תגובות לגליונות קודמים

בתגובה ל'לא הכנעה, המתקה' מאת שמואל בן דוד, גיליון פרשת בהעלתך

לגלות את הצניעות

ברצוני להעיר שתי הערות משלימות לדברי שמואל בן דוד:

א.      העיסוק הרב בענייני צניעות ואורך הלבוש מחצין את נושא המראה החיצוני, והופך אותו בעצמו ללא צנוע. אילו לא היה הלבוש תופס את העין באורח כל כך קיצוני, הלבוש עצמו היה צנוע יותר (מושך פחות תשומת לב), וכך הייתה מתאפשרת מידה רבה יותר של חופש ללובשות עצמן. ראוי אפוא לזכור שההתמקדות המופרזת בלבוש דוחקת את הפנימיות אל השוליים, פוגעת בה ובמובן מסוים אף מוותרת עליה.

ב.       רבים סבורים כי מה שאינו נראה – אינו קיים, אך אנו טוענים אחרת. האהבה הקיימת בינינו לזוגתנו תישאר לעולם נסתרת לעֵין המתבונן החיצוני, ועובדה זו אינה גורעת ממנה בכהוא זה. על נקודה זו עומדת לדעתי מידת הצניעות, המכירה בכך שקיימות מציאויות שכדי להיות יציבות אינן צריכות נקודות משען חיצוניות להן; הן עומדות בזכות עצמן, ואינן רואות צורך לשתף את הפנימיות שלהן עם הציבור כולו.

אכן,  עולם המיניות מסוגל להתקיים בעוצמה ותשוקה רבה מבלי שאותה התרחשות תיחשף לעין כול. אך חשוב לראות שהוא אינו מודחק או זוכה להתעלמות המתפרשת כהתנכרות. לצערנו, זה המצב השכיח במקומותינו. דומה כי רוב הלוחמים בגזרת הצניעות שוכחים את האפשרות של קיום מלא אך נסתר. לא מפתיע בעיניי שהרבנית וולפסון מתארת את המודל הגנרי של הכלה הדתייה כמי שאינה מכירה את גופה או את המיניות השוכנת בקרבה או בגוף בעלה היקר. במקום החצנה בוטה בחרו רבים בהדחקה חונקת.

הבעיה חריפה אף יותר, שהרי הסתר מוחלט של המיניות המבורכת שבה חנן אותנו הקב"ה לא יאפשר לדור הבא לחוש אותה וללמוד את אורחותיה. נוצר מצב שבו הנוער עומד מול שטף מסרים מיניים, הפורצים אליו מכל סרטון ברשת ובחוצות הערים, וקשה לו להעמיד לעצמו מודל חלופי להם. לדעתי, במציאות שכזו עלינו לפתוח צוהר אל התיבה שבה נעולה הזוגיות היהודית והחיובית. אפשר לגלות טפח, ובכך להנכיח את הטפחיים המכוסים ולאפשר למתבונן לחוש בהד של קיומם. במציאות הנוכחית מסוכן לשתוק, ולהניח לטבעיות להנחות את הנוער שאינו חי בוואקום. קורא אני לאחות – עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו; יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו; כי החלופה היא פרי נוכרי ובאוש.

חננאל רוס

הכותב הוא תלמיד ישיבת ההסדר במעלה אדומים

—-

בתגובה ל'צמצומה הוא קיומה' מאת בני פורת ו'הקמתם מדינה? תנהלו אותה בעצמכם' מאת ישראל לבקוביץ, גיליון פרשת שלח

סובלנות רבותיי

ד"ר בני פורת דורש במאמרו לצמצם ולסנן את ציבור לומדי התורה לאיכותיים בלבד, בעוד כל השאר ישרתו בצה"ל ו\או בשירות לאומי אזרחי התנדבותי. אך מתי לדעתו אלו שישרתו בצבא ילמדו לפרנסתם המכובדת? מי יכשיר אותם? הלא עד כה הם חיו בחממת עולם התורה, שם לא דאגו שילמדו אנגלית, מתמטיקה וכו' – כדרוש ללימוד מקצועות מפרנסים ברמה טכנולוגית?!

הגיע הזמן לחשוב על הנושא במבט על. כל עוד המדינה לא תכיר בלגיטימיות של כל בחור ובחור להכין את עצמו להיות אזרח טוב, מועיל ונאמן, לפי הדרך שבה הוא חונך, לא יימצא פתרון ראוי. מכאן יש לגזור את השילוב – איך, מתי וכמה זמן מוטל על כל אחד לבצע שירות צבאי או אזרחי. כמה חבל שלא הייתה סבלנות וסובלנות לממשלה ולכנסת למצוא פתרון חינוכי ואידיאולוגי לחוק טל – ולא בצורה של מלחמת אחים ח"ו.

ומכאן למאמרו של לבקוביץ'. בסיום דבריו כותב לבקוביץ': "הבנתם ידידים? מצטערים מאוד, אבל אנו לא יכולים להתגייס. המשיכו לנהל בשבילנו את המדינה, ותודה רבה". האמנם דברים אלה משקפים את המצב היום? דומני שלא. יש ב"ה סימנים לכוס המלאה. מי אם לא המגזר החרדי קיבל על עצמו בלב ובנפש את מפעלי החסד והצדקה, עזרה לחולים וכדומה, שרבים הם מלמנותם? ומי יחליף את מתנדבי זק"א (רובם מעולם הישיבות החרדיות) אשר שמם הולך לפניהם במסירות נפש בארצנו הקדושה ואף ברחבי העולם?

"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" נאמר גם לגבי אחים אשר אינם דומים כלל. מדינת ישראל השכילה עד כה לקבל את פזורי העולם היהודי, שרידי השואה, עולים מרחבי ברית המועצות לשעבר ואתיופיה ועוד ועוד. בשעה גורלית זו להמשך קיום מדינת ישראל ובהמשך מילוי כל תפקידיה, עלינו לראות בכל "אחר" שבחברה אח ממש. מבשרנו לא נתעלם.

משה אורן

בתגובה ל'לא זו דרכנו' מאת יוחנן בן יעקב, גיליון פרשת נשא

מלחמות ה'

אני מקווה ששאר הקוראים לא התרשמו שגישתי "חרדית" ואני מציע כביכול "הסתמכות על סייעתא דשמיא… עמידה פאסיבית בהמתנה ליד ה' שתפעל בהיסטוריה". הרי במאמרי ניתחתי את הקרב שבו דוד יצא ופעל ולא המתין לאבני אלגביש שיפגעו בגלית מהשמים.

דיין אכן אמר "אצבע א-לוהים" אבל זה "עבר לו" מהר, מה שאפשר לו לנתח את הפסוקים בשמואל לפי דרכו ההפוכה במהותה מדרכו של דוד, בהרחיקה נוכחות א-להית ממעשינו שאינם אלא טקטיקה, זריזות, נועזות ותו לא. חז"ל סברו אחרת וגישתם אינה "חרדית". הם קראו את התנ"ך וראו שכל המלחמות נעשו בסייעתא דשמיא, "הם באים בניצחונו של בשר ודם ואתם באים בניצחונו של הקב"ה", כפי שאומר כהן משיח מלחמה.

אמנם צבא ישראל עשוי לנצח גם ללא הזכרת שם-שמים, אבל זה מצב אומלל שלא נרצה לחיות בו. אף אחת ממלחמות צה"ל לא הביאה להכרעה באמת, ואנו נאבקים גם היום על עצם קיומנו. דבר, אגב, שלא קרה למדינות אחרות שסיימו את מלחמת העצמאות שלהן.

לצערנו, התפיסה הציונית-חילונית של מקלט בטוח ללא הזכרת שם שמים רחוקה מאוד מגישתו של דוד. עליה אמר הרב קוק שהיא יכולה להמית עם חי וקל וחומר אינה יכולה להחיות עם מת. גם יוחנן מצר על כך, אבל לא מוכן לעשות את הצעד הנוסף ולהכריז בקול גדול גם באוזני אחינו החילונים שמלחמות ישראל מלחמות ה' המה, והמחרף אותנו – כתורכיה או איראן – מחרף מערכות א-לוהים חיים.

גישתה של הציונות הדתית היא לפי הבנתי – לשוב אל ימי השופטים והמלכים ובראשם דוד, הבוטחים בה' ומוכנים לצאת לקרב, להביא את העם היושב בציון למצב אופנסיבי ולא דפנסיבי ורפה, הממתין למכת הטילים הבאה שתנחת על ערי ישראל.

אברהם וסרמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 ביוני 2012,ב-גיליון קורח תשע"ב - 776, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: