תוכו רצוף אהבה / אבי שגיא

מתוככי הציונות הדתית הקלאסית נאבק יוסקה אחיטוב, מתוך צניעות ונועם, על חינוך לערכי מוסר ואנושיות הנובעים מתורת ישראל. דברים על הגותו

היה איש ואיננו עוד. נדם קולו של יוסקה אחיטוב, מחנך, הוגה דעות, תלמיד חכם ומורה לרבים. איש יחיד ומיוחד היה.

סיפור חייו של יוסקה אחיטוב נדמה כלקוח מסיפורי האגדות על דמויות מופת. כי אכן איש מופת היה. הוא לימד רבים, בראש ובראשונה על ידי עצם קיומו. נוכחותו הטהורה, החומלת והאוהבת, בטבעיות וללא שיור, הייתה למצפון ולמצפן לרבים. הוא היה ספר תורה, ספר מדע וספר ערכים שהתגלמו באדם חי, שפעל בדיוק בהתאם למה שכתב ולמה שחינך. אין מופת חינוכי גדול יותר מהמלאות והנוכחות האישית; נוכחותו המאירה מילאה והעצימה רבים.

לכתוב על יוסקה בלשון עבר נשמע כה מוזר, שכן האיש היה מקור חיים בלתי נדלה, חיוניות ואור. אבל כבר לימדונו חכמים כי צדיקים במותם קרויים חיים, שכן שפע נוכחותם ממשיך להעצים את החיים ולהעשירם. כי אכן האיש חי בקרבנו. לא אדבר עוד על האיש, שזיכרונו שמור בליבי ושחסרונו כבר מעורר געגוע עמוק. לכך יפה השתיקה וההתבוננות הפנימית. אני מבקש לעמוד על עיקרי עולמו והגותו.

בן בית בממלכת הרוח

יוסקה אחיטוב גילם בצורה המובהקת ביותר את דמות המבקר החברתי לפי הדגם ששרטט מיכאל וולצר. לפי תפיסה רווחת, ביקורת חברתית מחייבת ניתוק רגשי ואינטלקטואלי של המבקר מהחברה שאותה הוא מבקר. המבקר הוא "הזר המוחלט" המתבונן בחברה מבחוץ. סמכותו כמבקר ויכולתו להציג ביקורת אובייקטיבית מעוגנת בדיוק בזרות זו. כנגד תפיסה זו מציב וולצר דמויות מופת שפעלו ופועלות בתוך חברה נתונה: ירמיהו, מהטמה גאנדי, ג'ורג' אורוול, ישעיהו ליבוביץ' ואחרים. דמויות אלו אינן זרות לחברה שאותה הם מבקרים; הן בשר מבשרה. בעיני החברה ובעיני עצמם הם נתפסו "כאחד מאיתנו".

"זרותו" של המבקר נובעת מכך שהוא אוסף במהלך חייו רעיונות וערכים ממקומות שונים ומתרבויות שונות ועל בסיס זה הוא מתבונן בחברה שבה הוא חי. הוא מבקש להעצים את החברה על ידי חיבור עולמות אלו לתוך רקמת חייה. נקודת התצפית החדשה מאפשרת לו לבחון מחדש את החברה, להצביע על כך שהיא אינה עומדת בסטנדרטים שלה עצמה. כוחו של המבקר החברתי מעוגן ביכולתו לחשוף את הערכים הגנוזים של החברה עצמה; ערכים שטושטשו או סולקו מהדרך.

יוסקה היה מבקר חברתי וולצריאני. אולי אחרון המבקרים החברתיים של הציונות הדתית. הוא היה בשר מבשרה של הציונות הדתית ואוהבה הגדול, משרידיה ההולכים ונמוגים של הציונות הדתית הקלאסית שנשאה את נס "המרד הקדוש" של האדמו"ר החלוץ  – רבי ישעיהו שפירא. מרד זה לא כוון כנגד התורה; אדרבה, הוא היה מרד בשם התורה. הוא תבע להעצים את הדרישה של "ועשית הישר והטוב".

ר' ישעיהו שפירא כיוון לדברי הרמב"ן ולאזהרתו החמורה: יכול אדם לשמור תורה ומצוות ולהיות "נבל ברשות התורה". יכול אדם לשמור תורה ומצוות ועדיין לא למצות את דרישת התורה המחייבת את האדם להרבות טוב ולפעול ביושר מעבר לנורמה החקוקה. העמדה הסוציאליסטית, שתנועת תורה ועבודה צידדה בה, הייתה מסקנתו האחרונה של המרד הקדוש הקלאסי.

יוסקה לא הסתפק בכך. המרד הקדוש שאותו טיפח ושאותו הנחיל התייחס למכלול שלם של ערכי ההומניזם שהלוז שבהם הוא ערך כבוד האדם. יוסקה היה בן בית בממלכת הרוח. הוא הבין כי כבוד האדם הוא כבודו של כל ברוא בצלם אלוהים: כל אדם, יהיו דתו, מינו ושיוכו הלאומי אשר יהיו. כבוד האדם, שהוא, כידוע, ערך מרכזי בתרבות המערב, מניח כי לכל אדם יש ערך פנימי והכבוד אליו מבטא הכרה זאת.

עבור יוסקה ערך זה אינו מולדת חוץ במסורת ישראל. במכלול כתביו והוראתו ומתוך בקיאות וביקורתיות הוא הצביע על מרכזיות ערך זה במורשת ישראל. הוא לא הסתפק במשמעות התיאורטית-עיונית של הערך וביקש להצביע על המסקנות המתחייבות ממנו: כלפי נשים, כלפי זרים בתוכנו, כלפי ערבים, כלפי כל אדם. כוחו הגדול של יוסקה היה מצוי ביכולת להצביע על שההומניזם אינו זמורת זר בכרם ישראל, אלא יסוד עמוק בתשתית תורת ישראל ותרבות ישראל.

מסורת מוסרית

היה זה ישעיהו ליבוביץ' שהציב את הניגוד שבין התורה להומניזם. בעיניו ההומניזם הוא קטגוריה אתאיסטית המעמידה את האדם כריבון ובעל ערך מוחלט. זאת בניגוד לתורת ישראל המעמידה את הא-ל במרכז ורואה באדם "צל עובר". יוסקה, שכרבים הושפע מליבוביץ', ובמיוחד משאלותיו המאתגרות, הציב כנגדו מודל הרמוני המחבר בין תורה לאנושיות. ליבוביץ', ששרטט את הניגוד בין תורה לאנושיות, ידע בחייו האישיים להתגבר על התיאוריה ששרטט, אבל באופן פרדוקסלי מתנגדיו אימצו אתוס זה על כרעיו וקרביו. המתבונן מהחוץ לא יכול שלא להשתאות על ה"חדש" שצמח בציונות הדתית שהעלים ומחק את המרד הקדוש שלה עצמה.

'וי"ו החיבור', שהייתה כידוע לוז החיים של הציונות הדתית הקלאסית – תורה ודרך ארץ, תורה ועבודה, תורה ומדע – הלכה והתפוגגה בעשורים האחרונים לטובת תורה ותורה לבדה. נשתכחה אזהרתו של הרב עוזיאל: "אין זיווה והדרה של התורה שורה בנפש ערטילאית שאין לה משלה כלום… מסירת התורה בידי ערלי לב ואטומי המחשבה, מסירת התורה בידי אנשים נעדרי הדעה העצמאית והבינה הישרה, לא רק שאינה מועילה אלא שהיא גם מזיקה… התורה המסורה בידי אנשים בעלי דעות נפסדות וטפלות ומידות נשחתות נהפכת להם לרועץ…'דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות, והיינו דאמר רבא: למיימנים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא' (שבת פח ע"ב)". יוסקה, שלבו היה אוהב וחומל לכל אדם, שעולמו עוצב על ידי מסורת ישראל ההומניסטית, התייצב בשער כדי שהתורה לא תהפוך לסם המוות.

יוסקה זיהה מוקדם מאוד את המגמות החדשות שעולות בציונות הדתית; מגמות שמובילות להדרת נשים, להעצמת אתוס הצניעות באופן שאין לו תקדים, לפגיעה מתמשכת בזר ובערבי. במפעל אדירים סיזיפי של כתיבה והוראה, במשך למעלה מחמישים שנה, הציב יוסקה מחדש את האתוס המסורתי של תורת ישראל; אתוס שהציונות הדתית הקלאסית הייתה שותפה לו עד לא מכבר. אתוס שהומר בהדרגה בתפיסה חדשה שהציבה את התורה כמנוגדת לערכי כבוד האדם.

אבל יוסקה לא הסתפק בהשתאות, הוא נאבק מחדש על הסינתזה הקלאסית בכל עוצמתו האינטלקטואלית. ספרות ישראל במכלול סוגותיה הייתה לפניו כספר פתוח: הלכה, מדרש, פילוסופיה, הגות וקבלה. הוא לא העלים את קיומם של זרמים תת קרקעיים שנבטו והצמיחו את התפיסות החדשות. ביושרו ידע לשרטט מה מ"החדש" ישן. כוחו היה ביכולת שלו למקם את "החדש" במרחב הנכון ולהצביע על התפיסות המרכזיות במסורת ישראל. יתר על כן, באומץ לב אינטלקטואלי נדיר הציב יוסקה, לא אחת, את דעת המיעוט כדעה שאותה יש לאמץ, שכן דווקא עמדה זו מגלמת את ההכרעה המוסרית הראויה.

אחריות דתית מוחלטת

בחוגים רבים בזמננו פשו הפוזיטיביזם והפורמליזם ההלכתי כחזות הכול. גישה זו, כך סבורים הם, מגלמת את רוח ישראל מקדמת דנא, שכן ההלכה היא מערכת סגורה הפועלת על פי חוקיותה הפנימית. עמדה זו, שטיפח הרב סולובייצ'יק, הפכה בעת האחרונה למנגנון שדרכו ניתן לחסום את האינטואיציות המוסריות הבסיסיות ואת ערכי היושר. יוסקה דחה עמדה זאת. הוא לא היה הראשון שהתנגד לעמדה זו בנימוק שאין היא מגלמת את מסורת ישראל. ראש וראשון בעניין זה היה אליעזר גולדמן, שבעבודותיו המונומנטליות הצביע על קיומו של יסוד מטא-הלכתי, עקרונות-על של המערכת ההלכתית המעצבים את ההכרעה ההלכתית.

צאו וחשבו על העיקרון "דרכיה דרכי נעם". עיקרון זה מנחה את הפוסק להעדיף אפשרות אחת על פני זולתה. אבל עיקרון זה אינו אלא כינוי למכלול ערכים מוסרי-ערכי, שהרי "דרכי נעם" עצמן אינן מוגדרות על ידי הנורמה ההלכתית. אדרבה, הן קובעות אותה.

יוסקה, כרבים מבני הדור, הושפע עמוקות מהגותו של גולדמן, שהיה כמוהו חלוץ, פילוסוף ומחנך. אבל יוסקה צעד צעד נוסף מעבר למפעלו של גולדמן: הוא נטל על עצמו את המשימה הגדולה של תיווך הרעיונות הגדולים לתוך מערכות החיים עצמן. בעקביות ובהתמדה שאין לה שיעור הוא ביקש להסיק את המסקנות הערכיות והנורמטיביות הנובעות מהתובנות הגדולות. כמורה לרבים הוא איזן וחיקר ושב אל מקורות ההלכה והמסורת היהודית כדי להאיר דרכם את הדרך הראויה. הוא תבע אחריות מכל אדם, שכן האמין בלב שלם כי התורה מסורה לכל אחד מישראל. על כל יחיד מוטלת אחריות אין-סופית שממנה לא יחמוק בתואנה כי כך הורו בעלי ההוראה. התורה מחייבת כל יחיד לבוא בברית עם א-לוהיו ולהיות שותף לעיצובה של התורה בחיים.

דומני שהצטרפותו של יוסקה לקיבוץ בעודו צעיר לימים נבעה מאמונה זו שהזינה את מייסדי הקיבוץ הדתי ומורי דרכו כישעיהו ליבוביץ', צוריאל אדמנית, משה אונא, שמחה פרידמן ואחרים. הם ביקשו ליצור קהילה שוויונית המעצבת את דרכה מתוך אחריות דתית מוחלטת, המתממשת במכלול מרחבי החיים. תורת ישראל היא תורת חיים לא רק במובן זה שהיא אמורה להנחות את החיים אלא שהיא אינה עומדת במנוגד לחיים, לדרישותיהם ולערכיהם.

כבר כתב הרב חיים הירשנזון – שיוסקה כה העריך וממנו למד – בספרו 'מלכי בקדש': "אין דת וחוק בתורה אשר יתנגד לדרכי הציוויליזאציון האמיתי". זאת משום שהתורה פונה אל האדם, כאדם, ככלי מלא ולא ככלי ריק שאין בו כלום. מדברים אלו למד יוסקה כי הערכים ההומניסטיים אינם ניגודה של התורה. אדרבה, הם יישומה.

צדיק ומענטש

יוסקה לימד בדרכי נועם. איש של דיאלוג, אהבה וחמלה לכל חי היה. לפיכך לא פלא שגם מושאי ביקורתו קיבלו, בדרך כלל, את ביקורתו בכבוד ובהערכה. המורשת החיה של יוסקה מתגלמת גם בדרך שבה יש לנהל את הוויכוח, בקול דממה דקה, ברעות ובקשב רב. רק כך יכול שינוי להתחולל.

לפגוש ביוסקה משמעו היה לפגוש באהבה, בנתינה ללא גבול, בחמלה וברוך. כה רבים אהבו אותו, כה רבים שאפו להיות בקרבתו של איש מופלא זה. כל כך הוא חסר לנו וכבר הגעגוע והעצב ממלא את הלב. הנחמה היחידה לרבים היא תורתו החיה וזיכרון אישיותו של איש צדיק, חכם ואנושי, מענטש אמיתי שהיה בקרבנו.  

פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן, עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים

——-

יוסקה / שמואל פאוסט

 מעט מתולדות חייו

יוסקה אחיטוב נולד כיוסף גוטפריד בינואר 1933 בחבל הסאר שבגרמניה, למשפחה שהיגרה מפולין. במקור היה שמם דורנבוש, אבל למניעת גיוס לצבא שונה שם המשפחה לשם הגרמני גוטפריד.

כשאחיו הבכור אברהם (לימים ראש השב"כ) גויס לשירות ונדרש לעברת את שמו, שונה השם לאחיטוב ואומץ על ידי המשפחה. הבדיחה המשפחתית גורסת שתרגום מילולי לשם "גוטפריד" – המורכב מהמילים 'שלום' ו'אל' – היה יוצר את השם שלומיאל – מאפיין משפחתי שעדיף להרחיק ממנו עדות.

על רקע גילויים אנטישמיים עלתה המשפחה ארצה והתגוררה בצריף קטנטן שבנה האב אלימלך, סוחר במיני סדקית, בחולון. תנאי המחיה היו קשים, אך לא גרעו מאושרם של המסתפקים במועט.

יוסקה עבר במוסדות חינוך רבים: שנים ראשונות בבית חינוך לילדי עובדים של מפא"י ובביה"ס של הזרם הכללי. בהמשך הלך מדי יום כשעה לתלמוד תורה בבת ים (לא כולל קפיצה יומית לים אחרי הלימודים). כשהיה בכיתה ה' הגיע החזון אי"ש לביקור בתלמוד תורה ושאל את התלמידים שאלה על סוגיה ב'צריכותא' במסכת בבא מציעא (לג ע"ב). יוסקה היה היחיד שידע את התשובה, וכפרס זכה לקבל מהחזון אי"ש צביטה בלחי. כל השנים ייסר אותו מצפונו על הצביטה שקיבל שלא בצדק – לטענתו הוא דקלם את התשובה הנכונה מבלי להבין את התוכן. מאוחר יותר, בשל הצטיינותו בלימודים, נשלח לישיבת 'קול תורה' בירושלים.

 בשנת 48' ירו על ביתם בחולון והמשפחה נטשה את הצריף. יוסקה הגיע לראשונה לסניף בני עקיבא בפתח תקווה, ושם הכיר את יפה זילברשיין, רעייתו לעתיד. בצבא התגייס לנח"ל, לגרעין שהיה תחילה בשדה אליהו – שם עבד כדייג – ובהמשך הגיע לעין צורים. בשנת תשט"ז (1955) נישאו יוסקה ויפה. לזוג שישה ילדים: רונן, נחום, ורד (אניקסטר), שמיר, הדס (קוטנר) ותומר, בנם המאומץ בני, נכדים ונינים.

בעין צורים שימש יוסקה בתפקידים שונים – במטע, כאקונום, כמזכיר הקיבוץ, ובעיקר כמורה בקבוצת יבנה. במהלך השנים השלים את לימודיו לתואר ראשון ושני במתמטיקה ובמחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. בקבוצת יבנה חינך שני מחזורי לימוד ואחר כך היה למנהל.

בשנת 66' נסע במשלחת ללנינגרד כדי להגיע בחשאי ליהודי רוסיה. קשרים אמיצים נוצרו עם כמה מאסירי ציון מפורסמים, שבהם תמך וטיפל עד שעלו ארצה, והקשרים נותרו חמים ומשפחתיים עד היום.

מאז שעזב את ניהול בית הספר לימד בישיבת הקיבוץ הדתי ובמרכז יעקב הרצוג. בשנים האחרונות היה לעמית במכון שלום הרטמן בירושלים ושם התפתחה הגותו והתחדדה. יוסקה עסק רבות בנושאים של עגונות ומסורבות גט, שוויון האישה ועוד, וכתב בעיקר מהיבט הלכתי, תוך פרישה רחבה ומעמיקה של המקורות ההלכתיים והדגשת ההיבט של שיקול הדעת של הפוסק בפסיקת הלכה.

מעיסוק מצומצם בחינוך ובהגות הקיבוץ הדתי, הוא הרחיב את משנתו לציונות הדתית כולה וביקר בחריפות את ההקצנה, ההתבטלות בפני התפיסה החרדית וההתעלמות מהמציאות הקיימת. ויכוחיו המפורסמים עסקו בשאלת הצלת גוי בשבת, באיסור תרומת איברים (בשל החשש שיגיעו לגוי), בעיסוק המוגזם בנושאי צניעות ועוד. החריפות שבה כתב עמדה בסתירה מסוימת לאופיו הפייסני והנמנע-מעימותים שהיה לו בחיי היומיום עם כל אדם שפגש. גם אנשים שחלקו עליו הדגישו את הדרך שבה התווכח עִמם, בכבוד, תוך הקשבה וללא התנשאות.

לעצמו הקפיד מאוד בקיום המצוות ובקיבוץ היה במשך השנים מעין 'פוסק' לא רשמי. בכל נושא שבו נשאל שלף ספרים והראה את כל המקורות הרלוונטיים ואת השתלשלותם, אך לבסוף שלח את השואלים לרב הקיבוץ לקבל פסיקה.

במשך כחמישים שנה העביר בקיבוץ בשבתות שני שיעורים קבועים – שיעור גמרא בבוקר לפני התפילה ושיעור ברמב"ם אחרי הסעודה, שבו הרחיב ופיתח את תורתו. עד השבת שלפני חג שבועות האחרון, כשכוחו כבר לא היה עמו.

*

בנימה אישית, בשנים האחרונות הייתה לי הזכות, הגדולה מכפי מידתי, להיות ליוסקה עמית וחבר בצוות המורים של מרכז הרצוג. לא הייתי מהין לכנות כך את מערכת היחסים עם איש חכם וידען, מלא וגדוש וצנוע זה, לולא היה זה היחס המובהק שהעניק לכול, כחבר, גם לאחרון התלמידים.

יוסקה, שעל אף מחלתו לא נס לחה ולא כהה להטו, הלך מאתנו כאילו עזב לרגע באמצע שיחה בלתי גמורה. מבטו החם עודו מונח עליך, מילותיו תלויות באוויר, אוזניו קשובות, חיוכו הביישני נמתח בחיבה ומגעו הרך מורגש בזרועך. מותיר רצון לקבל עוד ומוליד מיד את כאב הגעגוע.

זכרו של יוסקה ודאי יהיה ברוך. יהי זכרו נר שלאורו ייאותו ממשיכי דרכו המיוחדת והכה נחוצה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012

פורסמה ב-15 ביוני 2012, ב-גיליון שלח תשע"ב - 775 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: