כוח שלום במקום המקדש / משה ניסנבוים

עיון במקרא מגלה כי למעמדם ותפקידם של הלויים שורשים קדומים בתולדות ישראל. בין מאבקי יהודה ובנימין ומנהיגות יוסף במצרים 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם" (במדבר יח, א).

מה פשרה של אזהרה זו הפותחת את נושא תפקיד הלויים במשכן? פרשנים כרשב"ם ואבן עזרא רואים בה אזהרה ללווים לשמור על גבולות המקדש במובן הפיזי. רש"י, לעומתם, מבאר זאת כאזהרה ללווים להישמר מנגיעה בחפצים מקודשים.

אך אני מבקש להציע כיוון אחר לגמרי. מהו אותו עוון המקדש שאותו נושאים שבט לוי? זהו חטאם של נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה. זהו עוון המקדש שמעתה מעצב את תפקידם של שבט לוי, הנושאים בעונשם של הזרים.

אכן, קשה להתעלם מן הקשר שקיים בין ריבוי הפעמים שבהן נוקט הכתוב את המילה 'זר' בפרשת הקדשת הלווים לחטא שאירע ביום הנשגב של חנוכת המשכן. בשעה שבה היו אמורים להתחיל הכוהנים את משמרתם מקריבים נדב ואביהוא אש זרה ומתים. על כן באה האזהרה על כניסת זר אל העזרה. ולא על זאת בלבד אלא על כל דבר זר: מחשבה זרה הופכת את הקורבן לפיגול; איסור הכנסת עבודה זרה והעמדת צלם בהיכל ועוד.

הוכחה נוספת לטענה זו היא הופעתה של הפרשה מיד לאחר הבאת מחתותיהם של קורח ועדתו. פרשה זו מקבילה בהתאמתה לפרשת חטאם של נדב ואביהוא: גם הם, כמו עדת קורח, לקחו מחתות ושמו בהן אש כמבחן לבחירת ה' בהם לעבודתם במקדש. ואף התוצאה הייתה זהה בשני המקרים: בשניהם כילתה האש את האישים הפועלים.

שמירת הנחלות

לא זו אף זו; גם את מהלך הקדשת הלווים לעבודה בבית המקדש וביטול נחלתם בארץ – המופיע בהמשך הפרשייה – יש לתלות בגורמים מוקדמים.

כשעומדים בני ישראל על הים ניטש ויכוח בין השבטים מי יקפוץ ראשון לים. על פי מקור אחד בחז"ל שבט בנימין היה הראשון שהעז וקפץ אל המים. על פי מקור שני היה זה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה.

הוויכוח על שפת הים היה תחילתו של קרב שניטש שנים ארוכות בין השבטים על אודות מקום המקדש. שאול משבט בנימין רודף את דוד משבט יהודה להורגו. כעבור שנים, דוד מגיע לשמואל משבט לוי ויחד הם עוסקים בשאלת מיקומו של בית המקדש. דיון היסטורי עומד להגיע אל קצו. ושמואל, כלוי היושב בסנהדרין, מכריע לטובת שבט בנימין. עוד שנים יעברו, וכשיקנה דוד את גורן ארוונה היבוסי ויבנה עליו מזבח, תהיה זאת פעולה נואשת וטראגית: בית המקדש הרי ייבנה בחלקו של בנימין ולא בנחלת שבטו של דוד. ניתן לחוש בייאושו של דוד הבוקע משבועתו, כפי שזו מנוסחת במזמור קל"ב בתהילים: "אם אבוא באהל ביתי… אם אתן שנת לעיני… עד אמצא מקום לה'… מצאנוה בשדי יער". כותב התלמוד: "'מצאנוה בשדה יער' זה [בנחלתו של] בנימין".

במאבק זה שבין השבטים אני תולה את הטעם לכך שתפקיד הלווים במקדש מחייב את מניעת נחלתם בארץ. הלווים מחויבים על פי ציווי ה' בשמירת הכניסה המבוקרת אל המקדש הן מבחינה גיאוגרפית והן מן הבחינה המנטאלית-נפשית, כגון כניסה במצב של שכרות וכדומה – אך יש להם גם תפקיד נוסף, תפקיד המכוון באופן ישיר אל המאבק שבין יהודה לבנימין.

תפקידם של שבט לוי הוא לייצר גבול אנושי בין נחלתו של שבט יהודה לשבט בנימין ובכך למנוע חיכוך בין שבטים אלו בעניין שטח הנחלות הגובלות זו עם זו. שבט לוי מוצב שם ככוח האו"ם בזמננו בשטחי מריבה ומחלוקת – מפשר, מרגיע ובעיקר שומר על השקט. לכן ללוי אין נחלה – עליו לשמור על נחלתם של אחרים.

חיי יוסף

בתמורה לנטילת הנחלה מן הלווים, הם נוטלים דבר אחר: תרומות. קשר זה שבין אי-הנחלה למתן התרומות עולה תדיר בפסוקים, ולדוגמה: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ". נראה שגם לעניין זה ניתן למצוא הד קדום במקרא.

בפרשת ויחי עורך יוסף תנאי עם האיכרים: הם יקבלו אדמות מן המלוכה ובתמורה יפרישו מן היבול שיגדל בהן. כך ירוויחו שני הצדדים: לעם שבשדות הסובל מרעב תהיה תבואה ואילו המדינה תגדיל את מאגריה. יוצאי דופן הם כוהני מצרים. אין בכוחה של מכירת האדמות לעם לפגוע במעמד הכוהנים המעוגן בחוק היסוד של ממלכת מצרים. לכוהנים ישנה אדמה השייכת רק להם, ללא יכולת מכירה. אלו נשארים במקומם ואי אפשר לבצע שינויים בנחלתם. אף לחם חוקם של הכוהנים ניתן להם מאת המלכות.

המציאות המוזכרת וסדרי החוקים שבמצרים בעידן יוסף מהווים אנטיתזה מוחלטת לנוהג אצל בני ישראל בעידן ההתנחלות בארץ. בישראל הכול שווים בפני החוק. גם הלווים. הלווים והכוהנים בישראל אינם בעלי אדמות באופן מוחלט אלא להפך; הם מחוסרי נחלה. גם את לחמם אין הם מקבלים מן המלך אלא מן העם. העם, בעל השדות, הוא הנותן לאותם לויים את מעשרותיו וכך נמצאו כולם שווים במעמדם האזרחי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: