משורר בתוך רצף / יונתן ברג

מה גורם לאדם לתת את כל כולו לספרות, להקדיש את שעותיו לקידום משוררים צעירים, לבניית מדף תרגומים, החשוב כל כך להתפתחות מנעד השירה, להציל, פשוטו כמשמעו, משוררים מן השכחה המהירה ולהציב אותם באור המרחב הספרותי הפעיל, להפוך נייר לקמוס של דורות ספרותיים, לזכור כמעט כל פרסום שירה?

חיפוש אחר מענה לשאלה זו ב"בקוים דקים", ספרו החדש של המשורר, העורך, המתרגם והמוציא לאור רפי וייכרט, יניב כמה תכונות אישיות המהוות מענה, וגם כמה רשמים על שירתו והתפתחותה.

ראשית, הידידות. ישנו אזור שלם בשירה ובו שיחה של משוררים על משוררים. כמעט לכל משורר ישנו מקום ער של תודה על השפעה והשראה. בספר זה נגלה עומק של חיבור, אנושי יותר מפואטי – פיצ'י, גיורא לשם, בן ציון תומר, זכרם לברכה, וטוביה ריבנר, רוני סומק, משה יצחקי ועמינדב דיקמן ייבדלו לחיים. כך הוא כותב: "שם מחכים לך רוחות רעים/ יאיר, בנצי, פיצ'י והשאר/ רגלינו יבטשו שוב בעפר/ מכאן ואילך ננסה לנצור/ את שארית האור שבטורים" (עמ' 52).

נימת האלגיה המצויה כאן מקרינה גם על החיים, ובמובן זה עומק הגעגוע אל המשוררים החסרים הוא גם עומק החיבור ותשוקת ההיענות לחיים: "רציתי לומר לך מילים של קרבה/ יכולתי פחות ממה שצריך/ בעודנו כאן/ משוחחים כבחלון ראווה/ נמצאים בחוגו של מי שמעריך/ רגעי שירה שניתנו באהבה" (שיר המוקדש לטוביה ריבנר, עמ' 16).

כבוד מול מסורת

עניין אחר, דומיננטי גם הוא, הוא מה שכינה וייכרט בערב השקה אינטימי וגדוש בחלל גלריה לאמנות בתל-אביב כ"ענווה", תחושת כבוד מול המסורת. ואולי אף יותר מכך: הבנה עמוקה של ההימצאות של המשורר בתוך רצף, ומתוך כך קריאה בלתי נפסקת בכותבים קודמים, שהיא החובה הבסיסית של כל כותב.

המסורת איננה צל מסתיר, כפי שכנראה חשים כותבים רבים המקפידים להמציא את עצמם יש מאין, להפך, היא גן עצום שבילים שממנו יונק המשורר את יכולותיו ואתגריו, ובתוכו הוא מתחנך אל קולו האישי. כך מדגים וייכרט בשיר "שחייה", המבקש להתכתב עם השיר "הוא שוחה" של ישראל פנקס: "גם השחייה היפה / תגיע לבסוף אל החוף/ אליו נעלה בתנופה/ תיירים שקופים באינסוף/ מקדישים כל דקה לאיתור / צליל הנבל ההוא/ המוזהב/ אך השיח כבר ריק מדיבור /ובעלים רק נוצה מכנף" (עמ' 9). מפת האזכורים וההדהודים בשירתו של וייכרט, מן המיתולוגיה היוונית, באופן בולט בתחילת דרכו, דרך שירת העולם, ועד השירה העברית, מעמידה שירה שהיא גם בית ספר לשירה, ורשימת עצות יקרה מפז לכל קורא וכותב בדבר הטקסטים שיש להפנים כדי להיכנס, באופן עמוק, לעולם השירה.

אבל השדרה המרכזית בשירה זו, וזו שנותנת מענה לשאלה שהוצגה בפתיחה באופן הנכון ביותר, הנה הדילוג בין חרדת המוות לבין התפרצות החיים וגילויים המחודש בדמות האב ואיש המשפחה. את מערכת הדימויים המיתית, הלשונית והחידתית מחליפים הבית, מערכות היחסים עם ההורים ורמת אביב, הבת וחברי הנפש. מהלך זה, שעומד באופן בולט בשירתו של וייכרט, הינו מהלך מרכזי ועכשווי בשירה העברית.

גרגרי חומוס

שדרת המרכז של הספר החדש עוסקת בשלל נושאים אלו, בין שירי פרידה לשירי אבהות מחויכים פעמים רבות, מלאי קסם הגילוי מחדש של התום והשעשוע, שבתוכם מלווה האב את בתו בחוויות המרגשות והצבעוניות של שנות הילדות. ראו את שמות השירים: "הקרקס", "התעמלות אמנותית", "בכניסה לגן", "פלמינגו","במנהרה לשטיפת מכוניות" ועוד.

 שירי התבוננות בשכונת רמת-אביב משלבים נוסטלגיה בפיכחון נוקב ("עשורים בטרם היותך/ ארבתי כאן/ בקיוסק של עזרא/ לגרגרי החומוס שהושיט/ בקונוס של קרטון/ הפלפל והמלח שבזק/ מלאו את פי בעננים/ עכשיו הבן שלו/ מנשה/ ממטיר עלינו מתיקה/ אני קונה סוכריית גומי ארוכה/ ויחד אתך לועס את השנים" (עמ' 39), ופגישות אנושיות מתוארות בהומור. את כל זה עושה וייכרט בעדינות, בדיוק ובתנועות מכחול זעירות, ההולמות כל-כך את מושאי התיאור.

התנועה הכפולה הזו, הפואטית והאישית, מעמידה אולי את הכפילות המשמשת את הספר החדש ואת התנהלותו של וייכרט, המשלב את ההיכרות העמוקה עם הספרות, על ההיסטוריה וההווה שלה, עם חיי רגש עזים, שבהם חברות ודיאלוג משמשים מקום צמיחה והתפתחות לא פחות מניסיונות צורניים, היכרות פרוזודית וגילוף השפה.

מוטב לכל אחד, ובוודאי לכל סטודנט צעיר בפקולטות הנמקות לספרות, להמיר שיעור נטול מעוף בביקור בחדר הוצאת "קשב", מקום מושבו של וייכרט, שם ימצא להט, מידע חיוני ותחושה ערה של עשייה ספרותית. זה בא וזה יוצא, עמלים בתרגום וכתיבה, והכול בנוף של אין-ספור מדפי שירה שאליהם מזנק רפי מפעם לפעם להדגמה מתאימה, שולף טיעון מנצח בוויכוח קצר, מודד שורת שיר מושלמת, מציג עוד משורר לא ידוע אשר באמתחתו יופי אנושי ואמנותי.

הנה שיר מן הספר, המגלם אולי באופן נהדר את אותה תשוקת פעילות ועשייה, תמהיל של תחושת דחיפות מן הקץ הסמוי והכרה ערה ביופי העולם – "כמה עוד נשאר לי/ מהכוכבים הבוערים/ מריצוד האורות של הערים/ כמה עוד שמַים נפערים/ כזנב טווס של הזריחה".

מערכת מוסף 'שבת' מברכת את יונתן ברג לרגל הוצאת ספר ביכורי שירתו, "מפרשים קשים", הרואה אור בימים אלו בהוצאת "קשב לשירה"

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: