אימת האח הגדול / בכל סרלואי אולמן

מי שנהנה לצפות בתכניות מציאות יטולטל מהטרילוגיה הפופולרית של קולינס, שמצביעה על הטוטליטריות הגלומה בריאליטי ועל הדרך למחיקה נוראה של פני האדם. ילדיכם כבר קוראים אותה
משחקי הרעב (2010) / התלקחות (2011) / עורבני חקיין (2012)
סוזן קולינס
מאנגלית: יעל אכמון
כנרת
המפגש בין הריאליטי לסיפורת הנוער היה רק עניין של זמן: מה שהתגלה כמכרה זהב טלוויזיוני יעשה כך גם בסיפורת, ואיסוף הזהב יתמיד גם בעיבוד לקולנוע. זהו המקרה של טרילוגיית "משחקי הרעב", המצליחה מאוד בקרב הנוער, וכבר נמצאת בעיצומה של הפיכתה לסדרת סרטים מצליחה עוד יותר.

כשתלמידות שלי דיברו על "האח הגדול" הודיתי בבושה שאף אני צפיתי בתוכנית. לא אמרתי להן שהתמכרתי לה וצפיתי בכל פרק, וכמעט שלא אמרתי זאת גם לעצמי. הפער בין הצורך להמשיך בדעה המקובלת שלי על עצמי ובין המציאות של צפייה מתמשכת בזבל שכזה היה זועק וכואב מדי. והגרוע מכול, לא הצלחתי להסביר לתלמידותי מה נורא כל כך בז'אנר, הרי – כפי שטענה בלהט אחת הבנות – הוא מציג את האדם לאמיתו, כפי שהוא!

סדרת "משחקי הרעב" אמנם מלקטת את ביצי הזהב של הז'אנר, אך גם נותנת תשובה קשה ומזעזעת לשאלה. הריאליטי הוא ז'אנר המבלבל בין נחות לגבוה, ובין אמת לשקר. הרי לצד קטעים מביכים בטמטומם יש בו גם רגעים של יופי, של אנושיות, של רגש טהור. לכאורה זהו המשחק האמיתי והנקי ביותר, כזה המתרחש לא בין שחקנים אלא בין בני אדם על בסיס מה שהם. אלא שאז מתגנבת תחושת הבלבול: ואולי כל זה שקר? אולי דווקא מי שמעולם לא בחר להיות שחקן, ואין לו אישיות-במה ולצדה אישיות 'אמיתית', מובל על ידי השקר באופן שמוחק אותו לחלוטין?

מציאות נוראה

ב"משחקי הרעב" מתוארת אמריקה כעולם דיסטופי ומחריד. על חורבותיה של אמריקה הצפונית הוקמה פאנם, מדינה טוטליטרית המחולקת למחוזות ונשלטת על ידי הקפיטול. המחוזות נתונים לדיכוי וניצול אכזרי, בעוד הקפיטול נהנה מחיי שפע ומותרות; אי שם בעבר פתחו המחוזות במרד נגד הקפיטול, אך הוכנעו באכזריות. מחוז שלוש עשרה, המרדני מכול, נמחק, פשוטו כמשמעו, מעל פני האדמה.

כדי לשמר את ניצחונו ואת השפלת המחוזות המדוכאים יוצר הקפיטול את "משחקי הרעב": תוכנית ריאליטי שבה רוצחים הנערים זה את זה לעיני המצלמות והאומה כולה; משחק לחיים ולמוות. מכל מחוז נבחרים בהגרלה נער ונערה, ונשלחים לזירה. הם מתמודדים מול נערים אחרים בני גילם. המנצח הוא השורד. ה"משחקים" משודרים בשידורי טלוויזיה חיים שחובה לצפות בהם בכל פאנם, והמתמודדים ששובים את לב הקהל זוכים לחסויות ולעזרה באתגרי הזירה הנשלחת אליהם מן הצופים. המנצחים זוכים לחיי תהילה, והמחוז שלהם – לאספקת מותרות ומזון סדירה במשך כל השנה, עד למחזור הבא של משחקי הרעב. הגמול מונע מההמונים את המפגש האמיתי עם משמעותם.

החיים בפאנם הם חיים תחת שלטון דיקטטורי, המזכיר אף הוא את הריאליטי: לתושבים אין מושג על המתרחש בעולם החיצון או בשאר המחוזות. זוהי אחת מצורות השלטון של הריאליטי ושל הדיקטטור כאחד, המונע מהמתחרים – או האזרחים – כל אפשרות של פרספקטיבה, והופך אותם בעצם לחיות טרף המתחרות זו בזו, במערכת שבה כל מחווה אנושית היא פגיעה אנושה, אהבה "גדולה מהחיים" או חלק מאסטרטגיה מתוחכמת.

הסיפור מסופר דרך עיניה של קטניס – נערה בת שש עשרה, בת למשפחה ענייה, המתפרנסת מציד בלתי חוקי כדי לקיים ולהציל ממוות ברעב את אמה האלמנה ואת אחותה. קטניס היא לוחמת מטבעה, אישה צעירה שמעולם לא היתה ילדה, החיה בעולם אכזרי שבו טורפים ונטרפים. היא מתנדבת למשחקים כדי להציל ממוות ודאי את אחותה שעלתה בגורל. היא נכנסת למשחק בידיעה שכל חבריה יבגדו בה, ושהיא תהפוך לרוצחת. היא רואה את העולם כאישה מפוכחת שכמו ראתה הכול, ודווקא משום כך היא אינה מבחינה בדבר.

זוהי טרילוגיה קשה, אכזרית וטורדת מנוחה, שהערך שלה רב דווקא בקושי שהיא מעוררת בקורא: הוא נשאב אל העולם הרצחני הזה, ורוצה – למרבה הזוועה – בניצחונה, למרות המשמעות המחרידה של הניצחון. הוא גם נמלא חמלה על קטניס, שאינה מסוגלת להבחין בין ידיד לאויב, ונורא מכך – אינה מסוגלת להאמין לאף מחווה של חמלה ורוך.

ניכר לעין כי הטווח הצר של הסיפור מתבסס על מערכת רחבה יותר, ששורשיה בתרבות המערב עמוקים. שלושה עשר המחוזות שמהם מורכבת פאנם מרמזים לשלוש עשרה המדינות שהיוו את הבסיס לארה"ב. פאנם היא למעשה אמריקה שעליונותה הטכנולוגית וחולשתה המוסרית הביאו אותה למעין תמונת מראה מזוויעה ומהופכת של ראשיתה. זוהי אמריקה מורעבת ומפולגת, שאיבדה את תודעתה כאומה ומתקיימת בתודעה הישרדותית של מחוזות שונים. האדם הפרטי נמחק ונתפס כמייצגו של מחוז בלבד; ככזה, הוא נתפס כאויב או ידיד. על חורבותיה של אמריקה שהפכה את החלום לריאליה, וכוננה עצמה על יסודות של חירות, שוויון ואחווה, צומחת פאנם, שבה שולטים הטרור, התעמולה המצולמת ומשחקי הרעב.

אבל חורבותיה של אמריקה הצפונית אינן החורבות היחידות שעליהן מתבסס "משחקי הרעב". קריאה מדוקדקת מגלה יותר מרמז אחד לנוהג האכזרי של מלחמות הגלדיאטורים ביוון העתיקה: הזירה, המלחמה לחיים ולמוות (המתמודדים מופיעים לראשונה לעין הקהל במעין מירוץ מרכבות), ואפילו שמה של המדינה: פאנם. אוגוסטוס קיסר היה הראשון להבין שהדרך הטובה ביותר של המדינה לשלוט באזרחים היא על ידי לחם ושעשועים: panem et circenses. מותם האכזרי של הנערים בזירה הוא הלחם של המחוז המנצח והשעשועים של שאר המחוזות. העונש על המרד הוא גם ניסיון ליצור מיתוס של קורבן עבור הקפיטול: הנוער מועלה כקרבן כדי לכפר על חטאי האבות.
אמת חמקמקה

בכמה מהרגעים האיומים ביותר בחלקה השלישי של הטרילוגיה, "עורבני חקיין", וכן במשפט האחרון של הסדרה, מתמודדות הדמויות עם שאלת המציאות. האם מה שנראה לעין הוא מציאות או הזיה שנשתלה כדי לשלוט במעשיו של האדם? זאת, כיוון שבעולם של ריאליטי כל תגובה אנושית תמימה לכאורה נתפסת כאסטרטגיית משחק. חמלה, אינטימיות ואפילו נימוס נתפסים כשקר מלוכלך שמטרתו לרגש את הצופים, להתחבב על קברניטי המשחק ולבגוד, בסופו של דבר, באלה הנותנים בך אמון בזירה.
אולי זהו הדבר הכואב ביותר בעולם הריאליטי: האופן המוחלט שבו הרגש האנושי הופך למניפולציה שאין לתת בה אמון. הריאליטי מרוקן את האנושי ממהותו בכך שהוא הופך אותו למניפולציה; הצופה נכנע לרגש המתעורר בו ומשתוקק אליו. הרגש הטהור של המתמודד הופך לשקר, והמניפולציה הופכת גם את הרגש של הצופה לשקרי.
סוזן קולינס טוענת טענה איומה: הריאליטי מהווה למעשה את בסיסו של שלטון טוטליטרי מודרני. ההנחה שהשקר הוא אמת ושהאמת היא שקר היא יסודה של תפיסה דיקטטורית (כפי שהופיעה למשל ב"אח הגדול" של ג'ורג' אורוול). הצופה משוכנע שהבחירה בידו, אך הכרת ה"מציאות" שלו (כפי שהיא ערוכה, מאופרת ומצולמת על ידי הבימאים או קברניטי המשחק) נשלטת על ידי אחרים.

זהו סיפורם של אנשים המנסים להכניע את גבולות הז'אנר המצולם תוך כדי כניעה לו. בעולם שבו זווית הצילום בתמונה היא הקובעת את דעת הקהל, במנותק מהקשרה המקורי, מנסה קטניס לשרוד. היא אינה יודעת באיזה אופן היא מוצגת ואילו אמיתות נחתכות ונתפרות בחדר העריכה. ההווה הרצחני שבו היא נאבקת הופך גם למאבק על תפיסת האמת של הקהל, בניסיון להגיע אליו דרך המסך, תוך עקיפת תודעתם של מעצביה. המושג "באמת" מאבד כאן את ממשותו ואת הרלוונטיות שלו ביחס למציאות המשודרת ומושתלת בתודעת הקהל.

בלא ידיעתה, סיפור הישרדותה של קטניס הופך למיתוס. בסופו של הספר הראשון היא מנצחת במשחקים תוך שבירת הכלים שלהם, ומנערה פרטית היא הופכת לסמל בעיני מתנגדי הקפיטול. בסוף הספר השני היא הופכת לכלי משחק בידי מתנגדי הקפיטול; בספר השלישי היא משתפת פעולה איתם תוך כדי אובדן מוחלט של חירותה: לבושה ותסרוקתה, מעשי החמלה והלחימה שלה מצולמים כדי לפנות אל ההמון הדומם במחוזות ולעודד אותם למרד. זוהי אירוניה נוראה: היא מורדת בעולם שבסופו של דבר היא נכנעת לו תוך שיתוף פעולה מוחלט. זהו סיפור של כניעה ידועה מראש. בעולם שבו תמונה בודדת, סרטון או קטע מצולם הופכים למיתוס – לאמת שאין לערער עליה בדעת הקהל – המלחמה התקשורתית רצחנית ועקובה מדם לא פחות מזו הנושאת נשק.

ניצחון הכניעה
ברגע המבחן עומדת קטניס ומתלבטת את מי להרוג: את נשיא הקפיטול הסדיסט סנואו, או את מנהיגת המורדים קרת הרגש קוין. אבל כאן כמו נדמה שאין להבחין בין טוב לרע, אלה גם אלה הנם קרבנות השיטה הרצחנית ומצלמות הטלוויזיה: הם יוצרים את המצלמה ועבדיה; המצלמה היא המשטר. בעולם הריאליטי, גם המנצל הוא הקרבן. בחירתה הסופית היא מפתיעה, כיוון שהיא כבר אינה מזהה את מקור הרוע עם המנהיג הקונקרטי, אלא הורגת את אלה הכופים אותה לעשות כן. אבל היא אינה יכולה לעקור את השיטה האכזרית מיסודותיה.

חלקה האחרון של הטרילוגיה הוא גם חולשתה. כוחה של קולינס כמו תש מתיאורי המלחמה, ותיאורו של עולם משתקם בחלקיו החיצוניים אבל חרב לחלוטין בנפשו נעשה בכמה משפטים רפים. ב'הפי-אנד' כפוי, קטניס נותרת בחיים ואף נישאת. היא מביאה ילדים לעולם שבור מצד הטבע שלו, וחרב לחלוטין בתרבותו ויחסי החברה שלו; חברה שעקרה מן היסוד את הזהות האנושית שבה.

"ברגע שההמנון נגמר לוקחים אותנו משם בשמירה. אני לא מתכוונת שכובלים אותנו באזיקים או משהו בסגנון, אבל קבוצה של אוכפי שקט מצעידה אותנו מבעד לדלתות הכניסה של היכל הצדק. ייתכן שמיועדים ניסו לברוח בעבר. אני מעולם לא ראיתי דבר כזה קורה".

זו ודאי אינה הפִּסקה החשובה או המצמררת ביותר בטרילוגיית משחקי הרעב, אבל היא עומדת כאן על כך שניתן לשלוט בבני אדם בלא להפעיל עליהם כוח פיזי. אנו קוראים את הדיסטופיה ונחרדים, בטוחים שדבר כזה לא יכול לקרות בעתיד הנראה לעין. ייתכן וייתכן שלא. אבל כאשר הריאליטי הופך למיתוס כיוון שהוא מכונן מחדש את "טבע האדם" ואת "החברה האנושית" או אפילו ה"ישראלית", את האמת והמוסר ואת המציאות המוכרת לנו; כאשר הוא קובע את העולם התרבותי של הנוער יותר מכל דבר אחר, ואף את מושא התעניינותם של מבוגרים, הוא הופך אותנו לנשלטים בתודעתנו.

בעולם הדיסטופי של פאנם מושג השלטון דרך משחקי הרעב. בעולם שלנו הוא יושג אולי דרך תוכניות ריאליטי והאח הגדול. אם אתם מתלבטים לגבי התרבות שעדיף שילדיכם יצרכו, את זו הרכה והמרדימה דוגמת האח הגדול או את זו המחרידה והמטלטלת דוגמת משחקי הרעב, אל תהססו; אל תחוסו על תמימותם של ילדיכם על חשבון חירות התודעה שלהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 ביוני 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: