עדות לדתיות בוגרת / שי גיליס

מלבד הנושא החשוב שבו הוא עוסק, מצטיין המאסף בכנות הדתית הנדירה שבו. בשורה מעודדת בעידן עלוני השבת

מלאכת עריכה של קובץ מאמרים היא עניין סבוך. השילוב של ריבוי כותבים, שוני בעולמות תוכן וסגנונות מגוונים מוליד מהמורה שניתן בקלות למעוד לתוכה. רבים מדי הם ספרי המאמרים אשר מהווים אוסף אקלקטי, מעניין לפרקים, ללא חוט שדרה של ממש וללא עיקרון מארגן. כמה טוב לקבל לידך ספר שמצליח לפסוע מעל למכשול הזה. כמה טוב לראות שיש בנמצא שפה דתית אחרת, מפוכחת ומסעירה גם יחד. כמה טוב לקרוא את "חידת הייסורים", על אף הנושא הכאוב שסביבו נטוותה רשת הכותבים הזו.

בהקדמת העורכים יש כדי לשרטט את קו האופק של הספר, אשר מבקש לשקף מגוון רחב של גישות והתמודדויות עם "החיפוש האין-סופי אחר פשר הייסורים". הרקע למטרה זו, מבהירים העורכים בחדות, הוא בכך ש"השאלה ניצבת במלוא חריפותה, לא נפתרה היא ולא נפטרנו ממנה. הלב, מסתבר, אינו שוקט בשום ניסוח, מתוחכם ככל שיהיה. חידת הייסורים עדיין כאן, מטרידה ומאיימת". דהיינו: בתשתית הספר רובצת הנחת היסוד ולפיה החידה תיוותר חידה. ובין השיטין, רומזות שורות אלו גם לכך שדווקא הניסוחים הרהוטים הם שייתקלו ביחס מסויג, אולי אפילו חשדן. שמא מדובר בניסוח מתוחכם, קליפת מילים בנייר צלופן מרשרש, שאין בו כדי לתת רסיסי מרגוע לנפש דאובה.

לאחר הקדמת העורכים מופיע "סיפורם של ציפי ואסף – המונולוג של רוני". תשעה עמודים חשופים וכנים עד כאב, הנחתמים בפסקה הנפתחת במשפט הפצוע: "הספר הזה בא לענות על צורך שאין לו מענה". רדמן מתנסח באופן נוקב לגבי אמירות דתיות שחוקות ומהוהות, לגבי ניסיונות נחמה תפלים, קטנים ופוגעניים. ההקדמה החשופה, הנוקבת ואף השיפוטית הזו משקפת נאמנה את רוח הספר – ובמובן כפול.

בראש ובראשונה, במישור החשיפה האישית. בנוהג שבעולם, או למצער במקרים רבים בשדה הכתיבה העיונית – עמדתו של הכותב איננה גלויה, והקורא המעמיק צריך לחשוף אותה ואת הנחות היסוד המכוננות שלה. ואילו ב"חידת הייסורים" ההפך הוא הנכון: במאמרים רבים ההתמודדות האישית מול אובדן נפש קרובה הִנה גלויה לחלוטין – כמו גם פיגומי הנפש, אשר חשופים באופן יוצא דופן. הכותבים (ועִמם גם אנו, הקוראים) נעים בין המבטים, מההיבט הקיומי לתהייה העיונית והפרשנית, ששבה ומעשירה את ההתמודדות האישית, וחוזר חלילה. ההיבט הנוסף הוא היחס המסויג עד מאוד (שלא לומר העוין) בכל הנוגע למידת הממשות והאחיזה של הפתרונות התיאולוגיים המוכרים לבעיית הסבל, הרוע והייסורים. עמדה כמעט נחרצת זו מייצרת חזית נוקשה – אולי אפילו לא סובלנית – כלפי השפה הדתית השגורה, ופעמים רבות מצליפה בה בחדות.

הקשר בין שני המישורים המובהקים הללו איננו מקרי. הכתיבה האישית לא מתקיימת במקביל ובנפרד מן ההתנערות מהפתרונות התיאולוגיים המוכרים – אלא כרוכה בה באופן הדוק, כמעט בלתי ניתן להתרה: חוסר הנחת מן השפה הדתית הקיימת מוליד שיח שמקפיד להיצמד לנימה האישית, זו שנשענת על מחוזות מוכרים יותר ויומרניים פחות – והשיח האישי, בה בעת, לא מכיר בהנחות רבות ששגורות על שפתי השיח הדתי, והוא מפורר אותו לאיים קטנים ומפורדים יותר מאשר קו החוף המוכר לנו מן התנ"ך ומספרות חז"ל.

מפתה לומר שהשואה, אשר מוראותיה מבצבצים במספר מקומות לאורך הספר, היא שריסקה באורח כה אנוש את התשובה הגדולה, את השיח התיאולוגי, את עולם המונחים המוכר –  עד שיחד עִמם התנפצו בקול רעש גדול גם היומרות לתשובות דתיות בנוגע לייסורים בקנה מידה מוקטן. על הזהירות המופלגת ממתן תשובה לחידת הייסורים ניתן ללמוד ממאמרו של הרב יובל שרלו – מאמר שדווקא הולך בדרך שונה מרוב הכותבים האחרים. הרב שרלו טוען כי הצורך בפענוח של פשר הייסורים הוא בלתי נמנע, ומבקש לשרטט בקווים עדינים מקומות של פשר אפשרי שכזה. לסמן בזהירות, כדרכו, אזורים פוטנציאליים שמהם ניתן בכל זאת לענות על השאלות הנוראיות שכוססות את לב האדם בצערו. אלא שנראה שהרב שרלו כמעט חש מבוכה מעמדתו זו. הוא מגיש את הדברים בתוך מלבושים על מלבושים של זהירות, בולם את תנופת הפסקאות על ידי ביקורת עצמית מתמשכת, ומציין שורת סייגים תוך מודעות שדבריו עשויים להתפרש ולהיות מנוצלים באופן מניפולטיבי וערל-לב.

מה נותר אם כך מן השיח הדתי? הרי לאחר שפוררנו ועיקרנו את עצם היומרה להסברים תיאולוגיים, אשר מופיעים בווריאציות שונות מאות פעמים בתנ"ך ובספרות חז"ל, על איזו קרקע מושגית נותר לו לאדם הדתי לעמוד?

ובכן, זוהי אחת מן הבשורות המלהיבות ביותר של הספר בעיניי – שכן חוסר המוכנות להסתפק באמירות הקיימות מוליד שפה דתית חדשה, עשירה ויצירתית. כזו שנוטלת חומרים רבים מן הקיים לפניה, ונוסכת בהם חיוניות ומשמעות אחרת. דוגמה נהדרת לכך היא "חידת הכאב והחמלה" של ג'סיקה סאקס – המאמר הטוב ביותר והמטלטל ביותר בספר לטעמי. סיפור יציאת מצרים נילוש בו לתובנות פסיכולוגיות עדינות, ההוראה שלא להתפלל בחורבה מתבארת באופן יפהפה וכאוב כהדרכה לאופן שבו יש לגשת לאדם המתאבל, וגם יתר המקורות המובאים בו מטופלים גם הם באופן מעמיק ומעורר השראה.

ברשימה זו לא נגעתי כלל במה שעורכי הספר עצמו, כך נראה, לקחו כמובן מאליו. עטיפת הספר (שמציגה עולם עם סף אסתטי אחר ומוקפד), מגוון הכותבים והכותבות (כמו גם אופן הצגתם בסוף הספר), העושר הסגנוני (עיון, פרוזה, שירה) והעובדה שהוא אוגד בתוכו בלי מילת התנצלות מיותרת עולמות תוכן שמשתברים לאופקים מרהיבים ושונים (תנ"ך לצד קולנוע, חסידות לצד מיתולוגיה, ספרות חז"ל במקביל לבודהיזם).

"חידת הייסורים" כולו הוא עדות לעולם דתי אחר, לשפה אחרת שמתקיימת כאן בינותינו. השאלה היא האם על העולם הזה נגזר להתקיים בשוליו של עולם דתי מוכר יותר ומסעיר פחות, עולם שעלוני פרשת השבוע הם רק סימפטום מוקצן שלו – או שהוא מסוגל (ומעוניין ומעז) לעבור לחזית הבמה ולהוביל שפה דתית רחבה ומתחדשת. התשובה לשאלה זו, כך נדמה לי, יש בה כדי להצביע על האופק – או על חוסר האופק – שאליו צועדת החברה הדתית.

שי גיליס הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים, מנחה קבוצות ב"גשר" ומלמד במדרשת 'עין פרת'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012

פורסמה ב-15 ביוני 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון שלח תשע"ב - 775, יהדות, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אהבתי מאד את הביקורת, אשר מתייחסת לספר כאל חלק מתהליך של שיח דתי מתחדש המתאפיין בכנות ונגיעה אישית.
    אני נזכר בסיפור היפה המופיע באבות דרבי נתן פרק י"ד, על הדרך המתאימה לנחם אבלים – שלא בעזרת מובאות תיאולוגיות של הצדקת הדין אלא מתוך קרבה אישית, "… אמר לו רבי יוחנן (בן זכאי): אלעזר בני, ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמים".
    תודה שי

  2. הרושם הוא שכל מהות הספר תומצתה לכדי עמוד אחד. ועם זאת, גם עושה חשק לקרוא את הדפים עצמם, את המקור, שממנו נוצרה הביקורת היפה.
    מאוד שי גיליס!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: