האמנה של בריאת האדם / שלום רוזנברג

מידותיו של הקב"ה מתגלות עם הסליחה ויוצרות אפשרות של חסד בעולם של צדק ליברלי

"דִּבַּת הָאָרֶץ" שהוציאו המרגלים ו"אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ח) – הכרזתם של עושי עגל הזהב – היו החטאים המרכזיים של דור המדבר. על שניהם הקב"ה סלח. בשני המקרים אף מופיעה בעקבות הסליחה אחת ההכרזות החשובות ביותר של המוסר הישראלי – י"ג מידות. יש בהן דין ומשפט, אך מעל לכול רחמים ובשורת הסליחה. המידות מלמדות אותנו ללכת בדרכי הקב"ה, נתיבות המוסר, והליכה זאת היא לפי הראי"ה קוק מימוש האמונה במעשינו: "דַּעַת אֱ-לֹהִים בָּאָרֶץ".

בתוכחתו מפרש הנביא הושע ביטוי זה (ד, א): "רִיב לה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱ-לֹהִים בָּאָרֶץ". אמת וחסד הן מידותיו של הקב"ה, לפיכך יכול אברהם להתדיין עם בוראו על חטאי סדום (בראשית יח, כה): "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" רש"י מעיר  על פי חז"ל ש'חלילה' פירושה: 'חולין הוא לך'. הקדושה באה לידי ביטוי במוסר, בדרישת הצדק והמשפט, ובבקשת החסד והחנינה אפילו לסדום החטאה והפושעת!

שובר שוויון

באחד המדרשים הקלאסיים מתוארת בריאת האדם על ידי ר' שמעון בן פזי, אמורא ארץ-ישראלי המכונה ר' סימון בתלמודה של ארץ ישראל: "בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים [=כיתות] כיתים וחבורות חבורות; מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא… חסד אומר יברא שהוא [האדם] גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה [=שכולו] קטטה"(בראשית רבה ח, ה).

דברים אלה בנויים כפירוש לשני פסוקים בתהלים (פה, יא-יב): "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח…". לפנינו דיון "דמוקרטי" המתקיים לפני בריאת האדם בין יועציו השמימיים של הקב"ה. יועצים אלה הם הערכים המוסריים החלוקים ביניהם בשאלה קריטית – האם האדם יממש את המוסר? שתי קואליציות נוצרות, חסד וצדק מול אמת ושלום. הדיון מסתיים ללא הכרעה. היושב-ראש השמימי פותר את התיקו בצורה נמרצת: "מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ", ככתוב (דניאל ח, יב): "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". התיקו נשבר, מעתה שניים נגד אחד. הקב"ה מאמין באדם, ונותן לו הזדמנות נוספת, למרות הסכנות. בתי משפט ייבנו, מפעלי חסד יקומו, אבל האנושות לא תצליח להתגבר על מארת המלחמות. והאמת? "הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיהו נט, טו). עולמנו הוא 'עלמא דשקרא', שכולו צביעות. האגדה מסתיימת באקורד של תקווה. בעקבות מחאת המלאכים על ביזוי האמת, החותם השמימי, מבשר הקב"ה שבעידן הגאולה "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" ותנצח את השקר ואת הצביעות. ועדיין הדרך ארוכה.

משא ומתן שמימי

ארשה לעצמי להוסיף לדברי ר' סימון קטע מתוך הפרוטוקולים הגנוזים של אותם דיונים שמימיים. הקטע חושף טפח מתוך המו"מ הקואליציוני בין בעלי הברית, צדק וחסד. כיצד בונים עולם צודק? צדק עצמו היה מלא ספקות. מחלוקת התעוררה בין יועצי היועץ. האידיאליסטים דרשו לשמור בקפדנות על השוויון: כמה יפים יהיו החיים, אם לא רק הממון, אלא גם ה-IQ , היופי והגבורה יתחלקו שווה בשווה! הצעה אצילית אך אשלייתית, טענו הריאליסטים. השוויון יהרוס את ריבוי הפנים המבורך של האנושות. זאת ועוד; היצירות הגדולות באמנות, בספרות ובמדע תתאפשרנה רק בעקבות קיומה של גאונות, וממילא חוסר שוויון. כיצד נגיע אחרת אל הרה"ג? הסטטיסטיקנים של צדק הוסיפו: "לא די בממוצע, גם סטיית התקן קובעת". צדק השתכנע והסכים: כולם יהיו שווים, אך יהיו שווים יותר.

חסד הגיב בכעס: "הרסתם את השוויון, באין ברירה מסכים אני. אך ללא קואליציה איתי, לא ייברא אדם. אני דורש אמנה חברתית שתחייב את האנושות העתידה להיברא. אכן, יהיו כאלה שבהגרלה העיוורת של החיים יזכו למנה גדושה יותר של עושר, יופי, אינטליגנציה וכדומה. על כולם, ובייחוד על אלה שקיבלו יותר, לדאוג לאלה שלא זכו לקבל מספיק". צדק וחסד חתמו, ומאז האמנה מחייבת את הנשמות העתידות להיברא לפרוע את חובתן כלפי האחים האומללים. כפי שלימד אותנו אחד מגדולי תנועת המוסר, ר' שמחה זיסל זיו, הסבא מקלם, העיקרון המוסרי העליון הוא החובה 'לשאת בעול עם חברו', עם האחר.

*

בעולם העתיק, היה האדם מוגן על ידי מלכו, עירו וחמולתו. היום מסומלת הגנה זאת בפספורט שהמדינה מנפיקה לאזרחיה. גם לחלשים יש פספורט, בעצם פספורט דיפלומטי, שהונפק לא על ידי אדם אלא במלכות השמים ובו כתוב – שוב בדברי הושע – "אַשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (יד, ד). הפספורט הא-להי מפרט – יְרֻחַם יָתוֹם ואלמנה, הנוכרי המגיע לסדום, הזקן, הנכה, המפגר, המובטל, הזרים עלי אדמות, כל חסרי הישע וההגנה. האמנה שחתמנו כתנאי לבריאת האדם דורשת מהאדם לכבד את הפספורט הזה, 'לשאת בעול עם חברו', לא לתת לחלשים ולמשפחותיהם לקרוס. עולם ללא חסד אינו ראוי להתקיים. אף אם הצדק הליברלי לכאורה שולט בו, זהו צדק המגן על הזכויות אך שוכח את החובות, את החסד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 ביוני 2012, ב-גיליון שלח תשע"ב - 775, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: