שירת רחוב / רחלי ריף

מה קורה לשירה כשהיא מתרדדת והופכת בוטה יותר, חריפה יותר ולא מחויבת לנימוס הפואטי הקלאסי?

השנה היא 1986, שיקגו, ארה"ב. מארק סמית, עובד בניין ומשורר צעיר, יושב בפאב השכונתי נרגש. ערבי הקראת השירה שהוא מארגן במועדון הג'אז המקומי הולכים וצוברים תאוצה, וסמית מבין שעלה על נוסחה מנצחת: כאשר המשורר 'מבצע' את השירה שלו ולא רק 'קורא' אותה, הקהל מקשיב ומשתתף, והפופולריות של הערבים עולה. כשסמית רואה בעיני רוחו את תשואות הקהל לאחר עוד הקראה מוצלחת, הוא מבין מה עליו לעשות. הוא קם ממקומו, מבקש לטלפן ומחייג לבעלי ה'גרין מיל', מועדון הג'אז.

באותה שנה מקיים סמית את ערב ה'פואטרי סלאם' (Poetry Slam) הראשון במועדון. התופעה מתפשטת במהירות בבתי הקפה ובפאבים בארה"ב ומגיעה גם לאירופה. ז'אנר חדש נוצר: שירה פרפורמטיבית. בערבי השירה, שמתקיימים עד היום, מתקיימת תחרות בין המשתתפים והקהל בוחר את ה'סלאמר' הטוב ביותר.

במקלט בירושלים

שנת 2012, בית מזי"א, נחלאות, ירושלים. ערב פואטרי סלאם מספר 5. אלן פותלס, כך היא ידועה בקרב אנשי הסצנה, עולה לבמה ומתחילה לדבר על סיוט חיפוש הדירות שלה בעיר.

…בחורף הירושלמי הקרוב אלבש סחבות/ אתכרבל בפינה החשוכה של המרתף/ אסירת תודה על הדלי שאוסף/ את כל מה שמטפטף/ מהגג הדולף/ אשמח שתכתבו מכתב אם יש לכם תשובה/ בכתב ברור רשמו על גב מעטפה/ עבור הבחורה עם הראש מעל המים/ במקלט של הבניין ההוא שם/ בירושלים.

הקהל שממלא את האולם הקטן צוחק, מזדהה, מריע. קריאות עולות גם במהלך הביצוע. אנרגיה. הפואטרי סלאם, שמכונה גם 'שירת רחוב', הגיע לירושלים.

מבנה הערב פשוט: כעשרה משוררים עולים בזה אחר זה לבמה, ומבצעים את החומרים שלהם. לאחר כל סבב הם מקבלים ניקוד שנע בין 1 ל-10, אבל הציון יכול להתגמש כלפי מעלה על-ידי מצביעים אקראיים מהקהל שנבחרו בתחילת הערב על-ידי המנחה, המתחלפים בכל סבב. לאחר כמה סבבים שבמהלכם 'מנופים' המשוררים שקיבלו את הניקוד הנמוך ביותר, מוכרז המנצח.

'ספוקן וורד' (Spoken Word), 'מילה מדוברת', הוא תת-הז'אנר שממנו בנויות תחרויות הפואטרי סלאם. אמן הספוקן וורד נע בין תפקיד המשורר, השחקן והראפר, ומבצע תמיד את החומר המקורי שלו. הוא ניצב לבדו על הבמה, ללא ליווי מוזיקלי או הוראות בימוי, ללא תחפושות או אביזרי במה.

הזרקור מכוון עליו, הוא צריך להחיות את הטקסט, לדבר עם הקהל. והקהל נענה. פירוש המילה Slam הוא טריקה, הטחה, ביקורת, ואמן הסלאם אכן מטיח ויורה לתוך המיקרופון את כל שיש לו לומר. החומרים שמבצעים בפואטרי סלאם הם לרוב בעלי פואנטה ואמירה ולא מהלכים גבוהה-גבוהה. זו שירה מדוברת, שניזונה משיחה עם הקהל ומדברת בשפה שלו, מתובלת בהרבה הומור ומשחקי מילים, ובוטה לעתים.

מותר לדבר על הכול – אהבה, פוליטיקה, גזענות, א-לוהים, התור לאוטובוס. האופי חתרני, אנטי אקדמאי, רחוק מערבי הקראות השירה הקלאסיים. יש שיבקרו את הז'אנר, יטענו שהוא מרדד את התרבות הגבוהה ויטילו ספק אם זו בכלל שירה.

אלתרמן בהיפ-הופ

לטענת אלן פותלס הנזכרת, שחקנית בתחילת דרכה וממארגנות ערבי הפואטרי סלאם, ודאי שמדובר בשירה. "זו שירה יותר ממשחק, כי אין דמות. אם אני כשחקנית מבצעת מונולוג, אני נכנסת לדמות אחרת, אני עכשיו כלמנסע של חנוך לוין מהמחזה 'חפץ', אני כבר לא אלן. זה נותן לי, כמבצעת, הרבה מכוחה של הדמות, ומצד שני מקום להתחבא.

"בפואטרי סלאם זה רק אני והחומרים שכתבתי. אי אפשר להתחבא, זו אני שם. לא שמעתי על משתתף שעלה עם דברים שאינם שלו. כל החומרים מקוריים. בגלל שזה נועד להיות מבוצע יש חשיבות לחריזה ולמשקל, לקצב הדיבור, לטון, לווליום. זה מה שהופך את הז'אנר למוזיקלי. אבל העיסוק הנרחב מאוד במילים ובמלל הופך את זה לשירה.

"אני מאוד אוהבת את אלתרמן, ואני חושבת שהז'אנר כמעט ממשיך אותו, לפחות בתפקידו כמחזאי, כשהוא כותב שירה אבל מסוגל לעשות את המעבר לעולם הבימתי. למשל ב'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', יש שורות שלו שאני מאוד אוהבת: 'בארמון הנה שמה אני מתרוצצת/ וסביב רוב הדר ותפארת נוצצת…/ והכול מדברים בעברית כה נמלצת – אני מתפוצצת!'.

"לחרוֹז נמלצת ומתפוצצת זה לעשות אותו הדבר – אבל בפיפטיז של השפה העברית. בספוקן וורד אומרים מילים יותר בוטות ממתפוצצת, אבל בכל זאת. זה מצד אחד עולם של שירה ותוכן, ספרות ותרבות, אבל גם תכל'סיות ועממיות. להיות כאן ועכשיו, שזו משנתו של שחקן, וגם של אלתרמן".

מאיפה בא הצורך לבצע את הטקסט ולא להשאיר אותו על הדף?

"שחקן הוא אדם שהמקצוע שלו הוא להחיות מילים. אני רואה משפט על הדף ואני צריכה לגרום לקהל ולמצלמה להאמין שזה חי. בלי השחקן המחזה נחמד, אבל אני לא מכירה הרבה אנשים שקוראים מחזות בשביל הכיף. אין בזה הממד הרגשי.

"הסלאם פואטרי, במובן הזה, הוא שירה תיאטרלית. הוא לא סומך על זה שתשב ותקרא: המבצע אחראי להביא את הקהל שלו למקום שהוא רוצה שיהיה בו. אם אני כועסת, כולם משתתפים בחוויה הזו. ככה התחלתי עם הסלאם. כתבתי קטע וכל הזמן חזרתי אליו. הייתי פותחת את הקובץ במחשב, משנה מילים פה ושם. פתאום הבנתי שמה שחסר בקטע זה ביצוע. כשהוא על הדף הוא חד ממדי; אם אבצע אותו, הוא יכול לגדול למשהו אחר. ככה כתבתי את הקטע על הצפירה ביום הזיכרון בצומת הבנקים".

בקטע המדובר יוצאת המשוררת מביתה הריק כדי לעמוד בצומת הבנקים בירושלים בשתי הדקות של הצפירה. הקטע נוגע בעניין ההנצחה והזיכרון, הישראליות והחיבור בין האנשים השונים שעומדים במקום, ואפילו במיניבוס של ערבים שעובר בתווך.

"התעסקתי בהנצחה בצורה יומיומית באותה תקופה. התחלתי לכתוב וזה התגלגל לקטע הסלאמי. מבחינתי, הביצוע נתן לקטע את הנפח המושלם. ראיתי כי טוב, והמשכתי לכתוב עוד קטעים באותו ז'אנר. בסופו של דבר אני שחקנית. לכתוב דבר כזה ולהשאיר אותו על הדף זו חצי עבודה מבחינתי. יש שירי ספוקן וורד שיכולים לעמוד בפני עצמם על הדף ולצאת כספר שירה, אבל יחסר משהו, כמו סלט בלי רוטב, בלי פלפל".

בכל ערב הקראת שירה אני נוהגת לבחון מיהו הקהל. יש והקהל מבוגר, ברובו המכריע, ואני מורידה משמעותית את ממוצע הגילאים; יש והקהל מעורב וצעירים לא נמנעים מלהגיע. לפי ערב הפואטרי סלאם שבו נכחתי, מדובר על ז'אנר צעיר. הקהל והמשתתפים היו בשנות העשרים והשלושים לחייהם. זוג מבוגר אחד בלבד היה נוכח, ותהיתי איך הוא מרגיש.

ייתכן שזה האופי התזזיתי של הערב, החד, הישיר והלא מעונב, שגורם בעיקר לסטודנטים ולצעירים להרגיש בנוח ולהגיע. "נכון שזה ז'אנר צעיר", אומרת פותלס, "למרות שהיו גם מבוגרים, ומישהי מבוגרת אפילו הופיעה. אנחנו מכניסים אנשים לתחרויות ללא מבחני קבלה של גיל. מגיעים צעירים, סטודנטים, חילונים, דתיים לאומיים. לא אליטה. אנשים כמוני וכמוך. זה לא ז'אנר מתנשא בשום צורה. תבוא, תראה, תהנה. פתוח לכולם".

הבן השובב

הפואטרי סלאם מקרב את השירה לקהל נרחב יותר?

"זה מרחיב את הקהל, אבל לעתים מדובר בקהל שונה. לא כל האנשים שנהנים מספר שירה ייהנו מערב פואטרי סלאם, או להיפך. זה לא שהסלאם טוב יותר משירה גבוהה, קלאסית – אלו שני דברים שונים שלכל אחד מהם צריך להיות מקום. זה ז'אנר חדש שצמח מהיפ הופ, משירה ומתיאטרון, ולא היה יכול להתקיים בלי שהיו קודם כל אלה. יש לו קריטריונים משלו. אם יש אנשים שהשפה העממית שמשולבת מפריעה להם, זה בסדר. בעולם שלנו, עולם גירויים כל כך רחב, מי באמת יושב עם ספר שירה ומבלה לילה עם אברהם חלפי? יש, אבל הם מעטים, לצערי. פחות מהקהל שמגיע אלינו, שהולך וגדל ממופע למופע".

פדרו גראס הוא האיש שייצג את ישראל בתחרות הפואטרי סלאם הבינלאומית בצרפת. הוא עולה לבמה ומדבר בעברית על א-לוהים שפתח חשבון בג'ימייל. הוא מבקש: "א-לוהים, אתה בלתי נראה, הפוך לנראה". שפת האינטרנט הופכת לתפילה, והקהל מבסוט.

בקריאת ספר שירה יש ניסיון לחבר את המילים אלו לאלו, להחיות אותן בדמיון, להרגיש. המשורר רחוק מקוראיו, ערטילאי, ובניתוח ספרותי אפשר להפריד בינו ובין יצירתו. בפואטרי סלאם ההפרדה הזו בלתי אפשרית. המשורר נמצא מול הקהל, חי, מבצע את הטקסט, המילים הכתובות קורמות עור וגידים. המילים הן המשורר והמשורר הוא המילים והקהל חורץ את דינו לשבט או לחסד.

מכיוונו של הסלאמר, הקהל נותן את המענה כאן ועכשיו; הריגוש מיידי. כשמוסיפים לזה את ממד ההצבעה שמתלווה לערבי הסלאם – למרות שנועד לשתף ולהתסיס את הקהל בלבד, ולא עליו מושתת הז'אנר – יש שיאמרו שמדובר בעוד מצרך לתרבות האינסטנט וההמון, זו שלא מסוגלת לשבת ולקרוא ספר, זו שזקוקה לריגושים.

הפואטרי סלאם מטשטש את הגבולות בין תרבות אליטיסטית לתרבות המונית, בין גבוה לנמוך, מציע פרשנות חדשה ומרעננת ומשחרר את השירה מעניבתה ההדוקה והממסדית. הוא לא בא במקומה של השירה, וערבי ההקראות הקלאסיים ימשיכו לפעום בדרכם ובקהלם. אך הבן הצעיר והשובב הזה נשען עליהם ומוסיף להם במה ועוז.

מדובר, עדיין, בתופעה קטנה וצעירה. רק ימים יגידו האם הפואטרי סלאם אכן מוציא את השירה לאור – ואולי אז לא תהיה זו רק נחלתם של אחדים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: