אוטופיה לעתיד לבוא/ שלום רוזנברג

במשנת האר"י מצטייר קרח כאידיאליסט המושלם ומשה כריאליסט הזהיר. מלחמת הטוב בטוב מאוד

"וַיִּקַּח קֹרַח… וְדָתָן וַאֲבִירָם… וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (במדבר טז, א-ג). קרח ועדתו מורדים נגד משה. דתן ואבירם צובעים את מצרים, בית העבדים, ברומנטיקה ורודה, כאותם ישראלים המתגעגעים למנדט הבריטי: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" – מצרים! בקריאה ראשונה נוצר אכן הרושם שלפנינו מרד פוליטי. משה עצמו מתגונן מפני מה שנתפס כהתקפה אישית על הנהגתו: "לא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם".

קרח מצדו נתן למרד מעטה אידיאולוגי: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים…  וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". כיצד ניתן להבין את דמותו? במשך זמן רב הייתי בטוח שקרח הוא סתם דמגוג. חז"ל שמים בפיו של קרח חזון חברתי, השחרור מעול המיסים וביטול הביורוקרטיה, דרישות שעמן כולנו יכולים להזדהות. אלא שהפליאה תיעלם אם נהיה מודעים לביטוי הקלאסי 'עשיר כקרח'. דאגתו למיסים המוטלים על העני היא בעצם אמצעי הבא לפטור אותו ממחויבותו החברתית. האידיאולוגיה של המרד אינה לפי זה אלא דמגוגיה המסתירה את שאיפת קרח ועדתו להשיג עוצמה פוליטית, עבורו ועבור בעלי בריתו.

מאבק מסוג אחר

עד כאן פרשנות אחת, המבטאת "אופטיקה" של חשדנות. אלא שהופתעתי כשמצאתי במקורותינו אופטיקה אחרת בלתי צפויה, ההופכת את קרח לגיבור שיש בו הרבה מן החיוב. כיוון זה מגיע לשיאו בדברי אחד מענקי הקבלה, האר"י הקדוש – ר' יצחק לוריא אשכנזי, המפנה אותנו אל דברי הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (תהילים צב, יג) ומצביע על כך שסופי האותיות יוצרים את השם 'קרח'. קרח נענש, האדמה בלעה אותו, ואף על פי כן הוא ייגאל. ויש שאמרו שלעתיד לבוא קרח הלוי יהיה כהן גדול.

יש בדברים אלה אינטואיציה נפלאה. דבריו של קרח היו אציליים. הוא פונה אל משה ואהרן ודורש: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה'". בדברים אלה הוכרז אידיאל, אולי האידיאל העליון שבעליונים, שוויון בקדושה. האם הוא אפשרי? מתוך כך, מקבלת הפרשה משמעות חדשה. לפנינו עימות בין קרח איש האוטופיה לבין משה הריאליסט היודע שאם האוטופיה תתממש, אזי עלולה המציאות להיות מסוכנת ואף קטסטרופלית. נביאי שקר ירבו, והשקר והאמת יתערבבו. משימתו של משה קשה עתה מנשוא. בנוהג שבעולם אנו חייבים להילחם נגד כוחות הרשע המאיימים על האיים שבהם עדיין שורדת שארית הפליטה של הטוב. והנה מופיעים החוזים את הטוב-מאוד, האידיאלי. מתוך בוז לטוב המסכן שברשותנו, מנסים הם לפתות אותנו להחליפו בדגם חדש ואוטופי.

בדרך קטסטרופה

המחלוקת הזאת נמצאת בחזית המאבק בין גישות שונות. לפעמים מדברים על המאבק בין רדיקלים לשמרנים. בחזונם האופטימי מאמינים הרדיקלים שהשינוי והקדמה ייטיבו עם העולם ויגשימו את חלום הגאולה מהרוע והסבל. השמרנים, למודי הטראומות ההיסטוריות שבעבר, מסתכלים עליהם בחשד ובפסימיות, ודורשים זהירות רבה, שאינה סגולתם של הרדיקלים. שמות הם מלאכותיים ובלתי מדויקים, אך מה בכך? אני מאמין שכשם שיש הורמונים שונים בגוף, כך יש הורמונים "רוחניים", פילוסופיים ופוליטיים.

אף בין השותפים במחנות שניסו לשנות את העולם פרצו מחלוקות בגין הורמונים אלה. אחד ההורמונים הללו התבטא בביקוש היתר ולגיטימציה לאלימות, כמובן אלימות הבאה – כאילו – למגר כל אלימות. הדרך לחלום האוטופיה הפכה קטסטרופה. מהפכנים רבים אמרו: "בין אם תרצו בין אם לא תרצו – אין זו אגדה". אולם גם החלום עצמו עלול להפוך מפלצתי, כמו שקרה בקומוניזם, האידיאלים עלולים להתגלגל ולהפוך לצביעות, והחופש האנרכיסטי – לרודנות מפלצתית. בהתממשותו עלול החזון להיהפך לחלום בלהות, כי בני האדם עדיין לא היו מוכנים לו.

התורה עצמה מעידה על כך ובעצם עונה לקרח: כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים. נכון! בימים ההם "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם (יואל ג, א), אך בהר סיני פנה בצדק העם אל משה (דברים ה, כד): "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ". התגלות ה' אל הנביאים דורשת מהם ויתורים וקרבנות, ולא כל העם מסוגל לעמוד בכך. אוי לו לעולם ממימוש האוטופיות! אוי לו אם הקדמה המדעית תתגשם במדינות פרימיטיביות במוסריותן והן תשגנה את סודות הידע המדעי המתקדם והמחריב.

לעתים עדיפה דיקטטורה

ובאוטופיות שכבר התגשמו יכול העם לעמוד? הרי לא תיתכן דמוקרטיה ללא חינוך אוניברסלי וללא פיתוח חוש ביקורת ותודעת אוטונומיה. ללא זאת, תיכנע הדמוקרטיה לכל דמגוג ופופוליסט, פשיסט או פונדמנטליסט. מכאן פרדוקסים נוראים המתגלים לעינינו. טוב לו לעולם לפעמים שבמדינות מסוימות תשלוט דיקטטורה צבאית, מאשר דמוקרטיה שנפלה בידי פונדמנטליזם דתי. על מצבים אלה אמרו חכמי הקבלה והחסידות ובייחוד בית מדרשו של 'מי השילוח': "אכלה פָּגָה". התאנה נלקטה לפני זמנה, "מתיקותה" – מרה ומזיקה. האוטופיה הקדימה את זמנה. האידיאלים נפלאים, האידיאליסטים טעו בהבנת סכנות המציאות בכאן ועכשיו שלפניהם.

ולמרות זאת בני קרח לא מתו. הם השאירו לנו קובץ מופלא של שירה דתית (תהלים מב-מט), הפותח בשורה שכולה קודש: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם – –  כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' בתמוז תשע"ב, 22/6/12

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 ביוני 2012, ב-גיליון קורח תשע"ב - 776, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. האם בבקשה אתם יכולים לומר לי מה המקור שלעתיד לבוא קרח הלוי יהיה כהן גדול, אני מחפס את זה כבר הרבה זמן
    תודה רבה רבה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: