פרחי הרע / גל אורן

הקמתה של עמותת ואגנר בישראל, התומכת בהשמעת יצירותיו של המלחין הגרמני, איננה רק עלבון לזיכרונם של הנרצחים ולכבודם של הניצולים, אלא אף תמרור אזהרה לדקדנס מבהיל. מבט חוזר על הקשרים שבין ואגנר והיטלר

 מן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ועד ימינו אנו, נחשב ריכרד ואגנר לאחד הגאוניים שבמלחינים הגרמנים ולמי שהאופרה המודרנית חבה לו את צמיחתה האמנותית המסחררת. חדשנותו של ואגנר הבקיעה לתחומים אמנותיים שמעבר למוסיקה גרידא, ובכך הצליחה לחדור ללבותיהם של גדולי הסופרים, ההוגים והמשוררים שבאו לאחר מכן.

ללא ואגנר לא ניתן היה לדמיין את ניטשה של 'הולדת הטרגדיה', את בודלר של 'פרחי הרע', את מאן של 'הר הקסמים' ועוד רבים אחרים ששינו את פני התרבות במאות האחרונות. למרבה הצער, ובאותה המידה, לא ניתן לדמיין גם את היטלר של גרמניה הנאצית ללא ואגנר ותורתו המוסיקלית והתאורטית.

עבר הרואי

חייו נטולי הדאגה של היטלר בין השנים 1905 ל-1907 מתוארים בזיכרונותיו של חברו היחיד בעת ההיא, אוגוסט קוביצק, שהיה בנו של רפד מלינץ שטיפח חלומות משלו על עתיד גדול בתחום המוסיקה. הערצתו הממושכת של קוביצק להיטלר תוארה בדייקנות באותם זיכרונות, והם משקפים ביטויים ראשוניים של קווי אופי שהיו לימים תכונותיו הבולטות ביותר של הצורר הנאצי.

השניים נפגשו בסתיו 1905 בבית האופרה בלינץ וכבר שם התוודע קוביצק להערצתו הקנאית של היטלר ליצירתו של ואגנר, שבה ראה את שורש רוחו הגרמנית (לפי עדות פאולה היטלר). קוביצק חלק עם היטלר את אהבתו לאופרה ובייחוד ליצירתו של ואגנר, או כפי שכינוהו – 'האמן מביירוית'.

משך כל השנים, התלהבותו של היטלר מוואגנר לא ידעה גבולות. יצירותיו יוצאות הדופן של המוסיקאי החריג השפיעו עליו כמעט כחוויה דתית, ולשמען היה צולל לתוך הזיות מיסטיות עמוקות. ואגנר היה בעיניו גאון אמנותי נשגב ודגם ראוי לחיקוי. הדרמות המוסיקליות רבות העוצמה שלו, הדרך שבה העלה ביצירותיו עבר גרמאני הרואי, מרוחק, אפוף מסתורין עילאי – כל אלה סחפו את היטלר.

'לוהנגרין', הסאגה על האביר המסתורי מאבירי הגביע הקדוש, הייתה האופרה הראשונה של ואגנר ששמע היטלר, והחביבה עליו מכולן. היטלר אף ניסה פעמיים לחקות את סגנונו של ואגנר בכתיבת ליבריות שנקראו 'וילנד הנפח' ו'אלים וגיבורים'. עד כדי כך הייתה גדולה השפעתו של ואגנר על הדילטנט הצעיר.

בעת שהותו של היטלר בווינה ב-1908, ראה יחד עם קוביצק את 'לוהנגרין' יותר מעשר פעמים בתוך זמן קצר ביותר. כאשר ניסה קוביצק לחלוק על טעמו של היטלר בנוגע לוואגנר, היה זה נרגז ומתרתח. קוביצק תיאר כי "ההאזנה לוואגנר", עבור היטלר, "לא הייתה בשבילו רק ביקור בתיאטרון, אלא הזדמנות לשקוע באותו הלך נפש מיוחד שהמוסיקה של ואגנר הייתה משרה עליו. אותו טראנס, אותה בריחה אל עולם חלומות מסתורי…"

היטלר עצמו העיד: "כשאני שומע את ואגנר נדמה לי שאני שומע מקצבים של עולם שחלף ואיננו". היטלר, שנכשל בכל לימודיו ושהיה עוד בצעירותו התגלמות הבינוניות והכישלון, רצה לחיות כמו גיבור ואגנריאני הדוחה כל פשרה, קורא תיגר על החברה, מזלזל בכל אתיקה שהיא – למען אידיאות כמו בגידה, קרבן, גאולה ומות גיבורים. מהבחינה הזו השפיע ואגנר השפעה מכרעת על תפיסת עולמו של מי שעתיד להשמיד אוכלוסיות שלמות בשם אותו זלזול באתיקה והעלאת אידיאת הגאולה והקרבן.

המשיחיות של היטלר

מעניין לראות כי היחס בין היטלר למורשתו של ואגנר לא היה הדדי כל כך. ב-1923, לאחר שכבר עמד בראש המפלגה הנאצית שאך נוסדה, ביקר היטלר ב'האוס ואנפריד' (Haus Wahnfried), ביתו של ואגנר שנעשה למוזיאון.

היטלר סקר את החפצים "כמי שסוקר שרידים מקודשים בכנסייה". עם זאת, לבני משפחת ואגנר היו דעות מעורבות על אודות אורחם המוזר, שמראהו היה "המוני למדי" בתלבושת הבווארית המסורתית. וינפריד, אשתו האנגלייה של זיגפריד בנו של ואגנר, סברה כי היטלר "נועד להיות מושיעה של גרמניה". זיגפריד לעומת זאת ראה בו "נוכל והדיוט שעלה לגדולה".

ביולי 1944, לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בו, רצה היטלר לנקום. עם זאת הגיע למסקנה כמעט מיסטית בנוגע למקרה: אם 'ההשגחה העליונה' עומדת לימינו, הרי שהצלתו היא הערובה לכך שהוא עתיד להגשים את שליחותו ההיסטורית והוא זה שיציל את הרייך מהתמוטטות מלאה. ניסיון ההתנקשות האיץ את שקיעתו במשיחיות טהורה. בדבריו למזכירותיו אמר: "הפושעים האלה שרצו לחסל אותי, אין להם מושג מה היה קורה לעם הגרמני. הם לא מכירים את התוכניות של אויבינו, שרוצים להשמיד את גרמניה כדי שלא תוכל לקום עוד לעולם… המלחמה הזאת חייבת להסתיים בניצחוננו, אחרת תיפול אירופה בידי הבולשביזם. אני אדאג לכך שאיש לא יעכב אותי ולא יחסל אותי. אני היחיד שמכיר את הסכנה והיחיד שמסוגל למנוע אותה".

לדעת ההיסטוריון איאן קרשו, "תפיסות שכאלו מזכירות, כמבעד לראי עקום, את דמות המושיע נוסח ואגנר. הגיבור, שרק הוא לבדו יכול להציל מאסון את מחזיקי הגביע הקדוש, ובעצם את העולם כולו – מין פארסיפאל (דמות 'טהורת דם' באופרה של ואגנר. ג"א) בן ימינו".

לקראת נפילתו הטוטאלית של הרייך אמר היטלר כי שום כניעה לא אפשרית, גם במחיר השמדתה הגמורה של גרמניה. על כך כתב קרשו: "כך הסתמן אפוא קץ בנוסח ואגנר. לא תהיה כניעה בשום מחיר – גם אם פירוש הדבר להוריד את ולהאלה (גן העדן של האלים במיתולוגיה הגרמנית ודמות באופרה של ואגנר. ג"א) מן השמים אל הארץ".

דקדנס מבהיל

להבדיל מהיטלר, שהתחבר טוטאלית לאי-רציונליות התהומית והמסוכנת של ואגנר, אנשי הרוח הביקורתיים ירדו לשורש הסכנה שבתפיסותיו, על אף הערצתם אליו. בזמן פסטיבל ביירוית שנערך ב-1876, שבו הופיע ואגנר, ראה ידידו ניטשה את ניוונו של הקהל האירופאי של אותה תקופה, וחש את רעיונותיו האנטישמיים הנוצריים של ואגנר. בגלל שני דברים אלה ניתק ניטשה את קשריו עם ואגנר בצורה מהירה, ופרסם את טעמיו בספריו המפורסמים 'פרשת ואגנר' ו'שקיעת האלילים'. תהליך דומה ואף רלוונטי יותר הוא השינוי הקוטבי ביחסו של תומאס מאן לוואגנר. מי שהיה לאחד ממעריציו הגדולים ביותר, אשר העלהו על נס לפני עליית הנאציזם בכל במה ('ייסוריו וגדולתו של ריכרד ואגנר', 1933), הפך לאחד מרודפיו הגדולים כאשר הבחין בקשרים האידיאולוגיים המזוויעים בינו (ובינו דווקא!) לבין היטלר והרייך השלישי.

במכתב פתוח נדיר שפרסם מאן כבר ב-1940 ניתן להבחין במה שמזעזע היום למשמע אפשרות העלאת יצירות ואגנר, סנדק הנאציזם – כהגדרתו של יעקב טלמון – במדינת היהודים. "אכן היו אלו יצירות אמנות חופשיות מאוד – אותן יצירות-מופת רגשיות-אינטלקטואליות של גאון-מוסיקלי-דרמטי, אשר הסתערו בצעדת ניצחון על עולם שעדיין חשב במושגים קלאסיים-הומניסטיים, כשהן קורנות סתירה זועמת וצחוק לעג… אין ספק שהיו מכנים את ואגנר עצמו בזמנו, אילו הייתה המילה קיימת אז, בשם בולשביק אמנותי. הוא היה אמן אירופי משוכלל ביותר, איפכא מסתברא שנתבשל בכל מיצי הקסם המטעה של הרומנטיקה", כתב מאן.

בהתייחסו לקשר הרעיוני בין היטלר לוואגנר, כתב: "אני מוצא את האלמנט הנאצי לא רק ב'ספרות' של ואגנר (כדוגמת 'היהודים במוסיקה'. ג"א), אני מוצא זאת גם ב'מוסיקה' שלו. ביצירתו (ההדגשה במקור) המפוקפקת באותה מידה, אם כי במובן נעלה יותר – אף שכה אהבתי אותה, שעד היום, אם חודר לאוזניי צליל שנלקח מאותו עולם של קשרים, אני מקשיב לו בזעזוע. ההתלהבות שהוא יוצר, הרגש הנהדר שאוחז בנו לשמעו ואשר יש להשוותו לרגשות שמעוררים בנו הטבע בגדולתו, פסגת הררי ענק בשקיעה… – כל אלה אסור שישכיחו כי יצירה זו, אשר נכתבה במכוון נגד הציוויליזציה, נגד כל התרבות והחינוך ששלטו מאז הרנסנס, חורגת מן התקופה הבורגנית-הומניסטית באותו אופן וצורה שחורג ההיטלריזם; תערובת זו של אפוס וריתמוס, קמאיות ועתידנות, הפונה לעממיות על-מעמדית, מהפכניות מיתית-ראקציונית זו, היא בדיוק הצורה המוקדמת של התנועה ה'מטא-פוליטית' המחרידה היום את העולם ואשר יש להחריבה, אם רוצים להגיע להסדר חברתי חדש ואמיתי באירופה".

לאחר מחזות האימים של מלחמת העולם השנייה ומוראות השואה, נדמה כי הקמתה של עמותת ואגנר בישראל, התומכת בהשמעת יצירותיו של המלחין הגרמני המסוכן, ומנסה בכל תחבולה שהיא להכשיר את היצירה כמנותקת מן האישיות, אינה רק עלבון לזיכרונם של הנרצחים שכבר פסו מן העולם, ולכבודם של הניצולים, שעודם פה איתנו – אלא אף תמרור אזהרה לדקדנס מבהיל שצריך לעמוד מול עיניהם של כל תומכי ההומניזם באשר הם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 ביוני 2012, ב-גיליון שלח תשע"ב - 775 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: