מר קו של האמנות הישראלית / נעה כהן

שהות ארוכה בקנדה הקרה לא עמעמה את הטמפרמנט הישראלי של רם סמוכה, אלא דווקא הציפה אותו אל פני השטח. אמנות-הפעולה שלו מרתקת בקוויה הפשוטים

 רם סמוכה

שבע שנים

הגלריה הישראלית בקריית טבעון

עד 30.6.2012

כולנו, כילדים, הכרנו בתוכנו את הדחף לקחת עיפרון ולצייר על הקיר, החומה, הגדר, המכונית… פשוט ללכת ולצייר תוך כדי תנועה. רם סמוכה עשה זאת באופן רשמי בפתיחת תערוכת היחיד שלו בקריית טבעון השבוע. על קיר ענק צבוע שחור ומול קהל צופים אוהד, הוא צעד הלוך וחזור ורשם בטושים צבעוניים את הרישום הנושא את השם 'קשרים', רישום שיישאר חודשיים בלבד לפני שיימחק לעד ויישאר צרוב כסרט וידאו.

ג'קסון פולוק התפרסם כשעשה זאת בשנות ה-60 בניו יורק. הוא הניח בד ענק על הרצפה והתיז צבע מכל 4 קצותיו ובכך שינה את פני האמנות המודרנית. לעשייה אמנותית הזו נטבע אפילו שם: 'ציור-מחווה' או 'ציור-פעולה'. רם סמוכה צועד בעקבותיו, אך נכון יותר לומר שהוא רוקד בעקבותיו, בגמישות ראויה לציון. בניגוד לפולוק שביקש לצייר באופן ספונטני ולעקוף את ביקורת השכל, רם סמוכה רועה את עדר קוויו ביד מכוונת, כך שהם סרים למרותו ופועלים באופן מדויק והכרתי אך לא מאבדים מחיוניותם העצמאית.

את רם סמוכה פגשתי – באופן לא אישי – לפני כעשור, בביאנלה לרישום המתנהלת כל שנתיים במקומות שונים בירושלים. משהו בעוצמת הקו, בנושא הלא שגרתי (שערות שנותרו בקרחת במבט על), בטכניקה הייחודית (עופרת של עיפרון סטנדרטי) ובפשטות של הקומפוזיציה הותירו אצלי סימן שכדאי לעקוב אחרי האמן הזה. באופן בלתי צפוי פגשתי אותו שוב, והפעם פנים מול פנים בעת שהותי בשליחות בטורונטו במפגש האמנים הישראלים המקומיים (מפגש ששווה הרחבה בפעם אחרת…).

ספירת גוף

הופתעתי למראה פנים צעירות, חינניות, עטורות שער שחור, שמאחוריהן אדם לבבי. שאלתי אותו מה לישראלי מרוקאי בעל דם חם ואופי פתוח בקנדה הקרה, והוא ענה לי בחיוך – 'אני כאן כבר שבע שנים, אך אין לי שום כוונות להישאר פה, בעצם אני כבר במגמת תזוזה'.

והתנועה הזו היא המאפיינת את עבודתו של סמוכה בשנים האחרונות. כמו מר קו המפורסם שריצד על מסכי הטלויזיה בשנות ה-90, מגיח ונעלם, כועס, מתחצף, מדבר בשצף בלתי מובן ויודע גם לצחוק, כך סמוכה הפך את הקווים שלו ואת הציורים שלו למהות חיה, זורמת ומפתיעה.

ציור הקווים הפך מאמצעי לציור נושא, למטרה בפני עצמה. הוא התחיל מהקו הראשוני, הבראשיתי, המזכיר את הדברים שהאמן היהודי אמריקני ברנט ניומן כתב במאמרו 'האדם הראשון היה אמן' (1947): "הבעתו הראשונה של האדם… האדם שרטט קו במקלו בבוץ עוד קודם שלמד להשתמש בו ככידון". סמוכה יצר סדרות של אובייקטים מבודדים המורכבים מפקעות של קווים. הבראשיתיות הזו יצרה את התנועה הראשונית, הילדית, ואת 'שלב הרישום הספונטני' – כך נקרא השלב שבו ילד מגלה את הציור לראשונה והוא כל כולו בתוכו. אין לו ביקורת, רק חדוות יצירה וגילוי הגבולות הפנימי. לכן לא אכפת לו אם הוא יוצא מן הקווים, יוצא מגבולות הדף וממשיך לצייר בחדווה על השולחן.

מאותו מקום פנימי נוצרה הסדרה של 'הקו חסר המנוח', סדרה שאותה הוא מצייר בעמידה כשהוא עומד מול קיר ונותן לגופו לצייר עד קצה גבולות היכולת שלו. הוא משתמש בשתי הידיים כך שהציור למעשה נולד מגבולות האמן והאמן נמצא בתוכו. המתבונן בתהליך היצירה כשהאמן עומד בתוכה יוכל לראות בה אינטרפטציה של האדם הוויטרובי של דה וינצי, אילו היה זה יכול לזוז, אך בהבדל מהותי – סמוכה לא מתיימר להציג מושלמות.

הסתער

למרות שהוא מקובע למשטח, לקו יש קצב, תנועה, אפילו קול, מעין מוסיקה, ריתמוס וריקוד. אך סמוכה מבקש יותר, הוא רוצה את התהליך ואת האינטרקציה האנושית ולא יכול להיות רק בבדידות הסיזיפית של עבודת הסטודיו של האמן. לכן הוא מזמין את האנשים לעבודות הפרפורמנס שלו שבהן הוא מציג יצירה חד פעמית המונצחת בווידאו. הוא יכול להפתיע במהלך המיצגים האלו ולהגיע בלהט הציור להשלת בגדים ספונטנית בחוצפה ישראלית ישירה להפליא, כמו ביצירה הנקראת 'מפלי לילה' שנוצרה מתוך מחווה למפלי הניאגרה הקנדיים, ולצייר בבגד ים מינימליסטי כדי להראות שגם הקור הקנדי לא ירתיע אותו ובטח לא השמרנות הקנדית.

לעתים הקהל מתבקש להתערב ביצירה כמו ב"השם יבוא" (2004), כשהוא הציב על קיר קווי מגנט בכניסה לתיאטרון, ובכל שבוע יצר קומפוזיציה חדשה והעוברים והשבים התבקשו להוסיף, להזיז ולשנות. לעתים האמן הוא חלק מהיצירה עצמה, כמו ביצירה "קיר-אש" (2009), כשהוא מקרין על בדי הציור המוגמר את סרט הווידאו המתאר את תהליך יצירת הציור, כך שנדמה שהאמן מצייר על עצמו, על גבו, ולפעמים מתהפך ומצייר על מרקע המסך ועוד מעט על הצופים ועל כל מימד אפשרי. סמוכה מאתגר את גבולות המצע הקונבנציונלי, כשהוא תולה את בדיו כמו כביסה על החבל במרכז החלל, והצופה עובר ביניהם ויכול לראות ציורים משני צידי הקנבס.

את חוסר המנוחה של הקו הרץ ממקום למקום כינה סמוכה 'NO PEACE', חוסר מנוחה, אך המילים באנגלית הכניסו דו משמעות למונח, והוא מתרץ זאת כנחלתו של אדם שבארץ מולדתו אין שלום והתזוזה היא חלק אינטגרלי מחייו, דבר שהקנדי הממוצע לא חווה ביום יום. את הרעיון הוא שאב מריצ'ארד לונג, שהיה מהלך ברגליו ויוצר פס ישר כסרגל על פני שדות רחבים ומצלם את התוצאה, ובכך מאתגר את הפעילות היומיומית שכל בני האדם עושים מבלי משים, ומבלי משים יוצרים יצירת אמנות המשעשעת את יושב המרומים. סמוכה מתרגם זאת להוויה האישית: המרחק בין ישראל המזרח תיכונית ובין קנדה, והשנים ששהה ביבשת הצפונית, הביאו אותו להבין שהוא ישראלי – במנטליות, בקונוטציות ובאופן החשיבה שלו. חבר קנדי ששמע את חוויותיו בישראל שיקף לו זאת באומרו 'אתה אזרח שחווה טראומה'. סמוכה לא נבהל; הוא חי עם זה טוב, משלים וגם לא מנסה להסתיר, ויחד עם זאת פתוח לקלוט את הסביבה שבה הוא חי.

קיר אש

הדבר הראשון שחווה סמוכה בקנדה הוא האפרוריות השלטת – בבתים, בבגדים, בנוף החורפי; על רקע זה הוא הופתע לגלות שבאמנות של היוצרים במקום שולטת דווקא צבעוניות מתקתקה, ססגונית בספקטרום הקשת. סמוכה מיהר לאמצה ולהחליף את השחור הנוקשה שהיה סגנונו בישראל. כך באופן אירוני נוצרה יצירה מתפתלת שהקנדים ראו בה את צבעי השלכת שלהם וסמוכה קרא לה קונצרטינה כאסוציאציה לחווית המילואים בישראל, ויצירה אחרת בשםHAIRY UP  באנגלית, שהפכה ל'הסתער' בעברית. בעידן הגלובלי עצם הקשר למקום ספציפי הוא כמעט פוליטי. במובן זה סמוכה הוא אמן פוליטי. גם אם לא הוא לא צועק את זה באופן ישיר – משהו בצפיפות של קוויו, בעצבנות, בקצב, במרץ ובהומור הוא ההתמודדות שלו עם המקום הישראלי. אף שהקנדים פירגנו לסמוצ'ה – כך ביטאו את שמו – הוא לא התבלבל. גם בארץ הרב-תרבותיות, "אתה עדיין זר", הוא אומר לי.

בטורונטו, בגלריה השיתופית RED HEAD שחלק עם אמנים מקומיים, סמוכה בחר להציג עבודות שהכתב העברי הוא נושאן. הוא נתן לאותיות פרשנות מעופפת מהממת כשיצר אותן מגושי קווים בעוצמות שונות המבדילות בין אות לרקע (או בין 'צורה שחורה' ל'צורה לבנה' בלשון הקבלה) והעצים את התנועה שבתוך כל אות ויזואלית, כתב-תנועה. אולי דווקא המבט הרענן של הצופה שאינו דובר עברית, היכול לחוש אותן בתור אלמנט ויזואלי ולא רק להתייחס למשמעות הסמנטית של האות, גילה בפניו את האנרגטיות הטמונה באותיות אלו שנחצבו בהר סיני לעם שעוד לא ידע את שלפניו.

במאי נפתחה בקרית טבעון תערוכת יחיד הנקראת 'שבע שנים', ומסכמת שבע שנים מחייו שאותן בילה בווטרלו וגוולפ – הפריפריות של טורונטו. היא משקפת פרק זמן משמעותי שבו סמוכה עבר תהליך גיבוש שפה משלו, עם ציר מרכזי ברור. הוא עשה זאת בצורה פשוטה, בלי יומרה, בלי תקציב, בלי ספונסר, בלי ניסיון לרצות את עולם האספנים – מונע בכוח קווי רצונו בלבד. התערוכה נסגרת בסוף יוני.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: