שופרות האופוזיציה / ברכי אליצור

חשד בנפוטיזם, ערעור מעמד הכהונה ומחאה חברתית – אלו רק חלק מהתכנים שבהם העשירו חז"ל את תלונות קורח ועדתו. פרשנות בראי התקופה

פרשת קרח מתארת שלוש קבוצות של אנשים בעלות אינטרסים שונים, המתאחדות למרידה במנהיגותו של משה. איחודן של הקבוצות התאפשר הודות לניצול שעת כושר, וכנראה גם הודות לאופיו של קרח. משורר תהילים משמיע דברי תלונה על אנשי רשע המתנכלים לו בשעת חולשתו: "וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ: בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ" (תהילים לה, טו-טז). ריש לקיש מתאר באמצעותם את דרך גיוס המורדים:

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו? בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה – חרק עליהן שר של גיהנם שניו (בבלי סנהדרין נב ע"א).

קרח הזמין קבוצות אנשים (בעלי פוטנציאל מרדני) ללגימת משקה של יין בוטיק משובח, וכטוב לבם ביין, לאחר שהרעיף עליהם ממתנותיו, הצליח לאחד אותם למרד בהנהגה מתוך תחושת המחויבות שלהם למי שדאג להרוות את צמאונם. קרח ניצל את עושרו, אולם בעיקר ניצל את שעת הכושר שעליה מדבר משורר תהילים. קשה לתארך בוודאות את יום פרוץ המרד, אולם אין ספק שענן היאוש מגזרת 40 השנים במדבר טרם התפוגג, והוא מסמא את עיני האנשים מלראות את כבוד ה' השוכן בקרב המחנה. קרח מנצל את הלך הרוח הקודר שפשה בקרב העם ומתסיס שכבות חברתיות ליצור עליהום על משה ולהפנות אליו אצבע מאשימה. היה כאן איגוד של אופוזיציונרים בעלי אינטרסים שונים, שחברו רק לשם הצלחת המרידה. לא בכדי הפכה מרידה זו לאבטיפוס של מחלוקת שאינה לשם שמים (משנה אבות ה, יז).

מינוי לא כשר

מרידת קרח פושטת ולובשת צורה בספרות הבתר מקראית ובספרות חז"ל. פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי שחי בשנים 20 לפנה"ס – 50 לספירה באלכסנדריה שבמצרים והיה בן למשפחה מיוחסת בעלת קשרים עם בית הורדוס וחצר הקיסרות, מייחס לקרח ועדתו טענת נפוטיזם כלפי משה:

משה ראה בדבר הזה התקפה קשה על עצמו, כי הוא בחר את אחיו לכהן גדול על פי הדיבור, אלא שריננו אחריו שהוא בדה את הדיבור מלבו, ובחר את אהרן הכהן בשל קרבתו לו ומפני חיבתו לאחיו (חיי משה ב).

יוסף בן מתתיהו שחי כמה שנים מאוחר יותר מתאר את קרח כמי שסבור שהקריטריון להנהגה הוא עושר:

עיקר כעסו היה, שלדעתו ראוי היה הוא ביתר צדק לזכות בכבוד זה, מאחר שהוא עשיר ממשה ואין הוא נופל ממנו במוצאו (קדמוניות היהודים, ספר רביעי עמ' 110-111).

דברי פילון ויוסף בן מתתיהו משקפים היטב את מציאות תקופת בית שני החל מכהונת המתייוונים, שבה מינויים היו תלויים בכסף, ברצונו של השליט לשאת חן בעיני העם ובקרבת הממונים לראשי השלטון.

בין חכם לכהן

דרשה מאוחרת יותר מתארת את קרח ובעיקר את 250 נשיאי העדה כתלמידי חכמים וכראשי סנהדרין, המסרבים להכיר בחובתם להפריש מתנות לכהנים:

אמרו חכמים חכם גדול היה קרח… כשאמר משה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, מה עשה, מיד צוה ועשו מאתים וחמשים טליתות של תכלת, ונתעטפו בהן אותן מאתים וחמשים ראשי סנהדראות שקמו על משה… עמד קרח ועשה להם משתה, ונתעטפו כולם בטליתות של תכלת, באו בני אהרן ליטול מתנותיהם, חזה ושוק הימין, עמדו כנגדם ואמרו להם מי צוה אתכם ליטול כך? אמרו משה. ענו הם ואמרו: לא ניתן לכם כלום שלא ציוהו הקב"ה… (תנחומא קרח ה).

בדרשה משתקפת מציאות שבה ראשי הסנהדרין חותרים למעמד של הנהגה על חשבון הנהגת הכהנים. לא מן הנמנע שזמנה של הדרשה הוא כמה דורות לאחר החורבן, זמן שבו שאלת מעמד הכהנים בהעדר מקדש עלתה על סדר היום, כנראה שדווקא מצדם של תלמידי החכמים.

עדויות נוספות למציאות זו עולות משתי מסורות המתארות דילמה בין מינוי/גדולה מכוח ייחוס למינוי/גדולה מכוח התורה.

אמר ריש לקיש: מקודש הבית שלא עלה עזרא באותה שעה, שאלו עלה עזרא באותה שעה היה לשטן לקטרג ולומר מוטב שישמש עזרא בכהונה גדולה מלשמש יהושע בן יהוצדק כהן גדול. ויהושע בן יהוצדק היה כהן גדול בן כהן גדול, אבל עזרא על ידי שהיה אדם צדיק לא היה ראוי לשמש בכהונה גדולה כמותו? א"ר סימון קשה היא שלשלת יוחסין לפני הקב"ה להעקר ממקומה (שיר השירים רבה ה, ה).

במסורת זו גבר בסופו של דבר הייחוס על הגדולה, אולם מעדותה של המסורת הבאה נראה כי במבחן המציאות היו מקרים של קיפוח זכויותיהם של הכהנים לטובת תלמידי חכמים:

בימי רבי יהושע בן לוי ביקשו להימנות שלא ליתן מעשר לכהונה… רבי יונה נתן מעשרותיו לר' אחא בר עולא לא משום שהיה כהן אלא משום שהיה גדול בתורה (תרגום ליר' מעשר שני ה: ד, נו ע"ב).

מחלוקת קרח בראשית תקופת התלמוד מייצגת אם כן תופעת מתח מעמדי וחברתי בין עליונותם הקדומה של הכהנים להתפתחות חדשה של שכבת תלמידי החכמים, הזוכה בפריבילגיות הקדומות שהיו נחלתם של הכהנים בלבד.

עול המיסים

דרשה נוספת המתוארכת לראשית תקופת התלמוד שמה בפיהם של דתן ואבירם מחאה המאשימה את משה בעול השעבוד ויוקר המחיה:

אמר ר' לוי באותה שעה כינס קרח את עדתו ויאמר להם הרביתם עלינו משאוי (מס) יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת מצרים ולא תחת ידכם, שבכל שנה מתין ממנו חמשה עשר אלף וארבעים וחמש, וביקשו לסקלו… (תנחומא קרח ו).

באותה תקופה אנו מוצאים את ריש לקיש משיא עצה לנשיא תקופתו להפחית מנטל המיסים:

ר' שמעון בן לקיש עלה לשאול בשלומו של הנשיא, אמר לו: התפלל עלי שכן הנשיאות במצב רע אמר לו: אם תחדול מליטול בחזקה מתנות מהעם, תפסיק המלכות לתבוע ממך את ממונך (תרגום לבראשית רבה עח, יב).[1]

ובדרשה קשה במיוחד מתוארת אופוזיציה שלא בוחלת בשום אמצעי, ובטענה מרושעת במיוחד מאשימה את משה רבנו בגזילת כספי העם לצרכיו האישיים:

כתיב והביטו אחרי משה עד בואו האהלה … חד אמ' לגנאי … ראו השוקיים ראו הכרעיים ראו בשרו, וכל זה ממה שהוא אוכל ושותה מן היהודים וכל רכושו מהיהודים (תרגום ליר' שקלים מט ע"א).

מוסד הנשיאות בארץ ישראל היה אחראי למנגנון גביית המיסים עבור הקיסרות הרומית. מסורות שונות הפזורות בתלמוד ובמדרשים מתארות מציאות של הכבדת עול המיסים בראשית תקופת התלמוד. מחלוקת קרח משמשת את החכמים כאמצעי מחאה במיסוי הכבד של תקופתם, אולם יחד עם זאת מושמעת בדרשות ביקורת נוקבת על סגנון המחאה, הכולל האשמות כוזבות נגד ראשי ההנהגה.

תעמולה נוצרית

קרח מתואר בכמה מסורות כמי שכופר בתורה מן השמים ובעיקר כמי שמערער על המצוות, ומשים אותן ללעג:

מי גרם לקרח לאבד מן העולם, אינו אלא שפירש למינות, וחלק על משה ועל אהרן (תנחומא קרח א).

דרשות אחרות מתארות את שאלותיו הקנטרניות של קרח על המצוות: 'קרח אפיקורסי היה, והיה שואל: טלית שכולה תכלת אם חייבת בציצית, ובית מלא בספרים האם חייב במזוזה'. הדרשה מסתיימת בדברי קרח: 'באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול' (יר' סנהדרין כז ע"א – כח ע"ב). בדרשה נוספת מוכיח קרח את נלעגותן של המצוות מדוגמה של אלמנה שנאלצה למכור את שדה ואת כל רכושה, מפני שלא עמדה בעול מצוות מתנות הכהונה שאילצו אותה להעביר למשה ולאהרן מיבול שדותיה (שוחר טוב א, טו).

בדרשות אלו ודומיהן מייצג קרח כתות ודתות שקמו בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד וניסו לערער על חשיבות המצוות ומקורן הא-להי, ובעיקר מייצג הוא את התעמולה הנוצרית נגד המצוות. הנצרות זלזלה במצוות וטענה כי האדם נבחן באמונתו ובמידת החמלה שבו, ואילו המצוות, כפי שהוכיח קרח בדרשת האלמנה, הן הניגוד של חמלה, שכן בעטיין נרמסות זכויותיהם של החלשים.

ראינו אם כן כיצד מחלוקת קרח משמשת את הדרשנים בתקופות השונות כשופר לטענות האופוזיציה של תקופתם: התנגדות לדרך מינוי שרים, רצון להעביר את מפתחות השלטון ממעמד אחד למשנהו, מחאה חברתית כלכלית ופולמוס דתי על חשיבות המצוות. העובדה שהחכמים מייחסים לקרח ועדתו הן טענות כוזבות נגד ההנהגה (המחלוקת על מצוות התורה) והן טענות מוצדקות בבסיסן (עול המסים) מלמדת כי בעלי הדרשות הביעו התנגדות נחרצת להתארגנות של מחאות פומביות, מוצדקות ככל שיהיו, מתוך אמונה כי 'גדול השלום ושנואה המחלוקת'.

*

ובשולי הדברים: המדרש בבמדבר רבה מייחס לקרח תפיסה יחסנית אליטיסטית שהובילה אותו למרידה:

אמר אני בנו של שמן בן יצהר …ובכל משקים שתתן את השמן הוא נמצא עליון …אמר קרח ומה אלו שנמשחו בשמן המשחה בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בנו של שמן איני נמשח ונעשה כהן ומלך מיד נחלק על משה (במ"ר יח, טז).

בניו של קרח שניצלו משריפה ומבליעה מתקנים בזמרתם את חטא אביהם:

לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת…  אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ (תהילים מה א ח).

למד מכאן, שמן המשחה הינו גמול על מעשי אהרן ובניו ולא הגורם לבחירתם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12


[1] וכן בסיפור בריחתו של ר' יוסי ממעון מפני הנשיא, לאחר שהאשימו בגזילת כספי התרומות והמעשרות שניתנו לכהנים (יר' סנהדרין כ ע"ד).

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: