תרבות בלא נחמה / יעל ניצן (רובינשטיין)

קוך מפשיט את החברה האירופית-הולנדית מבגדיה המהוגנים וחושף את מלוא אכזריותה וצביעותה של התרבות, שתמיד יפרוץ מבעדה האינסטינקט הפראי שהיא מבקשת להסתיר

בית קיץ עם בריכה

הרמן קוך

מהולנדית: ענבל זילברשטיין

כתר ועברית, 2012, 333 עמ'

רק בסמוך מאוד לצאתו של 'בית קיץ עם בריכה' הגעתי לספרו הראשון של קוך שתורגם לעברית, 'ארוחת הערב' (גם הוא בהוצאת כתר ועברית). כך זכיתי בצלילה אינטנסיבית לתוך עולמו של קוך, חוויה סוחפת שגילתה לי בבהירות שהליבה של שני הסיפורים, למרות שונותם זה מזה, עוסקת באותו הדבר עצמו.

מדרש ביקורתי

'בית קיץ עם בריכה' מסופר בגוף ראשון מפיו של ד"ר מארק שלוסר, רופא משפחה הפותח בדיווח על מותו של מטופל שלו, השחקן המפורסם והנערץ ראלף מאייר שמת ממחלה ממארת. המהלך הסיפורי הוא צעידה קדימה ואחורה בזמן, המגלה אט אט את שקרה שנה וחצי קודם לכן, בחופשה בבית הקיץ של משפחת מאייר, שאליה הצטרפה משפחת שלוסר. 'ארוחת הערב' – שהוא בעיניי המבריק והמהמם מבין שני הספרים – מספר על ערב אחד שבו נפגשים המספר ואחיו עם נשותיהם לארוחת ערב במסעדה יוקרתית במיוחד על מנת לדון במה שהילדים שלהם עוללו.

שני הספרים הם בעיניי מעין מדרש ביקורתי על מאמרו המפורסם של פרויד 'תרבות בלא נחת', או לכל הפחות מתכתבים עמו במודע או שלא. במאמרו טוען פרויד ש"התרבות המודרנית היא שיאו המוצלח של מאמץ אדיר להכניע את כוחות הטבע. אולם למרות השיפור ברווחתו הפיזית של האדם אין הוא מאושר, שכן התרבות, בהסדירה את היחסים בין הפרטים בחברה, שוללת במידה רבה את חירותם. חיי התרבות כרוכים בהתערבות קיצונית ביותר בתשוקותיו של הפרט ובדיכוי צרכיו ויצריו האינסטינקטיביים. האדם החי בתרבות נרדף תמיד על ידי אהבות ושנאות פרימיטיביות שהוא נאלץ להדחיק אל הלא־מודע בשל האיסורים והמגבלות שמטילה עליו החברה".

המאבק בין יצרים שאפשר לכנותם 'אבולוציוניים' וראשוניים לבין התרבות הגבוהה והמאוחרת יותר מתגלם, כמטפורה, במקצועו של ד"ר שלוסר העוסק בהצלת בני אנוש ממוות. השאלה הגדולה היא מה הוא באופן מהותי 'מוות'. האם הוא מתרחש כשהנשמה יוצאת מהגוף הפיזי, או כשחיותו של הגוף הפיזי נאכלת? היכן נמצא גרעין החיים האמיתי, בגוף או בנשמה? (עניין זה מומחש באופן נפלא במדרש על רצח הבל בידי קין, שידע על מציאות המוות אך לא ידע את משמעותו. חז"ל מספרים שהוא דקר את הבל בכל הגוף כי לא ידע מהיכן מוציאים את הנשמה).

הביולוגיה חזקה יותר

ואפשר לקלף שכבה נוספת – ד"ר שלוסר הוא גם רופא של יוצרים ואמנים המייצגים את התרבות הגבוהה, מותר האדם מן הבהמה. אמנים נחשבים בתרבות העכשווית כנעלים מבני אדם רגילים. בהקשר זה, ראלף מאייר הוא השפיץ של השפיץ – הוא מתמחה במשחק של דמויות מלכים. בפתיחת הרומן מוזמן ד"ר שלוסר לבכורה חגיגית של ההצגה ריצ'רד השני בכיכובו של מאייר. גם תפקידו האחרון עלי אדמות, כשהוא גוסס, הוא של אוגוסטוס קיסר רומא, הנחשבת ערש התרבות המערבית. סמל המלך, הנעלה על בני אנוש רגילים, הוא היפוך עד כדי הגחכה לאישיותו הנמוכה של מאייר.

קוך סבור בדיוק להפך מפרויד, מעריץ התרבות האירופית הנאורה שגברה לדעתו על תרבות האדם הקדמון, ומביא את דעתו בשם הדמות הקרויה בספר פרופ' אהרון הרצל. פרופ' הרצל  לימד את שלוסר הסטודנט ביולוגיה רפואית, ודמותו מביעה מפורשות את התמה של הספר: "אי אפשר להשמיד את האינסטינקט. שנים של ציוויליזציה יכולות להסתיר את האינסטינקט. תרבות וחוק כופים עלינו לרסן את האינסטינקטים שלנו. אבל האינסטינקט אף פעם לא נמצא רחוק. הוא מחכה עם המכה עד שמישהו לא שם לב לרגע".

החוק והתרבות הם אויבי הביולוגיה. ההגנה על הצאצאים, שסביבם נסבים שני הספרים, היא היסוד הראשוני והמיתי של האנושות. במאבק בין האדם האירופי, התרבותי, לבין האדם הגנטי, השורד – גובר איש המערות, הרוצח את מי שמעז להתקרב אל צאצאיו. כל האמצעים כשרים להגן על המשפחה.

כך עושה מארק, החושד בראלף מאייר שהוא מי שאנס את בתו; כך עושה קלייר אשתו של פאול כשהיא מבינה שבנה רצח הומלסית ונשקפת סכנה לחשיפתו. ד"ר שלוסר מתעב את גוף האדם הדוחה, הזמני, השברירי כל כך: "אני ראיתי את הגוף שלהם. אני יודע שברוב המקרים עדיף שהאור יכבה…", ומפליג לאורכו של הספר בתיאורים מפורטים ולעולם לא מחמיאים על הקפלים, החטטים והחוליים של הפציינטים שלו ושל האנשים סביבו, כאילו הוא מלמד את קוראיו שיעור באנטומיה. כאילו הוא מכריח אותנו להביט על גופנו ללא אשליות ואומר שזהו מרכז חיותנו. זהו לא סגנון בוטה של סופר, אלא תיאורים המגויסים לבטא את תוכנו המרכזי של הסיפור: הביולוגיה חזקה מכל תרבות.

אכזרי מבעל זבוב

קוך 'בודק' את 'התיאוריה' שלו בדומה לויליאם גולדינג ב'בעל זבוב', שלקח חבורת נערי מקהלה בריטים מחונכים והציב אותם בסיטואציית קצה של הישרדות באי בודד, ללא החוקים של עולם המבוגרים התרבותי, כשאט אט הם מידרדרים עד כדי רצח. אבל קוך חריף יותר, ואכזרי הרבה יותר, כי הוא ממקד את הסיפור בעולמם של המבוגרים, שלכאורה אמור להיות מוגן בקודים של תרבות, אתיקה וחוקים של מותר ואסור וטוב ורע ברורים.

גיבוריו המבוגרים של קוך לא יכולים להתחבא מאחורי התגית 'הוא בסך הכול ילד' (אמנם הילדים בשני הספרים כלל וכלל אינם תמימים ואף אכזריים, אבל הם אחרי הכול בבואה של הוריהם). השכבה הבינונית-גבוהה העירונית והבוגרת באמסטרדם, המסמלת את הקיצוניות הגדולה ביותר של התרבות הליברלית, גרועה בהרבה מהילדים שעל האי הבודד הרחוק מכל ציוויליזציה.

קוך צועד אפוא צעד נוסף בביקורתו על התרבות הנפסדת לעומת האינסטינקט הפרימיטיבי המנצח. הוא טוען שהתרבות הזו גרועה מהפרימיטיביות, כי לא רק שאין היא באה במקומה אלא שהיא מחפה עליה. הולנד, 'הארץ השטוחה', המשעממת והלבנה, נחשפת כשהיא מתפשטת מבגדיה המהוגנים בצורה כל כך אכזרית, אך מצד אחר ממשיכה בחייה כקודם כאילו דבר לא אירע.

עלה התאנה התרבותי הוא נפשע בהיותו משמש אליבי לגיבורי העלילה היוצאים ללא פגע. ברור שהם לא ייתפסו ולעולם לא ייתנו את הדין כי בניגוד לעולם הפרימיטיבי שבו היצר, והשכר והעונש גלויים, התרבות עסוקה בלהיות פוליטיקלי קורקט ולא בהתמודדות מול האמת. אלוהים אצל קוך, בדיוק כמו אצל פרויד, נעדר מהתמונה ובכך הוא קובר את התרבות האנושית תחת דיכאון בלתי ניתן להתרה וללא כל אופציה לנחמה: 'אז עשית את מה שהיית צריך לעשות. עשית מה שכל אבא היה צריך לעשות', אומר במקום אחר פרופ' הרצל, שלימים סולק מהאוניברסיטה בעקבות מחקר שעשה על מוחות של עבריינים שהם בעצם, אחרי הכול, כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתמוז תשע"ב, 29.6.12

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביולי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון חוקת תשע"ב - 777, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: