בודד אני מכולם / גל אורן

בודלר, פורץ דרכה של השירה המודרנית – שהביא לתוכה חושך, ייאוש וגועל מפני החיים ב"פרחי הרע" – חידש בשירי הפרוזה הקטנים שלו שפה שירית חדשה לביטוים של אותם רעיונות

תריסר שירים קטנים בפרוזה

שארל בודלר

מצרפתית: דוד פרישמן; אורי ניסן גנסין

עמדה, 2010, 83 עמ'

"משכנע את עצמי שאני הוא 'היושב על שובר הגלים' או בעומק 'קיטון הנשים', עליו שר בודלר", מתאר מרסל פרוסט – גדול הסופרים הצרפתים במאה העשרים – את הגעתו לעיר-קיט, בחלקו השני של "בעקבות הזמן האבוד". "תהיתי אם לא 'השמש הזורחת על הים' שלו – השונה כל כך מקרן הערב, הפשוטה כפס זהב רועד – אינה זו שבזה הרגע הציתה את הים כטופז, הִתְסיסה, הִלְבּינה והחליבה כמו בירה, הקציפה כמו חלב, שעה שלרגעים ריחפו מעליו אנה-ואנה צללים כחולים וגדולים שאיזה אֵל השתעשע לו כמדומה להעתיקם ממקום למקום בהזזת ראי השמים".

אישיות פנימית

הנער הרך פרוסט, היושב עם סבתו לארוחת צהרים בבית ההארחה, מביט דרך הזגוגית הרחבה אל מראות החיים אשר נבצר ממנו לצאת אליהם עקב מזג האוויר הקודר, ועם זאת – ואולי דווקא בשל זאת – הוא נמלא שמחה פנימית בשל יכולתו לראות את הדברים מבחוץ, תרתי משמע, כבודלר בשעתו. בעוד שבעיני סבתו הוויטאלית לא מצא חן "שאי-אפשר לחוש במשביה המחַיים [של רוח הים] בגלל מסגרת זכוכית שקופה אך מוגפת, שבדומה לחלון-ראווה חצצה בינינו לבין החוף, אף כי הניחה לנו לראותו כל-כולו", העדיף פרוסט הנער להעצים את החוויה הבודלריאנית עד לכדי חוויה מטפיסית. "התבוננתי בהם [ב"צעירים והצעירות הצועדים על המזח"] בסקרנות יוקדת באותו אור חורף מסמא המהַפֵּך את היחסים המעמדיים, עקבתי אחר כל תנועותיהם מבעד לשקיפותו של מפרץ הזכוכית הגדול הזה, שהעביר כל-כך הרבה אור" (מצרפתית: הלית ישרון).

        המובאות הפזורות בטקסט היפהפה הזה באופן מפורש מפנות את הקורא לאביו הרוחני של פרוסט בכלל, ולמקור ההשראה של קטע זה בפרט. "יושב על שובר הגלים", כפי שמצטט פרוסט, מפנה לסיומה של הפואמה-בפרוזה "הנמל" מתוך "הספלין של פריס" (הנקרא גם בשם "פואמות קטנות בפרוזה", Petits Poèmes en prose) המתארת את התבוננותו החיצונית של מוכה הרוח בכוחות המעש הבריאים.

"דמויותיהן הזקופות של הספינות, על מערכות חבליהן המסובכות, שהגלים מעניקים להן טלטול הרמוני, יש בהן כדי לקיים בנפש את טעם הקצב והיופי". כך מתאר בודלר את ישיבתו לנגד הים, באותו 'משכן-קסמים לנפש היגעה ממלחמת החיים'. "ומי שניטלה ממנו הסקרנות ותאוות הכבוד, ייהנה הנאה מסתורית של יחידי-סגולה בשוכבו במגדל הצוֹפים או בסומכוֹ מרפקוֹ על שובר הגלים תוך התבוננות בתנועת האנשים היוצאים וחוזרים, האנשים שיש בהם עוד הכוח לרצות, לשאוף למרחקים או לעושר" (מצרפתית: נחמיה רבן).

את "הקיטון" ו"השמש הזורחת על הים" שאב פרוסט מ"שיר של סתיו" ובמיוחד מביתו החמישי הסוגד לאורה הטהורה. "בְּרַק הָאוֹר הַיְּרַקְרַק בְּעֵינֵךְ הָאֲרֻכָּה / יְפֵהפֶה, מְתוּקָה, אַךְ הַכֹּל מַר הַיּוֹם, / וְאַהֲבָתֵךְ, וְהַקִּטוֹן, וְהָאָח הַמֻּסָּקָה, / לֹא יִשְׁווּ לִי לְשֶׁמֶשׁ מַקְרִין עַל הַיָּם" (מצרפתית: מאיר ויזלטיר), מזמר בודלר בעצב בעודו נפרד מכל ההנאות הבורגניות למען התכלית הסופית האחת. למרבה ההפתעה, על אף השם הטמא שיצא לבודלר בחייו – ובצדק – נדמה כי יש דווקא בפסוקים אלו, ובאופן מרוכז, כדי ללמד על אישיותו הפנימית והטהורה של המשורר, ועל האמת האלמותית של מפעלו הרוחני עצום הממדים.

חיים עלובים

בודלר, הילד הרע של הספרות הצרפתית ומחוללה של המודרנה בשירה העולמית, לא זכה בימות חייו הקצרים לראות ביציאתן לאור של פואמות מזהירות אלו. מי שיצירתו הוגדרה בפתח המאה העשרים בידי ת"ס אליוט "המופת הגדול ביותר של שירה מודרנית בשפה כלשהי" כמעט לא זכה להוקרה על יצירתו יוצאת הדופן – לא מצד הקהל, לא מעט המבקרים, וגם לא מיד סופרי הדור. חיים עלובים, מתחילתם ועד סופם, חיכו לו.

בן שש נתייתם בודלר מאביו אוהב האמנות. אמו נישאה לקצין צבא שהפך לאויבו התמידי. לאחר סילוקו מבית הספר עֵקב מרדנות בלתי פוסקת נעתר בודלר להפצרות הוריו ויצא למסע ארוך לאי מאוריציוס ובורבון, אך לא היה בכך כדי להחזירו לדרך הישר. כשמלאו לו עשרים ואחת התחיל בודלר ליהנות מירושת אביו, ומייד סיגל לעצמו אורח חיים הולל שנסב סביב הימורים, מותרות, מין, סמים ואלכוהול (כמובא במסתו "גני-העדן המלאכותיים" המתארת את החשיש, היין והאופיום כמרחיבי תודעה הכרחיים לאמן ולעצם מעשה האמנות).

ככל היבריס קיצוני גרר אחריו גם זה נמסיס קיצוני עוד יותר; ראוותנות-גוררת-התדרדרות אשר הולידה לימים את "פרחי הרָע" ואת "פואמות קטנות בפרוזה" – מיצירות המופת של המאה התשע-עשרה. אורח חיים מטורף ונטול גבולות לחלוטין לא יכול היה שלא להביא את בודלר לחורבן כלכלי ולהתערערות בריאותו הכוללת. האדם הצעיר נדמה כמי שפתאום קפצה עליו זִקנה, וקודם זמנו לקה במחלה קשה.

ב-1844 הטילה עליו משפחתו אפוטרופסות, הוא חי בעוני מחפיר, נודד מדירה אחת לאחרת ומידפק על דלתות עורכים ומו"לים שלא הסבירו לו פנים. שנים קשות עברו עליו עד מותו של אביו החורג ב-1857, דבר שאפשר לו לשוב לבית אמו באונפלר ולהוציא לאור את גרסתו הראשונה של ספר שיריו הגדול ומזעזע היסודות.

עקב שישה שירים 'בעייתיים' הואשם בודלר בכתיבה 'בלתי מוסרית' והועמד לדין שבו נמצא אשם ב'פגיעה במוסר הציבורי', ולפיכך נגזר עליו לגנוז את הספר במתכונתו הנוכחית. באותה השנה הועמד גם פלובר למשפט דומה בשל ספרו הראשון, "מאדאם בובארי", שעתיד היה לשנות את פני הפרוזה בכל קצוות תבל.

אותו פרסום שערורייתי שאליו נכסף בודלר בצעירותו חסרת הרסן הסב לו בערוב ימיו אך צער ושברון לב. ב-1864 יצא מלא תקוות אישיות וספרותיות לבלגיה, אך לקה שם בשיתוק וכעבור שנתיים שב לבית אמו בפריס. רק בשנת חייו האחרונה, ב-1867, הוכרה גדולתו כמשורר על ידי ורלן וסיעה גדולה של משוררים צעירים. בן ארבעים ושש במותו נקבר בודלר חסר-כול בבית הקברות מונפרנאס.

דקדנטי לחיוב

"בודלר הוא משורר הרע, ושיריו סובבים על חושך וייאוש, על גועל מפני החיים ותאווה אל המוות, על זימה ועל כל התאוות הרעות של האהבה, הבגידה, השקר והאכזריות, השנאה והרצח, הרקב והכיליון, ובייחוד על המוות", כותב פרישמן בתמציתיות ובישירות על משורר האומללות במסתו "שרל בודליר" ("הדור", 1901). "על המוות בלי סוף ואחרית, על המוות בתור מפלצת אכזרייה ולועגת לנו, על המוות בתור פודה ומציל, בתור הגואל האחד והמיוחד, אשר יגאלנו מתוך חיים מלאים ייסורים קשים וגועל נפש. ואחרי אשר קלע המשורר את חרוזיו בכף-הקלע מרע אל רע דרך כל התהומות אשר לישותנו, משלח הוא אותם גם בכל אשר מחוץ לישותנו. מחרף ומגדף הוא את החיים, וגם את כל אשר ממעל לחיינו".

אולם רק בודלר, מבין משוררי העת ההיא, ידע להביא את הדברים אל קצה גבול מסקנותיהם; לתת את דמות העולם החדשה במלואה; לשקפו בתוכן יצירתו ובצורותיה כאחת. כאשר הגדיר תיאופיל גוטייה את בודלר כמשורר "דקדנטי" לא הייתה כל כוונת גנאי בדבריו. בעיניו היה הסגנון הדקדנטי באמנות "סימן לבגרות אמנותית מלאה, למיצוי אחרון של פירות הציוויליזאציה הישנה". כפי שניתן לראות מן המבחר המאוגד בספרון זה, פירות אלו עודם מבשילים ומבכירים מאז ימיהם הראשונים ועד ימינו אנו.

אם ב"פרחי הרע" רוצץ בודלר לראשונה, בקורנס ענקים, את יסודותיה האסתטיים והמוסריים של הספרות המערבית, ופרץ את דרכה של השירה המודרנית מן הבחינה התמטית, הרי של"פואמות קטנות בפרוזה" חבה התקופה החדשה את תשתיתה הצורנית והסגנונית. בעוד קובץ "פרחי הרע" מצטיין במבנה ארכיטקטוני מוקפד ומדויק, וכל אחד מן השירים בו מהווה נדבך בלתי ניתן לתמורה בהשתלשלותו הרעיונית – המבקשת ללכוד את רוחה של המודרניות בתוך מגבלות הצורה הקלאסית – "פואמות קטנות בפרוזה" הינו כאוטי במכוון מתוך רצון למצוא שפה שירית חדשה שתשמש לביטוים של רעיונות ונושאים דומים.

ב"פואמות קטנות בפרוזה" ניתן לזהות – כפי שפרוסט הבחין בשעתו – לא רק סממנים מיתיים וניווניים ברורים, ולא רק עיצוב אמנותי מעורר השתאות, אלא גם את אחת האמיתות הנצחיות על אודות אמן טהור: בודלר חי את חייו במרחק אינסופי מן החיים, על אף שהוא עצמו שרוי היה בתוכם יום-יום שעה-שעה. אין אנו זוכים לתיאור של מאבק והתמודדות כי אם לאימפרסיה שחווה בודלר ברגעי נחת נדירים שאין בהם כלל מן ההרמוניה.

"החסד הגדול הזה שלאחר המוות, הפוריות הרוחנית הזו, התהילה העומדת בשיא תוקפּהּ", כותב פול ואלרי במסתו "מצב בודלר", "מקורם של אלה אינו רק בערכו של בודלר כמשורר, אלא, לא פחות מכך, בנסיבות שיצאו מגדר הרגיל. נסיבה יוצאת מגדר הרגיל היא שתודעה ביקורתית תשכון בכפיפה אחת עם סגולת השירה. לברית זו חב בודלר את תגליתו היסודית".

באחת הפואמות המבריקות ביותר, "השוטה וונוס", מתואר מצב קיומי זה בטראגיות קורעת לב. בפואמה מתאר בודלר ליצן המקונן מול פסלה של ונוס, אלת היופי והאהבה, ברגע של משבר. "נְקַלּוֹתִי מִכָּל הָאָדָם וּבוֹדֵד אֲנִי מִכֻּלָּם; אַהֲבָה וִידִידוּת זָרוּ לִי וַאֲשֶׁר לָזֹאת שָׁפָל אֲנִי מִכָּל הַבִּרְיָה הַיּוֹתֵר שְׁפָלָה וּנְמִבְזָה. וְאוּלָם הֲלֹא נִבְרֹא נִבְרֵאתִי גַם אֲנִי בַּצֶּלֶם וְנַפְשִׁי הִנֵּה מְבִינָה הִיא וְגַם הִנֵּה מַרְגִּישָׁה הִיא אֶת כָּל אֲשֶׁר יָפֶה. אוֹיָה, חוּסִי נָא, הָאֱלִילָה, וְהַשְׁפִּילִי לִרְאוֹת אֶל יִסּוּרֵי נַפְשִׁי הַגְּדוֹלִים וְאֶל רוּחַ הַשְּׁטוּת אֲשֶׁר בִּי הַגְּדוֹלָה". אך הצדק, כהרגלו, אינו מופיע. "אוּלָם וֶנוּס קְשַׁת הַלֵּב הַבֵּט הִבִּיטָה אֶל אֵיזֶה מָקוֹם אֲשֶׁר בַּמֶּרְחָק וּמַבָּטָה הָיָה – שַׁיִשׁ" (מצרפתית: אורי ניסן גנסין).

מתוך התוהו ובוהו של חייו מצליח בודלר להעלות בכתיבתו – שהיא-היא הכול לדידו, בבחינת הקיום עצמו – מעין אנקדוטות השואבות מעומק ההוויה את התוצר הסופי של חיים רוויי סבל; חיים המזקקים את המציאות כולה לכדי הבנה תהומית ויסודית של כוחות העדן והשאול השולטים בעולם מימים ימימה. אולי בכך ניתן ליישב את הפרדוקס הבודלריאני המציג אדם שסוגד למוות אך בו בזמן מחליט שלא להתיר את האסורים שהלבישה עליו לידתו.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתמוז תשע"ב, 29.6.12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביולי 2012, ב-גיליון חוקת תשע"ב - 777 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: