קטגוריה בראי ההיסטוריה / ברכי אליצור

חטאי ישראל במדבר זכו לאורך ההיסטוריה לפרשנויות שונות – מחמירות ומקִלות – בהתאם לנסיבות התקופה. על הדרך שבה הפך חטא המרגלים ל'אם כל חטאת'

לכל אורך תקופת המקרא נשאו מנהיגי עם ישראל נאומי התעוררות, תוכחה או פרידה בפני העם, ובהם גוללו את ההיסטוריה של העם מימי קדם. ההיסטוריה לכאורה אחת היא, ואירועי ההיסטוריה קבועים ועומדים, ואף על פי כן ההשוואה בין הנאומים מגלה פערים, השמטות והרחבות, ולעתים אף סתירות בין תיאורי ההתרחשויות. האתגר המרתק בנאומים אלו הינו החקר ההיסטוריוגרפי, הניסיון לנתח את האופן שבו מפורשת ההיסטוריה על פי מטרות הנאום ומאפייני המקום והזמן שבהם הוא נאמר.

חטאי ישראל ב-40 שנות הנדודים תופסים נפח מרכזי בנאומי ההיסטוריה, אולם קיימים הבדלים ניכרים במידת ההרחבה מול ההתעלמות מהחטאים השונים. כך, למשל, בנאום התוכחה שנושא פינחס לשבטי עבר הירדן המזרחי הוא מזכיר את עוון בעל פעור ואת מעילת עכן ופוסח על חטאים אחרים, ואילו נחמיה מונה את חטא העגל אך פוסח על חטא המרגלים.

שכתוב חטאי דורות העבר מצוי גם בספרות הבתר מקראית ובספרות חז"ל, והמגמה המעצימה מול המצמצמת ניכרת היטב גם במסורות הללו. אחת התופעות המעניינות היא ההבדל בין המגמה האפולוגטית המלווה את דרשות חז"ל הארצישראליות העוסקות בחטא העגל לבין המגמה המרחיבה בתיאור חומרת חטא המרגלים.

נטולי אשמה

הסנגוריה על חטא העגל באה לידי ביטוי בדרשות המצמצמות את גודל החטא, מסנגרות על מניעי יוצריו ו'מפילות' את האחריות על החטא על גורם אחר. ר' שמואל בר נחמן, למשל, מצמצם את קהל החוטאים ומגלגל את האחריות על הגרים שהצטרפו לישראל:

אלא הגרים שעלו עמהם הם עשו את העגל, והיו מונים את ישראל ואומרים להם אלה אלהיך ישראל (פסיקתא דרב כהנא ט).  

רבי ינאי מחזיר את האחריות לישראל אולם טוען כי הקב"ה יצר את התנאים שהובילו לחטא:

מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די – הוא גרם שעשו את העגל…

ר' יהושע בן לוי מצביע על השטן, שליח הא-ל, כמי שהמריד לחטא:

בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום, בתחלת שש, אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש – ולא השגיחו עליו. מת – ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן כי זה משה האיש [לא ידענו מה היה לו] (שבת פט ע"א).

העצמת החומרה

מול הסנגוריה על חטא העגל, ניצבות דרשות המעצימות את חומרת חטא המרגלים, דורשות בגנותם של כל השותפים ומרחיבות בשבח מי שנמנע מלקחת חלק בדברי הגנות על הארץ. ר' יוחנן, למשל, מתארך את בכיית העם ליום תשעה באב, ורומז על עוצמת חטא זהה לעוצמת אסון החורבן.

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית כט ע"ב).

ר' יוחנן עוד ממשיך ודורש לגנאי את שמות המרגלים, ולשבח את שמות המתנגדים להם:

אמר רבי יוחנן… נחבי בן ופסי, נחבי – שהחביא דבריו של הקב"ה, ופסי – שפיסע על מדותיו של הקב"ה (סוטה לד ע"ב).

רבי יוחנן אמר: …ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח (לו) מרד. מרד זה כלב, ולמה נקרא שמו מרד – שמרד בעצת מרגלים (סנהדרין יט ע"ב).

ר' יוחנן וחבריו אף מרחיבים בתיאור רשעת המרגלים וחומרת מעשיהם:

וילכו ויבאו – א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה (סוטה לה ע"א).

אמר רבי שמעון בן לקיש דיברו דברים כלפי למעלן כי חזק הוא ממנו, אמר כביכול לא יכיל להון. (ירושלמי תענית סח ע"ד).

"פצו עליך פיהם" (איכה ב, טז), אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן [רש"י: ברוב האלפא ביתא שבאיכה] – בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם (סנהדרין קד ע"ב).

נתון מסקרן ביחס לשתי קבוצות הדרשות הוא ריכוזם של דרשני האפולוגטיקה והקטגוריה בדורות הראשונים של תקופת התלמוד בארץ ישראל, עם דומיננטיות ניכרת של ר' יוחנן בדרשות הקטגוריה על חטא המרגלים.

התמודדות עם החוץ

ננסה להסביר את התופעה שזה עתה ראינו על ידי תיאור כמה ממאפייני ראשית תקופת התלמוד בארץ ישראל, והשערה כי אלו מהווים רקע להיווצרות הדרשות.

התיאולוגיה הנוצרית הקדומה החל מראשית המאה השלישית לספירה (המקבילה לראשית תקופת התלמוד) השקיעה את עיקר מרצה בניגוח היהדות, בהוכחות לכך שהדת היהודית נעזבה ובתעמולה נגד מצוות הדת. הדידסקליה, חיבור נוצרי מהמאה ה-3, מזהירה את המאמינים הנוצרים מפני קיום מצוות היהדות שאינן אלא כבלים שהושמו על עם ישראל בגלל קשיות עורפו בחטא העגל. מצוות אלו לא חלות, לדידם, על מי שמאמין בישו ומכפר באמונתו על חטאו הקדום. המגמה האפולוגטית ביחס לחטא העגל מהווה אם כן חלק מהפולמוס היהודי נוצרי. מימדי החטא צומצמו, ותחת זאת הודגשה הכפרה הנצחית על החטא:

אמרה לפניו (כנסת ישראל): רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? – אמר לה: גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? – אמר לה: ואנכי לא אשכחך. והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב גם אלה תשכחנה – זה מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך – זה מעשה סיני (ברכות לב ע"ב).

חזית אחרת של מאבק חכמי ארץ ישראל הייתה אל מול הירידה לבבל. בראשית תקופת התלמוד החלה ההתפוררות של הקיסרות הרומית, ובעקבותיה נוצר משבר כלכלי שהוביל למיסוי גבוה, שכלל כמובן את כל נתיני הקיסרות. עדויות שונות הפזורות בתלמוד מתארות את יוקר המחיה ואת העוני שפשה בעיקר בשכבות החכמים. בבבל של אותה תקופה החלה פריחה של הקהילה היהודית ורבים מחכמי ארץ ישראל בחרו לוותר על מאבק ההישרדות בארץ ישראל וירדו לבבל. ר' יוחנן, ששימש המנהיג הרוחני של יהודי ארץ ישראל, נלחם בכל דרך אפשרית ביורדים, ולשם כך לא היסס אף לדבר בגנותה של בבל.

גנותה של בבל

ר' יוחנן מערער על טיב לימודם של היושבים בבבל:

"אחות לנו קטנה ושדים אין לה. אמר רבי יוחנן: זו עילם, שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד" (פסחים פז ע"א).

"מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד" (סנהדרין כד ע"א).

ועל מידותיהם:

"קא תמה רבי יוחנן: מכדי כתיב ונתן ה' לך שם לב רגז? – בבבל כתיב!"  (נדרים כב ע"א).

הוא אף הפגין בפרהסיה את אהבתו הרבה לפירות הארץ, ואת סלידתו ממאכלי בבל:

"רבי יוחנן רייק מכותח דבבלאי" (שבת קמה ע"ב).

לצד דרשות רבות המדברות בשבחם של אישי מקרא שפעלו למען הארץ ועלו אליה (כגון עמרי שבנה כרך, יהושע שעסק בכיבוש הארץ ויישובה, חנניה, מישאל ועזריה שעלו לארץ ונשאו בה נשים, ואפילו סנחריב שהשווה את טוב אשור לטובה של ארץ ישראל), משנה ר' יוחנן מנטייתו ללמד זכות על אישי המקרא ואפילו על גדולי החוטאים שבהם ויוצא במתקפה חסרת תקדים על מי שפגע ביישוב היהודי בארץ ישראל, כגון דרשתו החריפה נגד יוחנן בן קרח שהוריד את שארית הפליטה שנותרה בארץ למצרים:

"רבי יוחנן אמר: עדתו של יוחנן בן קרח אין להן חלק לעולם הבא. מה טעמא? בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם" (ירושלמי סנהדרין כט ע"ג).

שני חטאיו הגדולים של עם ישראל בשנות הנדודים במדבר שימשו את מנהיגי העם לכל אורך ההיסטוריה כאמצעי תוכחה כלפי חטאים בעלי מרכיב זהה בתקופתם. חטא העגל הנושא אופי של חיקוי פולחן נכרי הועצם בתקופות קדומות שבהן נשקפה סכנה לטהרת העם, שחי בקרבתם של נכרים ואימץ את מנהגיהם; אולם בתקופות מאוחרות יותר, כשיצר עבודה זרה בטל מן העולם וחטא העגל שימש כחץ לעג בפי שונאי ישראל, חל תהליך של הקהיית עוצמת החטא והדגשת הכפרה עליו. לקחי חטא המרגלים הועצמו כל אימת שסכנת חורבן ריחפה על הקהילה היהודית בארץ ישראל. מנהיגי העם וחכמיו העצימו בתיאור עונשם של מי שאינם נרתמים לבניינה והצלתה בשעותיה הגורליות, והתייחסו למאיסה בארץ חמדה כאם כל חטאת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012

פורסמה ב-15 ביוני 2012, ב-גיליון שלח תשע"ב - 775 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: