הפסל שנשכח / אלישע פורת

מאיר דהאן היה חידה בחייו, ויותר מכך אחר מותו. הפַּסל המבטיח שם קץ לחייו לפני למעלה מ-50 שנה ומקום קבורתו לא נודע. חזרה לשעה מופלאה מול חוף עתלית

בשבת חורפית אחת, חמימה ודבשית, נסעתי עם ידידים לבקר במשכן לאמנות בעין חרוד. היה זה לפני כמה שנים, הכלניות הסגולות פרחו בשיגעון בצידי כביש הסרגל, הרדיו השתפך בשירי המגילה של איציק מאנגר, ורציתי שהשבת תימשך לעולם.

כשהגענו למשכן התערוכה כבר נפתחה, וישבתי להירגע אצל פינת הקפה הקטנה. המדשאה הזעירה שבחצר הייתה נבולה, וגושי מתכת ועץ היו זרוקים בה בערבוביה. בעוד אני בוחש בכוס הקפה ראיתי שהגרוטאות מוכרות לי. התקרבתי אליהן, הפכתי אחת בידי ונדהמתי. זה היה פסל עץ, מתוח ודקיק, של הפסל מאיר דהאן ז"ל.

התמלאתי כעס. הותרתי את כוס הקפה על הדלפק ויצאתי נרגז לחפש את האוצרת. התכוונתי ממש לצרוח: מה זה? איך אפשר? ככה להזניח את פסליו של האמן? למרבה המזל היא לא נמצאה. נאלצתי להירגע, אבל לא השלמתי עם העוול. כל הדרך חזרה הלאיתי את ידידיי במכונית בסיפורי המבולבל על תקוות האמנות בארץ, הפסל הצעיר שנכונו לו גדולות ונצורות, מאיר דהאן מעין הוד. למחרת ניסחתי מכתב חריף לאוצרת המשכן בעין חרוד. דרשתי ממנה לשקם מיד את הפסלים, שאם לא כן אצא לעיתונות עם מכתב מאשים ונשכני. לא די שהמשכן לא הקצה לפסל הכישרוני את הפינה הראויה לו, אלא גם התעלל בשארית פסליו.

ויקיפדיה העברית עדיין לא הייתה קיימת ולא יכולתי לשחזר את סיפורו של דהאן בקלות ובלחיצת כפתור. נאלצתי להידרש למחברותיי הישנות, לקרעי ניירותיי ולזיכרון שיותר מדי מלחמות שחקו אותו. כן, נער הייתי כשפגשתיו לראשונה, על ספסל במרומי גבעת עין הוד.

איש פלאי שואף להמריא

בקיץ הרחוק ההוא עברתי אימוני נחיתה בחוף עתלית, ובמקום לנסוע לחיפה לבזבז את שעות החופש הקצרות שעוּן על הברזלים של קולנוע 'ארמון', העדפתי לעלות רגלית לסיור בעין הוד, כפר האמנים שזה עתה נוסד.

התמזלה לי שעת שקיעה קיצית נהדרת. ברחבה שלפני בית הוועד, על ספסל שהוצב לא מכבר, ישב איש צעיר, מתוח ודקיק, פרש את ידיו אל הים, ונראה כאילו הוא נמשך להתמזג בשקיעה. מראהו שחום, עיניו ענקיות, וכשהביט אלי לשנייה קצרה לא ראה אותי אלא את מה שמעבר לי.

התיישבתי לידו וניסיתי לקשור איתו שיחה קצרה. זה לא הלך. הוא לא הקשיב. אולי הרתיעו אותו המדים והנשק? אינני יודע. הוא דיבר אל עצמו. בעצם, שוחח עם עצמו. הקשבתי לדברים. זה היה רצף של בקשות והבטחות בעברית לא ברורה.

המראה שלו הפליא אותי ומשך בי. איש כל כך מתוח לא ראיתי עד אז. למתח של איבריו נוספה דקיקות עדינה ושברירית, עד שתהיתי איך הוא ממשיך לשבת על הספסל ואינו נשבר לרסיסים.

היה זה הפסל מאיר דהאן, השנה הייתה 1958, שנה לפני התאבדותו, אבל כל אלה נודעו לי רק כמה שנים מאוחר יותר. כשהתחיל להחשיך נפרדתי ממנו, שומר את השעה המופלאה בזיכרוני. החורש הסמיך של הכרמל, הלובן של בתי עין הוד הנבנית, 'שקיעת הפטל' שמעל מבצר עתלית. האיש הפלאי שמרותק אל הספסל אך שואף להמריא ממנו, וחייל תמים מ'גולני' שבולע את המראות. ירדתי במורד הכביש אל בסיס חיל הים שבעתלית.

לימים חיברתי פרט לפרט, תאריך לתאריך וסיפור לסיפור, והבאתי את תקציר חייו בוויקיפדיה העברית: מאיר דהאן (1936 -1960), פסל, צייר ומשורר ישראלי. נולד בתל אביב, התייתם מאביו בגיל צעיר. האב היה טבח על אוניית הצי הבריטי 'ארינפורה' שטורפדה וטובעה בעת מלחמת העולם השנייה בהפלגה בין אלכסנדריה שבמצרים למלטה הנצורה. בהר הרצל מצויה מצבה משותפת לטבועי הצי הבריטי, שעשויה כעין מתווה אונייה ובריכת זיכרון מנצנצת במימיה. מאיר התגלגל במוסדות חינוך שונים ובקיבוצים ועוד מילדותו התבלט כישרונו בציור ובפיסול.

איזה גורל אכזר. לפני זמן ביקרתי עם נכדיי בהר הרצל בבית העלמין הצבאי. האנדרטה של הספינה 'ארינפורה' וטבועיה מוכרת לכל המבקרים שם. 140 חיילים ארצישראלים טבעו בה. גם מאיר דהאן, שהתייתם אז, הוא מהקרבנות המאוחרים של מלחמת העולם השנייה. כמה מוזר היה לקשור את דמותו לגוש הבטון שבהר הרצל ולבריכת המים. סיפרתי בהתרגשות את סיפור הפגישה בעין הוד לנכדים. הם לא הבינו למה אני מתרגש. באמת הייתה בו איזו יתמות נוגה, שם על הספסל מול הכרמל.

דהאן הגיע עם חברת נוער לקיבוץ גבים שבנגב המערבי ושהה שם עד שנת 1956. הוא עבר לכפר האמנים הצעיר עין הוד, והיה מראשוני האמנים שהתיישבו במקום. הוא היה תלמידו של הפסל רוּדִי לֵהמַן, שאהבו וטיפחו, וגם כתב עליו מספד גדול ומרגש כשמלאה שנה למותו.

דהאן שהה גם תקופת לימודים קצרה בפריז. הוא התאבד בחורף 1960. פסליו וציוריו הועברו לידי הכפר עין הוד ולידי המשפחה. פסלים משלו נמצאים במשכן לאמנות בכפר, בבית גרטרוד קראוס, במוזיאון חיפה ואצל אנשים פרטיים. יצירותיו שבמוסדות מוצגות לקהל.

במלאת שנה למותו, באביב 1961, יצא לזכרו גיליון מיוחד של מוסף הספרות 'משא' של היומון 'למרחב'. המשוררת רינה שָׁנִי הקדישה כמה שירים לזכרו, וכן בא שם מספדו של רודי להמן.

אהבה עם אם הכת

בסוף שנות השמונים החלטתי להקדיש כמה חודשים לכתיבת ביוגרפיה מקוצרת של מאיר דהאן. אבל זה היה סיפור גדול: מלא בדמיון, אמנות, יצרים, מחלה ומוות. לכאורה, מה היה כבר לספר על צעיר בן 24 שנקטעו חייו?

ביקרתי שוב בעין הוד. שום דבר לא נותר מהזירה המופזת של הערב ההוא בקיץ אימון הנחיתה שלי בחוף עתלית. הכפר נבנה, התמלא בספסלים ובגלריות, ותקוות הפיסול הישראלי, מאיר דהאן הדקיק והמתוח, נשכח לחלוטין. נעזרתי מאוד באורה להב-שאלתיאל, האמנית הוותיקה מהכפר. היא זוכרת ונוצרת באהבה את ימיו הקצרים של דהאן. פניתי גם למשורר משה בן שאול ז"ל, שהיה איתו בנח"ל ובקיבוץ גבים, אך נחלתי אכזבה.

מאיר היה פרח תימהוני בגינה של בעלי מלאכה ויהודים פשוטים. קראתי בחרדת קודש את דו"חות המשטרה והוועד המקומי על ההתאבדות. האנורקסיה איימה על גופו השביר אך גם וו התלייה. נהגו בו בגסות לאחר מותו, והוא נקבר מחוץ לגדר באחד מבתי הקברות של חיפה. לא ייאמן: מקום קבורתו לא נמצא עד היום.

על כל אלה רציתי לכתוב סיפור גדול ולהביא בצדו את תמונתה של המשוררת שאהבה אותו, היפהפייה רינה שני. ליד תמונתה רציתי לתת גם את שני שיריה שנדפסו במוסף 'משא' במלאת שנה למותו. בחדֵרה, עירהּ, הוקם אולם תרבות נאה לזכרה בידי בני משפחתה. כן, זו אותה הַרֵיין שֵׁיין, מלכת הקומונות המסתוריות ואם הכת שנרדפה בארץ, יצאה להודו ונפטרה שם מצהבת נגיפית. הרבה הייתי נותן כדי לדעת מה היה ביניהם. אך כתיבתי לא נסתייעה.

כמה שנים מאוחר יותר נמצאה בת משפחתו של דהאן, גברת נכבדה ומשכילה, שהחלה בכתיבת ספר גדול על תולדות משפחתה. קיוויתי שהיא תצליח במקום שבו אני נכשלתי. הגברת הירושלמית שהתה שנים רבות מחייה בארצות הברית, והייתה משוכנעת שתוכל לכל הקשיים.

העברתי לה בנדיבות תמימה את כל החומרים שנאספו בידי, אך היא נעלמה וספרה כנראה לא הושלם ולא נדפס. הסתפקתי בסיפור קצר על חייו ומותו של מאיר דהאן בשם 'מרדף שווא', שכינסתי בספרי 'מחיקת עוונות' (זמורה ביתן, 1991).

לא הייתי שב אליו ואל חידת חייו ומותו, אלמלא אמונתי בכוחה של העיתונות. אני בטוח שבין קוראי מוסף זה יש מי שיודע היכן מצוי קברו של מאיר דהאן. אני בטוח שבין קוראי הדברים יש מי שיודע על פסלים נחבאים שלו. ואני בטוח שמי שיקרא את הסיפור ויבקר בעין הוד יסור לגלריה של האמנית אורה להב-שאלתיאל וישמע ממנה נוספות על חייו ומותו של הפסל הצעיר והמבטיח.

אחרית דבר. תלונתי הרגוזה מלפני שנים על הזנחת פסליו טופלה. האוצרת של המשכן בעין חרוד, גליה בר אור, שיקמה באהבה ובכבוד את פסליו של דהאן. מי ששותה היום קפה אל מול הגינה הקטנה יכול לחזות בקווים המתוחים להפליא והדקיקים עד להישבר, ביתמות הנוגה שמרחפת עליהם. גם בארכיון עין הוד שמורים שרידי עבודותיו, ספרים שאייר ועוד. מה שהחל כחזיון מיסטי של חייל צעיר בסוף שנות החמישים התגלגל לסיפור על מי שיכול היה לצמוח לאחד מגדולי הפסלים בישראל, והיום – אפילו מקום קבורתו לא נודע.

—–

מאיר דהאן

עוף החול

עופפי, עוף החול,

נראה כי עייפת מאושרך.

נגני עוף חלום,

לעונים זה עוניך, עוף חלום.

דברי, בת חלום,

ידעתי כי עייפת, בת חלום.

נומי, בת חלום,

זה אושרך, בת חלום.

סערי בשנתך, עוף חלום,

כי החי נחצב בחלום.

נגני בשנתך, עוף בת חלום,

כי זה חגך, בת חלום.

את חיה במותך וחיה בחלום.

דברי באצילותך, בת חלום,

נראה כי עייפת, בת חלום.

נשמי, עוף בת חלום,

יומך תם, בת חלום,

דברי, עוף בת חלום,

זה חי בחלום.

נגני, עוף חלום,

זה בן בחלום.

עופפי, עוף בת חלום.

מתים מהלכים על כנען,

עוף בת חלום.

השיר נדפס גם בירחון הספרותי הצרפתי L'VII

הובא במדורו של בנימין גלאי, 'מעריב', 2 בפברואר 1962

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. יופי של רשימה נוגעת ללב. סיפור עצוב ומפתיע. לא הכרתי כלל את האיש. איך זה שנפטר כל כך מוקדם? תודה לכם על הבאת הכתבה. אבנרי

  2. מזמן לא קראתי מאמר כה יפה ומרגש, המצביע על נפש הכותב לא פחות משהוא מצליח לחשוף טפחיים מנשמת מאיר דהאן.

    דק ומתוח ונמשך מן הזמן
    אל לבו ועינו של הים
    וכבר אינו רואה נכחו
    כי ממנו כוחו
    הולך וניטל

    אך עוד תמיס אבן
    ושורף העץ המוטל
    והם מפסלים
    את שירת חייו הנשכחת
    כמו פַסְלוּהַ באין קבר
    עד אין זכר ונחת

  3. טויב ( אהרנסון ) מלי

    הסילואטה של הפסל של דהאן במבט ראשון מזכירה בחלקה העליון את הפסל " נמרוד" של דנציגר. האם דהאן השתייך לתנועה הכנענית?

  4. טויב ( אהרנסון ) מלי

    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1638181

    בכתבה זו כלול סרטון על עין הוד ומאיר דהאן משתתף בסרטון הזה.

  5. לשאלה המעניינת האם היה דהאן פסל כנעני, הנה השורות משירו המובא פה בכתבה למעלה

    עופפי, עוף בת חלום.

    מתים מהלכים על כנען,

    עוף בת חלום.

  6. שלום.אני הבת של אחיו שלמה ז" ל ושמי מיקי דהן.קראתי הכתבה ונהייתי מאד עצובה.אני ידעתי שלאבי היה אח צעיר שהיה אומן והתאבד,אך כשזה קרה הייתי בת חמש כי נולדתי ב1955 והזכירו זאת מעט מאד.מדוע לא ידוע היכן נקבר.קיימים עדיין בחיים 2 אחיו ואם תחזור אלי למייל, אתן לך את פרטיהם לברור יותר עמוק לגבי מאיר ז" ל.סיפור עצוב מאד ותודה על שכתבת כל כך מרגש ובכל זאת מבלי להכירו מאיר היה הדוד שלי ומאד דמה לאבי ז" ל.חשוב לומר לך, שידוע לי מסיפורי אבי ז" ל שאחד מאחיו בשם אורי, השתלט על כל רכוש אימו וזאת למרות שהרכוש היה גם עבור 2 האחים האחרים שבניהם אבי ז" ל.( סיפור ארוך) וכשביקרתי בעין הוד, דיברתי עם האומנית שהזכרת שסיפרה לי הרבה סיפורים על האח הזה והסיפורים לא היו חיוביים לגביו, כך שאני בטוחה שהוא יודע המון מכל מה שהיה וקרה למאיר ז" ל כי הוא שלט בכל הענינים.אשמח לשמוע ממך איש יקר.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: