דע לקלף, בני, את השכבות העוטפות / יוסף שרביט

לא הייתי מספר לך, בני, על תולדות חיי אלמלא רציתי לומר לך דבר מה – סוד המקנן בי. דבר מוזר הוא בעולם, קיימת אי-נוחות בין אב לבנו, מדברים ומשוחחים על הכול, חוץ מעל העיקר; כל-כך הרבה שיחות, אבל שיחות של חירשים, כל-כך הרבה מילים ושוב ושוב מתחמקים מלומר ולפנות אל לבם של דברים – ושוב ושוב שותקים שתיקות מענות נפש. אני יושב כאן בדימונה, והשמש שוקעת על יומי וכנראה גם על חיי, שהיו כה מלאים וכה מעניינים, אבל גם סוערים. זכיתי למלא את משאלת לבי – לעלות לארץ ישראל – זכיתי שיתקיים בי הפסוק 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו', אבל שאלות טורדות את מנוחתי.

איני זוכר את ילדותי הרכה, היא לוטה בערפל. זיכרוני הראשון הוא כשאני מהלך לאורך "רחוב צרפת" עם מו"ר אבי דוד זצ"ל, אל ביתנו ברובע היהודי "קע שארע". אבי היה מיוזע, עייף, יגע מעמל יומו, כאמן מעשה-אורג וירא א-לוהים, פנֵינו לסִמטה המובילה אותנו לרחובנו "רחוב גּרָן" [Rue Grand], אל ביתנו. שער ביתנו היה מעץ ישן, אבל הוא סימל יותר מכול בעיניי את פתחו של משכן שבו שרתה פשטות, נעימות וקדושה. דלות חומרית הייתה בביתנו, עוד לא זכינו לאור החשמל ולא פעם למדתי לאור הנר. כאשר כבה, תם לימודי. אהבתי ספר – ועודני חש את צריבת לבי כאשר אני מריח את העשן של נר כּבה. גמרתי בלבי שאעשה את כל שביכולתי שבניי ובנותיי יזכו לקרוא וללמוד ללא כל מגבלה.

אמי עליה השלום, זְהיירה, הייתה כזוהר הרקיע, פניה היו כחלמיש ועיניה היו חכמות – היא ידעה מה שבלבך, ללא אומר ודברים. הייתה עיקרו של בית ללא חת, ללא כל ספק המכרסם בלב נשים רבות בימינו. היה בה סוג של שלמות – משום שהייתה שלמה עם עצמה, בזוגיותה, בחינוכה: היא לא חשה רגשות אשם או רגשות אי-מילוי שליחותה או ייעודה. היא הייתה בת, אם, רעיה וסבתא, מאושרת להיות מה שהינה.

אחיי – שמעון וברוך – ואחיותיי חניה ומא-אסתר, כיבדו את בכורתי, אם כי בילדותנו ידענו להתקוטט, כדרך הילדים. נהגתי לומר בבדיחות הדעת שכאשר יצחק אבינו היה מצחק את רבקה, אבימלך מיד הסיק שלא ייתכן כי אחותו היא, כי דרכם של אחים ואחיות להתקוטט ולריב… ילדותנו הייתה שמחה למרות היתמות הצעירה שלנו – ניצבנו אל מול פני חיינו, איש איש על דרכו. נאלצנו להתבגר טרם זמן, אך מוזר הדבר – התמודדות והתגברות על מצוקה מהוות מקור של שמחה וסיפוק.

א

"רחוב צרפת" היה הרחוב המרכזי של העיר קונסטנטין, עיר הולדתי, עיר ואם בישראל. כמה סמלי הוא הרחוב הזה – הוא מסמל את מרכזיות התרבות הצרפתית בחיינו. ממנו הסתעפו רחובות משניים אל תוך הרובע היהודי. חשתי כל ימי חיי את קִסמה של תרבות זו – אבל חשתי שכמחנך יהיה עליי להדוף את תחלואיה. לבי רוגש אל מול רגשות הנחיתות השוכנים בלב יהודים כלפי תרבותו של ווֹלטֵיר. על מה ועל שום מה? פעם ניגש אליי התלמיד אברהם, שכינו אברהמ'לה בתנועת הנוער דרור, וביקש לדעת מה זה 'להיות' על פי היהדות. השיבותי לו – אל תתרשם לא מסארטר, לא משקספיר ואף לא מסרוונטס, הם לא יגידו לנו מה זה 'להיות' – לא מפיהם אנו חיים.

ידעתי כי הנער הזה מחפש את ההוויה אצל אחרים על שלא מצאהּ אצלנו וכעת שנואש לחפש שב לחפש בבית. האקזיסטנציאליזם, דון קישוט ומקבּת – כולם מדברים על 'להיות' או 'לא להיות'. אמרתי לו, 'בני, ההוויה האנושית אינה מציאות שבהשוואה להוויה אנושית אחרת, אלא דע לפני מי אתה עומד! – אם תדע לפני מי אתה עומד, הווייתך תהא מוצקה ויציבה, הווייתך תהא ממשית, עצמית ועצמותית'. 'להיות' פירושו לחוות באופן קיומי כי הנך נזר הבריאה וְהֲדַרְךָ נובע מעצם מהות זו ולכן תהא תמיד בִּמְלוא הדרך, באשר שם תהיה. איש לא יגרע ואיש לא יוסיף על עצם היותך – לא מחמאות ואף לא מילות גנאי, הללו לא יעלו ואף לא יורידו. דע לקלף, בני, את השכבות העוטפות אותך ומרחיקות את עצמך מעצמך. אין אדם אחד אלא יחיד, כיחידו של עולם.

אלעזר בני, הערכתי את מוריי ורבותיי. הרבנים אליהו בהי עלוש, שלמה זרקא, יעקב דוכאן והמקובל כלפא גדג' ליוו את נערותי וסייעו בידי להחליט כי אהיה רב בישראל. הם מילאו את חיי רוחי. הם סיפרו על פגישותיהם עם שלוחי ארץ ישראל שפקדו את אדמת אלג'יריה ועל אווירא דארץ ישראל המחכים את חכמיה, וראיתי אור בעיניהם כשייחלו לעצמם לעלות לארץ. הם הנחילו לי את אותה אהבה לארץ אבות.

תורתם הייתה גבוהה ולא כולם הכירו באותה גדוּלה, לא כן הייתה פרנסתם. כינו אותם "רבי דוֹרוֹ", דהיינו רב המתפרנס בפרנסה השווה ל"דורו" ("גרוש"); ידעתי בני כי לא המעמד החברתי הוא הקובע את מעמדך האמיתי, הגובה האמיתי לא נמדד בסנטימטרים או ביכולתך הכלכלית; חשתי כי גם על כך אצטרך להילחם – ללבוש את הבּוּּרנוּס (לבוש מסורתי) מבלי להתבטל לתרבות הצרפתית ולדאוג שהתורה לא תהא ענייה; להיות יְלִיד מבלי להיות "חדל-אישים", להיות עצמך בתוך כל ההמון הזה, להלך לבדך בתוך כל ההמולה הזאת ולא לחוש בדידות…

ב

נפשי יצאה אל חינוך הילדים – ביקשתי למצוא מסילות ללב כל אחד, ברמתו הוא. להיות מ'למד ת'ינוקות, אין זה להיות מ"ת חלילה (כפי שראשי התיבות מרמזים לנו) אלא ת"ם, שלם; אף אני כאמי, סוג זה של שלמות בקשתי להנחיל לתלמידיי – הבטתי אל דורי, בני הנעורים והבוגרים שבחבורה, וראיתי שהם זקוקים לעידודי: לא ליפול, לא למעוד, ובמיוחד להאמין בעצמם.

לא אשכח את אותו מעמד, שבו תלמידי הרך בשנים, אליעזר, דפק על דלתי. כתבתי את הפירוש שלי ל'שיר השירים אשר לשלמה'. הייתי מהורהר, מבטי פנה אל על, והוא נכנס בבושת פנים ובהיסוס מה שאל שאלה כה חשובה: 'האם, רבי, קיימת הוכחה לקיומו של בורא עולם?'. ידעתי כי שאלה זו נבעה מהאקלים רווי הספקות של התרבות הצרפתית, מהלוך-הרוח אשר הם מכנים "קרְטֶזִיאַנִי", ידעתי כי הוא שרוי בבלבול, שהוא נחלת התלמידים המבקרים בתלמוד-התורה, בו האמונה שורה ללא עוררין בטבעיות אין-קץ, אך גם מבקרים בבית-הספר הצרפתי בו ההיגד הפילוסופי והמדעי שולט בכיפה, בו הכול נאמר בנחרצות – על מקורות הבריאה והאדם.

השניות הזו הייתה למקור של לב סחרחר – אלא שידעתי, בני, ידעתי כי מה שנראה שחור אינו אלא שחר, ידעתי כי מה שנדמה למַשְבּר אינו אלא למְבַשֵּׂר ומה שנתפס כבִלְבּוּל אינו אלא דבר שיהפוך לְלִבלוּב, ידעתי שהמשבר הזה יוליד דעת רחבה יותר, מוצקה יותר: אבל המשבר הוא משבר והוא כואב והוא מייסר… חייכתי אליו, בתנועת ידי רמזתי לו להתקרב אליי והשיבותי: 'שאלתך יפה, חשובה'. רבי שלמה אבן גבירול, גדול המשוררים, קדם לך בשאלה זו בבקשוֹ אחר דעת ה', בשירו 'כֶּתֶר מלכוּת', לאמור: '…לך הגבורה אשר בסודהּ נִלאוּ רעיוֹננוּ לעמוד, כי עצמְת ממנוּ מאוד. לך חביוֹן העוז הסוד והיסוד… אתה אחד ראש כל מנין ויסוד כל בּנין, אתה אחד ובסוד אחדותך חכמי לב יתמהוּ, כי לא ידעו מה הוא… אתה נמצא ולא ישיגך שמע אוזן ולא ראות עין, ולא ישלוט בך אֵיך ולמה ואַיִן… אתה נמצא וסודך נעלם ומי ישיגנו. עמוק עמוק מי ימצאנו'.

ג

ביקשתי לשבח את תלמידי על שאלתו האומרת כי נפשו חפצה לתור מעלה ולהעמיק חקר. 'יפה שאלת אליעזר, התשובה נמצאת בספרייה זו. כל שעליך לעשות הוא ללמוד את דבר התורה שבכתב, התורה שבעל-פה ורזי תורה ותנוח נפשך, ותנוח דעתך'. ונחה דעתו. אליעזר ידע שיוכל לשוב ולשוחח עמי בלא מבוכה, בלא אי-נוחות. ורבות היו שיחותינו – בערב ובליל, בבוקר השכם ואף בשעות לא שעות: שמחתי בכל לב לשאלותיו ולמשאלותיו. פעם, מִשבגר, שאלתיו, שאלת תם: מדוע ב"פִּיטוּם הקטוֹרֶת" נאמר: "כשהוא שוחק אומר: 'הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק, מפני שהקול יפה לַבְּשֹמִים'".

שאלתי נסבה על הקול – במה הקול יפה לבשמים; במה אמירת "הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק" טובה לבשמים? אליעזר השיב במהירות הבזק ובחריפות בלשנית: 'שמא הקול היה יפה לבַּשָּׂמים, שמא האמירה הקצבית הזו המריצה את פעולתם?!'. ואכן, יכול שהצדק היה עמו, שכן נאמר באותה גמרא ש"הקול רע ליין ויפה לבשמים" וציין זאת רש"י בסידורו (סימן תל"ג). שמא הקריאה הקצבית סייעה לכתישה אחידה של הסממנים. מאחר שכמות הסממנים הייתה גדולה ושניים אחזו בעלי, היו קוראים בקצב אחיד וכך פעולתם הייתה הרמונית. ייתכן גם שעל-ידי הוצאת הקול לא חדר האבק שהיה כרוך בכתישת הסממנים לדרכי הנשימה של הבַּשמִים.

שאלותיו היו חרוזות במחרוזת שתסלול את דרכו לארץ-חפץ: 'רבי ברכני. אני עולה לארץ ישראל', ביקשני לימים. בירכתיו ברכת אב ורב. שמחתי על כי עלה ארצה צעיר לימים ולא שְׂבע ימים, על כי עלה לחיות בארץ החיים ולא למות בה ולטמאהּ.

ד

משכתי בעט ובקולמוס, נמשכתי לתנועתם הנאצלת – הם היו כל תכלית חיי. ישבתי בדין, לימדתי את תלמידיי הרבים, יעצתי עצה ותושייה, אבל יותר מכול ראיתי בכתיבתי את תוחלתי. ראיתי בעיני רוחי שהתקרבה תקופה לסיומהּ – ולקחתי על עצמי לסכמהּ ולנגן את אקורד הסיום. נסתמנו יותר ויותר סימני גאולה – נבואות נתגשמו, התממשו והקיץ הקץ על גולת אריאל אשר באלג'יריה. מאה שלושים ושבעת ספריי אינם אלא האפילוג של יצירה שנוצרה בלילות החיוורים של גלותנו הארוכה; יצירה שביקשה לנצח את הדווי שבגלות החֵל הזה, שביקשה לגבור על המלנכוליה שליוותה אותנו בעל כורחנו. קונסטנטין הייתה "ירושלים הקטנה" אבל נכספנו לירושלים, זו ששכנה על הצור הרחק מזרחה, וכתבתי באותיות עבריות, אם בעברית אם בערבית-יהודית, כדי שלא תשתכח תורת ארץ ישראל, גם בלֹמדנו, בימי-עוניינו, את תורת בבל.

נפלתי למשכב. המחלה החמירה והייתי שכיב מרע, שכבתי על ערש-דווי וחכמי הקהילה ובניה באו להקיף את מיטתי: הכול קראו בספר תהילים והכול חיכו לנורא מכול – כשלפתע התעוררתי… לתדהמתם של הנוכחים, הרגעתי אותם לבל ידאגו: "ברגע זה סיימתי את שיחתי עם הרמב"ם והסכמתי עמו כי אסיים לתרגם את 'היד החזקה' לערבית-יהודית ואעלה לארץ ישראל". וכך היה. השלמתי את כתיבתי ארוכת השנים והחילותי להתכונן לעלות לארץ שהגיתי בה יומם ולילה. לא פסקה ידי מלכתוב את כתיבתי – משנכנס אדם להיוועץ בי הייתי פוסק מכתיבתי לזמן קט, משנדדתי לבית הדין או לישיבת "עץ חיים" הייתי מניח את כתב-ידי לזמן מה, ושב לכתיבתי בשעה ששוב התפניתי לכך.

לא פעם דמותם של ר' יהודה ור' שמואל אבן תיבון – המתורגמנים הגדולים, בני דור הרמב"ם – הציפו את תודעתי. כמה היה חשוב להם להפיץ את דעת ה' בשפה מובנת ובהירה – כך חשבתי שיש להאיר את תורת ה' ולוּ בתרגום השווה לכל נפש. נגאלנו "על שלא שינינו את לשוננו", במובן זה שגם כשתרגמנו לא שינינו את לשוננו, שאפנו לא לבגוד ברעיון המקורי – התרגום הנעלה הפך לשפת-קודש כשלעצמו: הוא כּונה 'השַׁרְחְ', הקהילה שוררה, זימרה והתפללה לאורו. גר-הצדק רייֶמוֹן לאֶרִיס הי"ד ('שייח' ריימון') הלחין אותו ובשל כך קנה לו תהילת עולם. הוא נהג לפקוד את ביתי ושאלות רבות היו בפיו – צמאה נפשו, כמהה רינתו לדעת עליון; הוא גמא מרחקים – כדרך שעשה המלחין הנודע בּלה בּרתוֹק (1881-1945) בבּלקן ובצפון אפריקה – למען ליקוט אותם ניגונים. המוסלמים לא יכלו לשאת אותה כמיהה ורצחו אותו בדם קר, שנה לפני עזיבתנו את הגלות הזו… היה זה בח' בתמוז תשכ"א.

 —–

מקונסטנטין לדימונה

הרב יוסף גנאסיא, מדייני ג'רבה הבולטים, השכיל לשלב בדמותו ישן וחדש, העמקה בתנ"ך, בלשנות עברית וערבית, מחשבה וקבלה. יובל לפטירתו

הרב יוסף גנאסיא (1879-1962) היה משכיל עברי, סופר, בלשן, הומניסט, מחנך ופוסק בעתות מודרנה. הוא היה אחד משלושת הדיינים של קהילת קונסטנטין במאה העשרים, רבה הראשי וממעצבי החינוך היהודי על רמותיו השונות בקהילה – ראש תלמוד תורה, מראשי המפעל החינוכי של כי"ח ומראשי ישיבת 'עץ חיים'. השפעתו הייתה רבה בכל הקהילות היהודיות באלג'יריה בפרט ובכל מזרח המגרב בכלל.

יצירתו התורנית משתרעת על פני כ-137 חיבורים. היא מכילה את כל קשת התכנים היהודיים: תנ"ך, תורה שבעל פה, הפיוט והתפילה, בלשנות עברית וערבית-יהודית, מילונאות, היסטוריה יהודית, מחשבת ישראל ותורת הח"ן. הגם שהכיר את מכמני התרבות הצרפתית ואת השפה הצרפתית על בוריה, בחר הרב להפיץ מעיינותיו במפעל ספרותי רחב ידיים בתחום התרגום לערבית-יהודית ובמלאכת הפרשנות וכולו נושא אופי פדגוגי-דידקטי מובהק. מפעל התרגום שלו, שאין לו תקדים, זיכּהוּ בכּינויים: "אבן תיבּון של העת החדשה" ו"חותם תקופה". רוחו עוצבה מהעולם הישן והחדש, שנגלו ונכסו חליפות.

הרב גנאסיא שיווה לנגד עיניו כל יהודי באשר הוא – תלמידיו הצעירים והבוגרים וכל אדם מישראל, למען ינצרו בחובם את הלהבה, בל תכבה: זהותם היהודית. בכל ספר עולה דאגתו הנרגשת לתלמידיו הרבים. בהקדמה לספרו המונומנטלי נשמת כל חי (ט"ו כרכים, קונסטנטין, תרצ"ג-תרצ"ו) הוא נושא תפילה: "אשא כפי לה' שוכן מעונה אשאלה להלהיב לבבות ילדי ישראל למען יהגו בתורה, במשנה ובתלמוד לדעת הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון אמן".

בהקדמתו לספר בנין שלמה (ג'רבה, תרפ"ז) הוא מבקש להשיב לתנ"ך את מקומו הראוי, במרכז התכנים הלימודיים: "גם היום אנו רואים שכמעט נשכח התנ"ך ובפרט לימוד הנביאים ולא אתנו יודע עד מה. וגם בבתי ספרי נערי בני ישראל אינם בנמצא. ודבר ה' יקר מפני היוקר. לכן שלא תישכח מפינו ומפי זרע ישראל חיברתי (כמלקט בין העומרים) זה הספר (קיצור התנ"ך) להקל על הלוקחים ולקח טוב לא יעזוב. וגם בזמן הזה הקיצור משובח ואהוב ונחמד וכמו שאומרים במליצה ויאמר לקוצרים ה' עמכם. יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו ולעבדו בלב שלם אמן".

בספרו מורה דרך (קיצור שו"ת 'תרומת הדשן' לרב ישראל איסרלין, 1390-1460, מפולין) הרב יוסף גנאסיא חותם במילים 'גֶּיא יִנָּשֵֹא', שמו הספרותי, וייתכן שזהו השורש האטימולוגי של שמו. זהו שם מכון המחקר שהוקם על שמו וזהו גם הרומן ההיסטורי הנכתב בהשראת דמותו.

ואולי, אולי באופן זה, דמות רבת שגב זו, שהייתה זמן רב מדי בגיא – הן מפאת ענוותנותו והן מפאת הדחיקה לקרן זווית של נושאים רבי חשיבות, שהורגלו בה הבריות –  תינשא אל שיעור קומתה, כי רב.

כל הספר בנוי על היגדים ודיאלוגים שהושמו בפי הרב – והם אינם אלא מפרי רוחו ודמיונו של המחבר. למען שמירת צִנעת הפרט, כל שמות בני המשפחה ותלמידי הרב ברומן זה בדויים. ולבסוף יודגש שהגם שמשוקעים בו אירועים היסטוריים רבים, אין לראות בספר זה מסמך היסטורי.

לפני יובל שנים, בח' בתמוז תשכ"ב (10.7.1962), החזיר הרב יוסף גנאסיא את נשמתו לבורא. הוא נטמן בבית העלמין שבדימונה, כפי שציווה בעלותו ארצה: 'כוונתי הייתה לעלות לירושלים, ואולם קבלת הפנים החמה שלכם הביאה אותי להחלטה כי אשאר עמכם, כאן בדימונה'. משנת תש"ס מתקיימת הילולה לכבודו בדימונה.

י"ש

  ד"ר יוסף שרביט הוא מרצה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן ובמכללות האקדמיות אפרתה ואשקלון. מתוך רומן היסטורי המספר את חיי הרב יוסף גנאסיא העתיד לראות אור

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776, סיפורים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שמשון צבי לוינגר

    בס"ד י"ב תמוז ע"ב

    א. דבריו של הרב גנאסיא שאבימלך למד מהעדר המריבות בין יצחק לרבקה שאינם אח ואחות כי אם איש ואשה, מלמדים שביהדות צפון אפריקה לא היו מריבות בין איש לאשתו דבר שבשגרה, ובדרך כלל שררו בבית היהודי שלום וכבוד הדדי.

    ב. מעניין ש'שייך ריימון' נהרג בח' בתמוז תשכ"א, שנה בדיוק לפני פטירתו של הרב גנאסיא, בח' בתמוז תשכ"ב. זכו הרב והלמיד ש'זכרון אחד עולה לכאן ולכאן'.

    בברכה,

    ש.צ. לוינגר ספרן 'יד הרב נסים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: