן. פרופ' קלמן קפלן קורא להחליף את הטרגדיה בתקווה

 הרב ד"ר אברהם טוורסקי כתב בבדיחות הדעת שכל רעיון חדש עובר שלושה שלבים ביחס היהדות אליו. ראשית, חדש אסור מן התורה – התייחסות לרעיון כאל כפירה בעיקר. בשלב שני ישנה הסכמה שהרעיון לא ממש סותר את דרכה של תורה. בשלב השלישי קובעים בעלבון ש"אנחנו חשבנו על זה קודם, וזה בכלל רעיון שלנו".

מערכת היחסים בין היהדות לפסיכולוגיה עוברת דרך שלושת השלבים הללו. אלעזר שטורם מספר לרב אורי שרקי בתוכניתו 'הרב והפרופסור' על כך שכצעיר חרדי נאסר עליו להיפגש עם פסיכולוג, היות שהדבר נחשב לכפירה. הרב שרקי, כמובן, שולל גישה זו מכול וכול. הספר הראשון שיצא על פסיכולוגיה ויהדות (לפחות לפי טענת המחבר) ראה אור בשנת 1969, וכתב אותו אברהם אמסל. המחבר מזדעק נגד התופעה שהוא מתאר, ולפיה מרבית הפונים לטיפול פסיכולוגי מתרחקים מן הדת. הוא רואה את עיקר הסתירה בין השתיים סביב שאלת הבחירה החופשית, שלכאורה נשללת מן האדם על ידי הפסיכואנליזה, ומציע דרך לטיפול פסיכולוגי לאור היהדות.

מסע בין מטפלים: הדור הבא

ברבות השנים, נהרות של דיו נשפכו על הממשקים בין פסיכולוגיה ויהדות, בין השאר מעל גיליונות כתב העת 'פסיכולוגיה ויהדות' שפורסם משנת 1976 עד שנסגר ב-2001. מאמרים רבים הציגו את הדיאלוג בין היהדות לבין כמעט כל התיאוריות הפסיכולוגיות וסוגי הפסיכותרפיות. לוי מאיר כתב שם על ערכים יהודיים בפסיכולוגיה יונגיאנית, הרב ראובן בולקה על הלוגותרפיה של פרנקל, דוד זלר והנס מול על פסיכולוגיה טרנספרסונלית, אפילו הגרעין הקשה של תיאוריית יחסי אובייקט זכה להארה חדשה על ידי פרופ' משה הלוי ספירו, והרשימה עוד ארוכה.

גישות אלו ודומיהן מצאו נרטיב יהודי שמתכתב עם התפיסה הטיפולית הנבחרת. ברמת האנקדוטה די לומר שכבר ב-1982 נכתב מספיק כדי שבולקה וספירו כבר יכלו להוציא מקראה על פסיכולוגיה ויהדות.

בתקופה האחרונה אנו עדים לשלב נוסף ביחס בין פסיכולוגיה ויהדות, שמצד אחד אינה מקבלת את אושיות הפסיכולוגיה המערבית כאקסיומות שאין לערער עליהן, אך גם איננה מתכחשת לתרומה המשמעותית של התפתחות הכלים הפסיכולוגיים ולצורך בטיפול מקצועי במכאובי הנפש.

בין בתי המדרש השונים מתקיים שיג ושיח, היות שכולם עוסקים בעבודת הנפש על בסיס מבנים קבליים וחסידיים. לכל אחד דגשים שונים, יתרונות וחסרונות. תהא הביקורת ההדדית אשר תהא, כולם טוענים שתורת הנפש היהודית, קרי: הקבלית/חסידית, תובעת את מעמדה כתאוריית אישיות, ושיש לכך השלכות בבחירת שיטות הטיפול.

שיטה שפחות מוכרת בארץ היא שיטתו של פרופ' קלמן קפלן, שאותה הוא מכנה 'פסיכולוגיה מקראית'. לשיטה זו גישה ייחודית בהשוואה לגישות האחרות, ובה ברצוני להתמקד.

הבן של השכן גנב יותר

פרופ' קפלן הוא פסיכולוג קליני, מרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אילינוי, והוא עומד בראש התוכנית לדת, רוחניות ובריאות הנפש של האוניברסיטה. בשנת 1979 פרסם שני מאמרים שמבחינים בין גישה 'הלניסטית' לגישה 'היבראית' (עברית) ליחסים בין אישיים. יסודות אלו נבטו לכדי תפיסה כללית שהוא מכנה 'פסיכולוגיה מקראית'.

קפלן כותב שבתפיסתו הוא נענה לקריאתו של אריק ווליש משנת 1954, שטען כי היסוד התרבותי של הפסיכולוגיה המערבית מונח בערש הציוויליזציה המערבית – יוון. "אפילו המילה פסיכו היא יוונית. הרעיון הפסיכואנליטי המרכזי של עיצוב האישיות והנוירוזה מבוסס על המיתוס היווני של אדיפוס… בפילוסופיה היוונית הקדומה יש רק מאבק הרואי לחפש פתרון, אך פתרון אמיתי אינו אפשרי. לפילוסופיה היוונית אין חזון של ישועה… ישנו צורך בפסיכולוגיה מקראית" (עמ' 115).

במאמריו וספריו מאז, קפלן שוטח באופן שיטתי ומעמיק את הנקודות שבהן נפער פער בין הנרטיב המקראי לזה היווני, כפי שהוא מתגלה במיתוסים ובכתבים היווניים הקדומים. בניגוד לאסכולות הארצישראליות שהזכרנו לעיל, קפלן אינו מציע תיאוריית אישיות או תרפיה על בסיס הקבלה, אלא מבקש להחליף את הסיפורים המכוננים של הפסיכולוגיה המערבית בסיפור המקראי ולמצוא פתרונות אחרים לקונפליקטים פסיכולוגיים. במובן מסוים, קפלן מחליף את המוזיקה שמתנגנת באותם כלים שבהם עובדת הפסיכולוגיה המערבית הרווחת.

אגדת עם מספרת על איש שלא מצא את את החפירה שלו. הוא הבין שאם האת אינו במקום שבו השאיר אותו, סביר להניח שהוא נגנב. הוא חשד בבנו של השכן. אכן, כשהסתכל עליו ראה שבהליכתו השפופה הוא מתהלך כגנב, בהגניבו מבטים סביב הוא מביט כגנב ובכל מלאכת יומו הוא פועל כגנב. לאחר זמן מצא האיש את את החפירה מאחורי הדלת ונזכר שהניחו שם. כאשר הביט שוב האיש בבנו של השכן הוא שם לב שהליכתו שוב אינה כשל גנב, מבטו אינו כשל גנב והילוכיו כלל אינם כשל גנב.

בהתאם, הנחות היסוד של המטפל על נפש האדם מהוות משקפיים שבעדם הוא רואה את הדינמיקה הפנימית. הפסיכולוגיה שצמחה בארצות המערב יונקת את לשד התרבות שחוללה אותה. קפלן מציע שכמו שבטיפול אנליטי זיכרונות מוקדמים מאירים את קווי אישיותו של המטופל, כך האגדות התרבותיות הקדומות מספרות את מהות התרבות. פרויד השתמש במיתוסים כמו אדיפוס, אלקטרה ונרקיסוס כדי להבין את הפסיכו. קפלן מסכים עם פרויד שנכון לבסס את פרשנות המטפל לחיי הנפש של המטופל על נרטיב קדום, אולם הוא חולק לגבי זהות הנרטיב שיש להתבסס עליו. קפלן ממקד את ההבדלים בין התרבות היוונית למקראית  בעשרה צמתים מרכזיים. ההבדלים המזומנים לנו בולטים בסיפור המכונן של הפסיכולוגיה המערבית, אדיפוס המלך.

בסיפור אדיפוס באים לידי ביטוי מספר יסודות מהותיים לתרבות היוונית, ובעקבות כך לפסיכולוגיה ולפסיכותרפיה. הראשונה היא יחסי אב ובן. בסיפור אדיפוס, האב ליאוס מקבל את דברי האורקל שייוולד לו בן שירצח אותו וייקח ממנו את המלוכה ואף את אשתו. בעקבות כך הוא שולח את בנו הפעוט למות, והגורל מגלגל את מהלך האירועים עד שהגזרה הנוראה באה לידי מימוש.

קפלן מראה שאדיפוס המלך ממשיך שושלת מפוארת של יחסים עכורים בין אבות ובנים. על פי המיתולוגיה היוונית השמים והארץ הולידו את האלים, אך האב (השמים) דחס את צאצאיו מתחת פני האדמה. בשל היחס המחפיר כלפיה, אמא אדמה סייעה לבנה כרונוס לסרס את אביו. כרונוס בתורו אכל את צאצאיו כדי שלא יעשו לו כאשר עשה, אך בנו זאוס הצליח להיפטר ממנו. במילים אחרות, מראשית ימות עולם האב מנסה להרוג את בניו כדי שלא ייקחו את מקומו, וכדי לשרוד על הבנים לרצוח את אביהם. כלומר, במבנה האדיפלי ישנה הנחת יסוד של מתחים שמתעוררים בנפש בעקבות תשוקה אסורה והקו המנחה הוא תחרותיות עם האב.

כל זאת עומד בניגוד לנרטיב המקראי, שבו האב מעוניין להנחיל לבנו את מורשתו, ורואה ברכה בכך שהבן יתפוס את מקומו בבוא זמנו. מנקודת מבט זו, היחסים בין הדורות אינם זוקקים מתיחות ומהפכה. ברית המילה מהווה אף היא ברית בין האב לבנו. לאור זאת יכול להיווצר מודל של התפתחות נפשית ללא צורך בהריגת האב, גם לא באופן פסיכולוגי. 'אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה': האב אינו מוכרח להרוג את בנו, והבן חפץ לרשת את אביו בעתו ובזמנו. בהתאם, לא קיים מיתוס יווני שבו אב מברך את בניו – מוטיב שחורז את הסיפור המקראי.

תבנית בסיס זו של 'או אני או הוא' ביחס לאב מהווה מודל בסיסי בחשיבה ההלניסטית ובעיצוב תפיסת יחסי הכוחות החיצוניים והפנים-נפשיים. החלפת המודל ב'גם אני וגם הוא' מהווה שינוי פרדיגמת עומק שמפנה מקום ליחס הרמוני בין גוף לנפש, בין אחים, ובכלל בין האדם לזולתו.

פסיכולוגיה של תקווה

צומת נוסף שמשתקף בסיפור אדיפוס ובמיתולוגיית היווצרות האלים שכוננה את המלך הטראגי הוא הגישה שלפיה השמים והארץ (קרי: הטבע) יצרו את האלים, זאת לעומת 'הבריאה' במקרא. זהו הוויכוח הידוע לגבי קדמות העולם, שנתפס לפעמים כמחלוקת בין דת ומדע. לפי ההבנה שהנרטיב מכונן גם את תפיסת המרחב הנפשי, יש לעמוד על ההשלכות הפסיכולוגיות של כל אחת מן האפשרויות.

קדמות העולם והאלים שכפופים לטבע שילד אותם מחייבים את קול האורקל ואת מושג היסוד היווני, הגורל. זה אינו נתון בידי אדם. אדיפוס המלך נסחף אל גורלו ללא יכולת להסיט את הגלגל ימין או שמאל. זוהי תמצית הטרגדיה היוונית.

תפיסה זו מולידה את הדטרמניזם הפילוסופי, ומכאן הדטרמניזם הפסיכולוגי. האדם מתעצב בשנות חייו הראשונות, ומכאן אין למטפל ולמטופל אלא לנסות 'למזער נזקים'. היות שהעולם הנפשי, כמו הקוסמוס, הוא קדום – אין בו אפשרות שינוי של ממש.

לא כן הנרטיב המקראי שמציב א-ל בורא, ובעקבות כך הטבע כפוף לו ואין הוא כפוף לטבע. בזכות כך קיימת בנרטיב המקראי מציאות של גאולה שחסרה לחלוטין מהנרטיב היווני. האפשרות של התערבות בסדרי הטבע-גורל ושינויָם פותחת בפני המטפל והמטופל אפיקי פעילות רחבים. אפשרות זו מחייבת חתירה ליישוב קונפליקטים פנים-נפשיים מתוך הנחה שהדבר ניתן להיעשות ולו באופן עקרוני.

סיפורי מקרא רבים מראים כיצד טראומות ניתנות לתיקון. אפילו סיפור המבול מראה שהעולם יכול להשתחזר לאחר קלקול מוחלט וטראומת השמדה. לעניין זה השלכות רבות על הגישה לטיפול ועל הפרוגנוזה של אנשים שסובלים ממגוון מכאובים נפשיים.

יתרה מזאת, היות שישנה אפשרות של תיקון, של תשובה, מתקיים בנרטיב המקראי יסוד שנעדר מן המיתוס כמעט כליל: התקווה. התקווה במיתוס הנה תוצאת לוואי של תיבת פנדורה, אך לעומת זאת היא מובנית בנרטיב המקראי.

כיווני ריפוי חדשים

קפלן עסק רבות בחקר האובדנות. בכל המיתולוגיה היוונית אין לבט אובדני שנפתר בבחירה בחיים. להיפך, סנקה לדוגמה רואה את ההתאבדות כאפשרות היחידה למצוא חירות מהדטרמניזם שהזכרנו. לשיטתו, רק בבחירת אופי המוות מגלה האדם עצמאות. לעומת זאת, הלבט האובדני במקרא נפתר, בדרך כלל, על ידי יצירת קשר מחודש עם הא-ל ואפשרות של תשובה. סיפור יונה הנביא הוא אב טיפוס לכך.

תקווה היא פועל יוצא מהאמונה שיש אפשרות לשנות את המצב הנתון. גישה טיפולית שמתבססת על אפשרות זו שונה במהותה מגישה שביסודה רואה את מבנה הנפש כמקובע ובלתי ניתן לישועה.

קפלן מעודד מטפלים להשתמש בסיפורים המקראיים בטיפול, ולהכיר למטופלים את ההתמודדויות כפי שהן באות לידי ביטוי במקרא. לדעתו ניתן לשאוב מהן כלים שיסייעו לפתור את הקונפליקטים שאיתם נאבקים מבקשי המזור הנפשי.

נדמה שרוח יוון עודנה נושבת בינינו, ועל אף ש"יפת א-לוהים ליפת וישכון באוהלי שם" מוטל עלינו לבחון את הנחות היסוד שלנו גם בתחום תפיסת הנפש. בין אם נקבל את הנרטיב המקראי או שנבחר בתבניות הקבליות, שומה עלינו לגלות אחריות כלפי האקסיומות שעל פיהן אנו מבינים את חיי הנפש. על המטופל להבין שסיפור חייו מתפרש בהתאם לאוריינטציה של המטפל בו.

מאידך, מוצע למטפל לבחון את הנרטיב המכונן את הבנת הטיפול שלו, והוא מוזמן לבדוק אם שינוי הפרדיגמה יוכל להציע כיווני ריפוי חדשים.

לוי וינשטיין (MA) הוא מטפל בדרמה. שימש ר"מ בישיבת אמי"ת נחשון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-גיליון בלק תשע"ב - 778 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: