תגובות לגליונות קודמים

בתגובה ל"תורה בדרכים אחרות" מאת ישראל ברדי, גיליון שבועות

לעשות 'רסטארט' לדעות הקדומות

שורש בעיית ההדדיות בין לימוד התורה הדתי והחילוני טמון בחוסר "ההתבטלות" החילוני. אין הכוונה להתבטלות לתורה, כי אם להתבטלות כלפי הערכים שעליהם התרבות החילונית שעונה.

כדי להגיע לתקשורת אמיתית וכנה אשר תתבסס על יסודות מוצקים ולא על אופנות חולפות דרוש ניסיון לביטול זמני של הפרות הקדושות לאדם החילוני, מעין "רסטארט" מתוכנן. אין מדובר כאן על שינוי תפיסה מהותי או על התבטלות בפני התורה אלא על הכרח זמני בזמן הלימוד בלבד, "דף חלק". כשם שסטודנט לפילוסופיה ייגש הן לאפלטון והן לאריסטו בשוויון נפש וב'ראש פתוח' במידת האפשר, כך עליו לגשת ללימודי היהדות על כל סוגיהם: תורה, משניות, מדרשי הלכה, גמרא וכל מחשבת ישראל.

הצגת מושגים כחרות, בחירה חופשית ואינדיבידואליות כסתירה להתבטלות בפני התורה היא היא בעיית היסוד של החשיבה החילונית הכללית. בצורה זו, חיבור ערכי הוא בלתי אפשרי בעליל. אל לו לקהל האינטלקטואלי-חילוני להאשים את הציבור הדתי בכך שאינו מקבל את החשיבה החילונית "הנאורה" בעוד הוא אינו מסוגל להכיר בתשתית חייו של האדם הדתי. רק הכרה בשורשיותו של הלימוד תוכל להביא לתיקון ושינוי. הכרה זו מוכרחה להגיע מן הצד החילוני, שכן הוא, מבחינתו האידיאולוגית, הצד "הזורם", המשתנה ושאינו קבוע. ברגע שיתרחש שינוי ממשי בדפוסי החשיבה לא רחוק השלב הדיאלקטי בין הצדדים. האדם החילוני לא יתבטל בפני התורה, אך מאידך הוא גם לא יבטלה.

תום שטיבר

 

לימוד תורה מתוך תחושת ברית. מכללת עלמא, תל אביב.

ביטול ולא התבטלות

מאמרו של ישראל ברדי גרם לי שמחה גדולה. אמנם גם אני חובש כיפה סרוגה ושומר מצוות, כאותו ר"מ שנפגש עִמו הכותב, אלא שבניגוד אליו אין אני רואה את הכותב כסתם "בר פלוגתא", אלא הרבה יותר מכך – כבר שיח לגיטימי למהדרין. כאח. התופעה של בתי המדרש הפלורליסטיים היא בעיניי חלק מהשיבה של עם ישראל לעצמו. אחרי שהדור שעבר השיב אותנו לארצנו ובנה את הכלי, המדינה, מוטל על דורנו לעצב את התוכן, ומתברר שהוא חייב להיות מושרש בתרבותנו המסורתית ובתורתה. אין ספק שעל בסיס מקורות אלה נוכל ליצור תרבות ישראלית (במובן המקורי של המושג) אקטואלית ורלוונטית. התנאי החשוב ביותר הנדרש כדי שתהליך יצירה כזה יוכל לצאת אל הפועל הוא חרות וחופש מחשבה. רק מתוך התמודדות כנה, פתוחה ואמיתית של הוגים מכל חלקי העם נוכל ליצור את התרבות הישראלית הזו, שאני מעדיף לקרוא לה – "תרבות הבית השלישי".

אלא שאינני חושב שיש צורך להזדקק למושג "ברית" שהוצע במאמר. אילו משמעות המושג "ביטול" (אני מעדיף אותו על התבטלות) הייתה כפי שהכותב הבין – "אני נדרש לבטל את שיקול דעתי ולקבל על עצמי, לחלוטין, מערכת שנמצאת למעלה ממני" – כי אז הייתי מצדיק לחלוטין את הניסיון למצוא לו תחליף. אבל מה שהכותב מחפש, מעבר ללימוד וכל הכרוך בו, אותו "משהו חסר… מרכזי… שאמור לעטוף את הלימוד כולו", נמצא בדיוק ב"ביטול".

כידוע, לכל רעיון ומחשבה יש רובד חיצוני ופנימי. בספרים מסוימים קוראים לכך "פנים ואחור". כשמבינים את מושג הביטול בצורה חיצונית, פורמלית, טכנית ויבשה – מאחור – הוא בהחלט סותר את כל אותם ערכים החשובים לכל יהודי – חירות, אינדיבידואליזם, בחירה חופשית, אמון באדם ובחיים, זרימה, אי-היקבעות וכדומה. אבל ביטול אמיתי איננו סתם "ביטול שיקול דעת", חס ושלום. הוא איננו אמור להפוך אותנו לרובוטים דתיים, טכנאי תורה ומצוות. הביטול הוא פתיחות; פתיחות של הסופי, האדם, לאינסופי. הוא איננו עומד בניגוד לאותו סט ערכים יקר; אדרבה, הוא המפתח לבירורם, העשרתם, חיוניותם, הארתם והעמקתם.

הביטול הוא הכרה רוחנית-נפשית-פנימית מלאה מתיקות ונועם, הפותחת את התודעה התמיד-מוגבלת שלנו לנשמתנו הא-לוהית ולשורשיה באינסוף. אין טעם להרבות עליה מילים – צריך למוצאה בנפש. היא נמצאת שם. עלינו לחפש אותה עד שייפתח אותו מקום שבו היא נמצאת ואז כל הערכים המדוברים ייפגשו וייראו כשני צדדים של אותו מטבע. יהדות שאיננה מעשירה את ה"חירות, האינדיבידואליזם, הבחירה החופשית, האמון באדם ובחיים, הזרימה ואי-ההיקבעות", אלא מתכחשת להם – איננה יהדות חיה ופורחת. לא על בסיסה תיבנה תרבות הבית השלישי.

מוטי קרפל

הכותב הוא מחבר הספר "המהפכה האמונית" וממקימי תנועת 'מנהיגות יהודית'

 —————-

בתגובה ל'השתלבות במסלול המהיר' מאת הראל גורדין, גיליון שבועות

לא להפוך את הדיעבד ללכתחילה

בהסתמך על הסברו בשיטת הרמב"ם לגיורן של נשי שלמה בידי הדיוטות, הציע הרב ד"ר הראל גורדין לאמץ "מסלול מהיר" זה בימינו, ולגייר גם כאלה שאינם מתכוונים לשמור מצוות (ובלבד שלא יצהירו  בבית הדין על התנגדותם למצווה כלשהי), תוך תקווה שבמשך השנים, עם חזרתו של עם ישראל למקורותיו, יחלו גם הם לעשות זאת.

אלא שדרך זו בעייתית מכמה וכמה בחינות. ראשית, עיון בדברי הרמב"ם מראה שגיורן של נשי שלמה נעשה על ידי "הדיוטות". הכוונה לאנשים שאינם בקיאים בהלכה, ובכלל זה – בדיני הגיור שנקבעו על ידי בית הדין הגדול בזמן שלמה. הרמב"ם כותב שדייני בית הדין הגדול התייחסו לגרים אלו בהסתייגות: "חוששין להם, לא דוחים אותם אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותם עד שתיראה אחריתם", אולם לבסוף התברר להם ש"הוכיח סופן על תחילתן, שהן עובדות כוכבים ומזלות שלהן". כך גם פסק שם לדורות:

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו" (שם, הלכה יז).

חמש המילים האחרונות של הרמב"ם גרמו להתלבטות רבה בין המפרשים והפוסקים, שכן לכאורה הן מאפשרות לבטל גיור שנעשה עקב חוסר כנות בקבלת המצוות. אך גם בלי להיכנס לסוגיה הסבוכה הזו, ניתן לראות שלדעת הרמב"ם אין כל היתר לנקוט בדרך זו מלכתחילה, שהרי כתב מיד אחר כך:

ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו.

יכולים אנו אם כן לקבוע באופן ודאי כי הליכה בכביש העוקף שסלל הרב גורדין מנוגדת  בתכלית לדעת הרמב"ם.

תמיהה נוספת שניתן להעלות על דרך זו תלויה במציאות של ימינו. כל המתבונן בה נכוחה מבין שאין שום סיבה שאדם שהתגייר ללא מוטיבציה לשמור את המצוות יחל לעשות כך אחר הגיור. מצב שבו רוב החברה היהודית אינו מגדיר את עצמו באמצעות קיום ההלכה אינו מעודד את המתגיירים להיות יוצאי דופן ולהגדיר את יהדותם הטרייה באמצעות שמירת המצוות.

לא רצוי מראש

אולם הבעיה החריפה ביותר שקיימת במאמרו של הרב גורדין נמצאת בטשטוש הגבולות שבין ההתמודדות עם המצב שנוצר לאחר מעשה הגיור לבין זה הרצוי מלכתחילה. נכון שההלכה משלימה לעתים עם מצבים שבהם לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית, וקובעת שתהליך פגום כלשהו היה תקף בדיעבד. אולם כאשר באים לדון במה שיש לעשות מלכתחילה, ובודאי במדיניות הציבורית הרצויה בעניין מסוים – יש להשתדל ככל האפשר שלא לסטות מהאידיאלים הברורים של התורה. כדי להמחיש את הפער שבין לכתחילה ובדיעבד אביא בקצרה שתי תשובות הלכתיות של הראי"ה קוק המופיעות בשו"ת "דעת כהן" (סי' קנג-קנד).

בתשובה הראשונה עוסק הרב קוק במוסלמי מצרי שהחליט להתגייר כיון שחשק באישה יהודייה. האיש עזב אחר כך את האישה ללא שטרח לתת לה גט, התחרט על הגיור, ואף פרסם זאת בפומבי בעיתון. אז גם התברר שהפרטים האישיים שמסר היו בדויים ומזויפים. הרבנים במקומו רצו תחילה להתיר את אשתו ללא גט, אך החליטו להיוועץ ברב קוק לפני החלטה כה גורלית. תוך כך נוצרה שעת כושר להשיג מהאיש גט. הרבנים ניצלו את ההזדמנות, ועשו זאת. את פרטי המקרה, כולל הגט הייחודי, הם שלחו לראי"ה. לכאורה לפנינו מקרה קלאסי של גיור במרמה, אולם הרב קוק שיבח את הרבנים על השגת הגט, והסביר שלא קיימת כל אפשרות להתירה בלעדיו. זוהי דוגמה לקושי ההלכתי לבטל גיור בדיעבד, ואכן, רבים מהרבנים הקוראים להקל בגיור בזמננו מביאים תשובה זו כראיה לדבריהם.

בסימן הבא מתבטא הראי"ה בחריפות כלפי דיינים המקבלים גרים הבאים להתגייר ממניעים זרים:

אלה שמקבלין גרים גרורים, שבשביל דברים של חמריות ותאוות לבם הם מתגיירים, בודאי עליהם נאמר רע ירוע, ותבא עליהם רעה אחר רעה, כי גרים כאלה ודאי קשים לישראל כספחת, והם מביאים קוצים בכרם בית ישראל.

 לא זו בלבד, אלא שהוא שוקל לפרש את חמש המילים הנ"ל של הרמב"ם בצורה מחמירה מאוד, המשווה את הגרים הללו לכותים, שלגיורם כידוע לא היה שום תוקף:

…ומשמע דלאו דוקא עבודה זרה, אלא כל שלא מקיימים מצות, וגם המחשבה היתה שלא כראוי, אז אין כאן גירות כלל. ולשון הרמב"ם והשו"ע בסי' רס"ח בנתגייר בשביל דבר – וחוששים לו עד שתתברר צדקותו – מבואר שאם רואין שאינו מתנהג בדת ישראל, והגירות היתה בשביל איזה דבר, אין זו גירות גמורה.

הסתירה לכאורה שבין שתי התשובות יכולה להיות מוסברת אך ורק על ידי ההבדל שבין קבלת המצב הנתון בדיעבד לבין קביעה של מדיניות הלכתית רצויה מלכתחילה. קשה מאוד לבטל גיור שכבר נעשה, אך דווקא משום כך חובה על הדיינים לחשוב היטב לפני שהם פותחים את השערים לפני כל דכפין. וגם כאן נוכל להבין, אף מבלי להיכנס לפרטי פרטים, שהמסלול המהיר שמציע הרב גורדין רחוק מלהיות מקובל על ידי הרב קוק.

אליהו פלדמן

הכותב הינו סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בר אילן ותלמיד המכון הגבוה לתורה

הרב הראל גורדין משיב:

מבקשים לקשור עצמם לישראל בכל לבם

מסקנת הביניים של אליהו פלדמן היא: "יכולים אנו אם כן לקבוע באופן ודאי כי הליכה בכביש העוקף שאותו סלל הרב גורדין מנוגדת בתכלית לדעת הרמב"ם". האמנם?!

ראשית, אם מאן דהו סלל כביש עוקף הרי שזה הרמב"ם ואני הקטן רק ניסיתי להבינו. שנית, לעצם עמדת הרמב"ם קובע המגיב שהוא התנגד למסלול העוקף לכתחילה, ואני לא כתבתי אחרת. שלישית, חרף הגיור בבתי דין של הדיוטות קובע הרמב"ם שהגיור תקף, אף שהגר לא היה מודע לחובת המצוות:

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר […] הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם […] ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות מצווה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן.

חמש המילים המובלעות 'וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו' אינן מערערות על תוקף הגיור, למרות העובדה שהמתגייר עבד לבסוף כוכבים ומזלות, שהרי כך גם נהגו נשות שלמה ובגירותן היו עומדות. הבנה זו מתאשרת ממה שהמגיב הביא לסתור: 'ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו…'.

בהכרה כואבת קובע הרמב"ם כי אף שידוע שרוב הגרים מטעים את ישראל גיורם תופס ולא ניתן לבטלו 'אחר שנתגיירו'. לאור זאת יש להסביר את דברי הרמב"ם 'ולא מקרבין אותם עד שתראה אחריתן' באופן מצמצם – במובן החברתי-דתי. כלומר, עלינו להיזהר מהשפעה זרה ולהימנע מלקרבם חברתית כל זמן שלא נתברר שקיבלו עליהם עול מצוות בלב שלם אף שהלכתית הם יהודים לכל דבר.

עוד אעיר שוודאי לי שלשיטת הרמב"ם ההדיוטות של ימי שלמה אינם דיינים כלל ועיקר, והדבר רק מחזק את הרדיקליות של חידושו.

ודבר אחרון: דברי הרב קוק על הגרים 'שבשביל דברים של חמריות ותאוות לבם הם מתגיירים' אינם רלוונטיים לגרים הנידונים במאמרי כלל ועיקר. אלו מבקשים לקשור עצמם עִם עם ישראל ומורשתו היהודית בכל לבם, ורק לתאבונם ומתוך המקובל בציבור אינם מקפידים על קיום ההלכה באופן מלא, ועל כן אין להסיק מתשובותיו של הרב קוק לגביהם.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012

 

פורסם ב-15 ביוני 2012,ב-גיליון שלח תשע"ב - 775, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. לתום שטיבל,

    תגובתך חושפת את הכשל שבמחשבה הדתית ומראה שהסיבה לחוסר התקשורת בין העולם הדתי לחילוני נעוצה דווקא אצל הראשון. על פי דבריך שלך, הצד החילוני הוא "הצד הזורם, המשתנה ושאינו קבוע", בעוד שהצד הדתי הוא הצד המקובע. זה מצב שאינו מאפשר סיכוי לתקשורת אמיתית. זו תתאפשר רק כאשר העולם הדתי יצא מקבעונו, כאשר גם הוא יגש ל"לימודי היהדות על כל סוגיהם: תורה, משניות, מדרשי הלכה, גמרא וכל מחשבת ישראל" כ"דף חלק" ובראש פתוח, ברוח דברי חז"ל "כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים".

    • שלום צבי,

      תגובתי עסקה דווקא בדיסוננס הקיים אצל הציבור החילוני. ככלל זוהי אוכלוסייה המתיימרת להיות "זורמת", "משתנה" "ושאינה קבועה" ואף על פי כן היא איננה כזאת כלל וכלל; היא מקובעת לנורמות הפנימיות שלה ולמושגים עליהם היא מושתתת באופן מוחלט.
      אינני טוענת כי הציבור הדתי חף מאשמה בחוסר התקשורת בין הצדדים, אולם, כבחורה חילונית אני רואה בציבור עמו אני מזוהה כשל גדול בהבנה ובסובלנות, כך שבמובן מסוים זוהי ביקורת פנימית על החברה "שלי" וברור לי שיש עוד משתנים במשוואה הזאת, אבל גורם מעכב זה הוא הרלוונטי ביותר עבורי.

      • הי תום. אין לי אלא להסכים אתך שהבנה וסובלנות היא מצרך יקר המציאות בכל תתי החברה שלנו, והתוצאה היא חוסר תקשורת כללי וטראגי, לא רק בין דתיים לחילוניים.

        והלוואי שכולם יעסקו קצת יותר בביקורת פנימית כמו שאת ואני עושים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: