בתיו הם נשותיו / חבצלת פרבר

דמותו של האדריכל הגאון נפרשת ברומן הבדיוני דרך פרשות חייהן ומותן של ארבע הנשים של חייו. בחירה ספרותית מוצלחת היוצרת קלאסיקה

הנשים

ת"ק בויל

מאנגלית: ליה נירגד

חרגול ועם עובד, 2012, 484 עמ'

האדריכל האמריקני פרנק לויד רייט (Wright) הוא אחד משורה נבחרת של אדריכלים בינלאומיים מכל הדורות, ששמם התפרסם בכל העולם. אישיות הרפתקנית ויוצאת דופן שגאונותו נלמדת בכל בית ספר לאדריכלות.

בין עבודותיו המוכרות ביותר, "בית האשד" בפנסילבניה, הבנוי מעל נחל זורם ונראה כמצבור של סלעים מעל למים סואנים, ומוזיאון גוגנהיים בניו-יורק שצורתו מעוגלת וחלל התצוגה שלו בנוי כספיראלה פנימית. רייט זכור גם בתולדות רעידות האדמה ביפן במאה העשרים, כאדריכל שהקים את "מלון אימפריאל" בטוקיו. המלון שרד לאחר רעידת אדמה אחת תוך כדי הקמתו, ואחר כך שרד לאחר רעידת האדמה הנוראה ב-1923, שהחריבה חלקים גדולים מן העיר. המלון נותר לבדו בתוך ים של חורבות כשהוא ניזוק חלקית אך ממשיך לתפקד.

פרנק לויד רייט, גיבור הרומן הבדיוני 'הנשים', היה אדריכל של צורות ומבנים חיצוניים, ולא מהנדס, כפי שמציין בויל. רבים מן הבניינים שתכנן, ובעיקר אלה העשויים עץ, עלו באש או סבלו מפגמים קשים. אבל הדבר אינו סותר את יופיים וייחודם של הבניינים ואת הפתרונות המקוריים שמצא כדי לממש את רעיונותיו. מאפייני דמותו המורכבים והסותרים של רייט באים לביטוי – באופן ישיר ובעיקר עקיף – ברומן עב הכרס של בויל.

גאון לבבי ונצלן

רייט היה גאון, אגוצנטרי ועיקש, הרפתקן שהקדיש הכול למימוש חלומותיו, תמיד שקוע בחובות ובעבודה מטורפת, רודף יופי ונאמן לעקרונותיו האסתטיים והאדריכליים. האידיאל שלו היה "בניין אורגני שמשתלב עם סביבתו". הוא בז לנורמות החברתיות וכופף הכול לרצונותיו ולגחמותיו. אך לצד חולשותיו,  מתאר אותו בויל בתחילת הספר במילים אלו: "תמיד ראה את עצמו כטיפוס לבבי, עליז ותוסס, מאותם אנשים נדירים שמסוגלים לשנות לגמרי את האווירה בחדר ברגע שצעדו לתוכו… ב(ביתו) בטלייסין יש ערבים מוזיקליים, חברותא נעימה… היו גם צרות כלכליות, הזמנות מועטות, הבורות המושרשת של בני ארצו… המכרסמים הקטנים והחששנים שמפחדים כל חייהם לחרוג מן השורה, לחיות…".

המספר הוא טדאשי סאטו ((Tadashi Sato, סטודנט יפני בדוי שמגיע בשנות העשרים אל ביתו של רייט – בית טלייסין (Taliesin) שבוויסקונסין, ומשמש שם שוליָה עד להתקפה היפנית על פרל הרבור במלחמת העולם השנייה. אז הוא נעצר יחד עם כל היפנים השוהים בארצות הברית. טדאשי מקדים לכל חלקי הספר הקדמות משלו – וגם נעזר במתרגם לאנגלית (חותנו סימוס או'פלאהרטי, דמות בדיונית גם הוא).

הטכניקה הכפולה של מספר ומתרגם מאפשרת להוסיף הערות שוליים, כביכול של טדאשי. אלו משמשות ליווי אירוני למסופר ושופכות אור נוסף, לא תמיד אוהד, על אישיותו של רייט. התנהלותו הכספית – הנוהַג ללוות כספים ולא להחזיר, או לבזבז כספים ללא חשבון על חפצי אמנות ומתנות – זוכה לביקורת חריפה במיוחד בהערות השוליים האלה, ולא רק בהן. כך גם הניצול של השוליות שעובדים לצד רייט בסטודיו שלו. שוליות אלה, כמו השוליות בגילדות בימי הביניים, משלמים סכומים לא-מבוטלים תמורת הכבוד ללמוד אדריכלות אצל ה"מייסטר". אבל בפועל הם מועסקים חלק גדול מן הזמן כנהגים, כעוזרי-מטבח לבעלת הבית, כחוטבי עצים להסקה ועוד.

למרות הביקורת המשתמעת על היבטים שונים בחייו של רייט, ניכרת בספר הערצתו הרבה של בויל לאדריכל: לגאונות, להתעלמות מן המקובלות ומדעת הקהל, לכוח-החיים התוסס ולבניינים המופלאים שיצר. בית טלייסין עולה שוב ושוב באש. גם בתים אחרים שבנה זקוקים לשיפוץ יסודי כדי לשרוד. אבל היופי והמקוריות של הבתים, והשתלבותם האורגנית עם סביבתם, הם מעל לכל ביקורת.

מהסוף להתחלה

מאחר שהביוגרפיה של פרנק לויד רייט שימשה ומשמשת חומר לביוגרפיות ולרומנים (דעה נפוצה היא שספרה של איין ראנד "כמעיין המתגבר" מבוסס על הביוגרפיה שלו, אם כי הסופרת עצמה הכחישה זאת), בחר בויל לספר את הסיפור דרך פרשות חייהן ומותן של ארבע הנשים של חייו. בזכות הגיוון הזה נוצר רומן מורכב, שתהפוכות חייו ואופיו מלא-הסתירות של רייט משולבים בו במעלות ובמורדות של חיי האהבה והנישואין שלו.

באורח תמוה במקצת (אולי כדי להגביר עניין ומתח, או אפילו משיקולים שגובלים בשאיפה לסנסציה), בויל מספר את הסיפור מן הסוף להתחלה: מן האישה הרביעית אל הראשונה. אנו פוגשים תחילה את אולגיבָנָה (אולגה לזוביץ' הינצנברג), אישה מרשימה בהופעתה, רקדנית לשעבר ממוצא מונטנגרי, נשואה ואם לילדה. רייט מתוודע אליה ב-1924, בעודו נשוי – אך חי בנפרד – מאשתו השנייה. "מה שראה מצא חן בעיניו… פשטות הלבוש והסגנון שלה, מין טוהר וביטחון ביופי שלה… האופן שבו התנועעה, צעירה גבוהה בשנות העשרים לחייה שהחליקה למושב שלה בחן שלא היה מבייש שום רקדנית…קולה שבה את לבו, רך, קצבי…".

תיאור מאבקיה של אשתו מרים, כנגד ניסיונותיו של פרנק להתגרש ממנה וכנגד הקשר שלו עם אולגיבנה (שילדה לו בת מחוץ לנישואים), תופס את מרבית חלקו הראשון של הספר. אולגיבנה הייתה אשתו האחרונה של רייט, וחיה לצדו עד מותו ב-1959. החיים עם הגאון הרסו את בריאותה ושינו את אופייה. היא עובדת בפרך 17 שעות ביממה, "בשביל עצמה, בשביל הילדים ובשביל טלייסין, שתקום מעפרה", ומעבידה בפרך גם את כל מי שנמצא בבית: את הטבחית, את אנשי התחזוקה, את השוליות שבאו לטלייסין כדי להתמחות באדריכלות, ומוצאים עצמם במטבח. בויל אינו מספר כיצד התנהלו החיים ביניהם בזקנתם, אבל עובדה היא שאולגיבנה הייתה היחידה שהחזיקה מעמד עם רייט עד הסוף.

החלק השני של הספר מוקדש למרים. מרים מוד נואל הייתה יפהפייה דרומית ואמנית מתוסכלת, מכורה לסמים ונתונה להתפרצויות אלימות, "אחת שמביאה רק צרות… גיהינום על גלגלים…". היא הייתה נשואה לרייט שנה אחת בלבד, אך הייתה המאהבת שלו עוד בתקופת נישואיו לאשתו הראשונה, קיטי, לאחר מותה האלים של המאהבת הקודמת שלו, מיימה צ'ייני. עיקר פעילותו של פרנק בחוץ לארץ התרחש בשנות חייו עם מרים: הוא נדד איתה בעולם, בורח מאימת התקשורת ומדעת הקהל העוינת בארצו.

בחלק השלישי מגיע הסיפור לראשיתו, אל הנישואים בין פרנק לקיטי (קתרין טובי) וקשר האהבה שלו למיימה (מרתה צ'ייני). הנישואים לקיטי נועדו לכישלון מראשיתם. שניהם היו צעירים מאוד, ולמרות שילדה לבעלה שישה ילדים התרוקנו הנישואים עד מהרה מכל עניין ומתוכן רגשי. הסולידיות והפמיניזם של קיטי לא מצאו הד בלבו של רייט, המאצ'ו והשוביניסט הגברי מן הדגם הישן. מתוך רעב לריגושים ובעיקר להערצה ולהרפתקאות-כיבוש נשים, ניהל פרנק סידרה של פרשיות אהבה מן הצד. מבין אלו בלט הקשר היציב יחסית עם מיימה צ'ייני, קשר שזכה להסכמה מסוימת בשתיקה מצד קיטי. קיטי מצטיירת כאישה רחבת-לב וסולידרית גם לאחר זמן – כשהיא תומכת באולגיבנה כנגד הרדיפות המטורפות של מרים. סופם הנורא של מיימה וילדיה מסיים את הספר.

סופר עמוק ורגיש

הבחירה לספר את הסיפור מנקודת הראות של ארבע הנשים מתגלה כהחלטה מוצלחת מאוד. כל אחת מן הנשים שונה, ובויל מצליח לאפיין כל אחת מהן בדרך מובהקת. מרים תופסת את המקום המרכזי, משום שהיא הקולנית וה"צבעונית" ביותר ביניהן ופגיעתה היא הרעה ביותר. אבל גם הנשים האחרות זוכות, כל אחת בתורה, לתשומת לב ולמקום חשוב על בימת-הסיפור.

בויל מזדהה עם הנשים והראייה שלו אותן היא כמעט נשית. הוא מתאר בגדים ותכשיטים, ובעיקר הלכי נפש, בצורה מפורטת ומעמיקה. על המהומה שמעוררת מרים ליד מיטת-היולדות של אולגיבנה מגיבה אולגיבנה באופן בלתי צפוי אך נשי-אופייני מאוד: "למרות חולשתה, למרות האימה וההשפלה, ראתה (את מרים) מבפנים. ראתה את האישה הנטושה הניצבת פנים אל פנים מול היורשת שלה, המפלצת, הלילית שגנבה לה את בעלה. היא חשה שמתעורר בה איזה רגש. לא תוקפנות… אלא משהו דמוי רחמים…". נדמה שתיאור כזה יכול להיכתב רק על ידי אישה, או על ידי סופר מוכשר, עמוק ורגיש כמו ת"ק בויל.

זהו ספר עב-כרס, שדורש התפנות ממושכת וקריאה קשובה. אבל בעיניי זוהי השקעת-זמן ראויה מאוד. מדובר באחד מן הרומנים האמריקניים האיכותיים באמת, קלאסיקה ספרותית, שאותה אוכל להשוות ל"סטונר" המעולה, שזכה להצלחה מוצדקת במקומותינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתמוז תשע"ב, 29.6.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביולי 2012, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון חוקת תשע"ב - 777, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: