ממשיכו של פרויד ובר הפלוגתא המרכזי שלו, קרל גוסטב יונג, לא יכול היה לעמוד מול האמת שגילה, למרות שיצרה קרע מול אביו הרוחני. לדידו הליבידו הוא יותר מאשר אנרגיה מינית, ותודעת האדם ספוגה בארכיטיפים שירש מאבותיו

קרל גוסטב יונג
Carl Gustav Jung
פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי
נולד: קסוויל, 26 ביולי 1875
נפטר: ציריך,  6 ביוני 1961
יצירות ידועות: האני והלא מודע, הפסיכולוגיה של הלא מודע, על החלומות, פסיכולוגיה ודת, תשובה לאיוב, זיכרונות חלומות מחשבות (ביוגרפיה)

והרי החלום: הייתי בבית שקודם לכן לא הכרתי אותו. בית בן שתי קומות. מצאתי את עצמי בקומה העליונה, במקום שבו היה מין סלון מרוהט ריהוט עתיק ועדין בסגנון רוקוקו. על החלון היו תלויות כמה תמונות עתיקות ויקרות ערך… אך אז חדרה למוחי ההכרה שאינני מכיר את מראה הקומה התחתונה. ירדתי במדרגות לקומת הקרקע. כאן הכול היה עתיק יותר, והבחנתי שחלק זה של הבית הוא מן המאה החמש-עשרה או השש-עשרה. הריהוט היה מימי הביניים… בכל מקום שררה אפלולית. הילכתי מחדר אחד למשנהו כשאני מהרהר: "עתה אני חייב לחקור את הבית כולו". הגעתי לדלת כבדה ופתחתי אותה. מאחוריה גיליתי גרם מדרגות צר עשוי אבן שהוביל למרתף… מצאתי את עצמי בחדר מקומר שנראה עתיק מקודמו. בחנתי את הקירות ומצאתי שכבות של לבנים בין אריחי האבן הרגילים… מיד בראותי זאת הבנתי שהקירות נבנו בתקופה הרומית. התעניינותי גברה… הוספתי לרדת ונכנסתי למערה נמוכה חצובה בסלע. הרצפה הייתה מכוסה שכבת אבק, ובאבק היו מפוזרים שברי כלים ועצמות, שנראו כשרידי תרבות פרימיטיבית. גיליתי שני שלדי אדם עתיקים מאוד; הם היו במצב התפוררות. התעוררתי".
(מתוך: זיכרונות חלומות מחשבות, ק.ג. יונג, מגרמנית: מיכה אנקורי, הוצאת רמות)

… למטופלים שלי לא הייתה האפשרות להתוודע לספרים רלוונטיים או להשיג מידע אחר על אודות רעיונות כאלה. נראה שהלא מודע שלהם עבד באותו כיוון מחשבה, אשר התגלה שוב ושוב במהלך אלפיים השנה האחרונות. המשכיות כזו יכולה להתרחש רק אם נניח שתנאי לא מודע מסוים מצוי בתור אפריורי מורש… אני משער שהתכונה המורשת היא משהו הדומה לאפשרות הפורמלית לשוב ולהפיק את אותם רעיונות, או לכל הפחות רעיונות דומים. את האפשרות הזאת כיניתי בשם "ארכיטיפ"…
(מתוך: פסיכולוגיה ודת, ק.ג. יונג, מגרמנית: יואב ספיר, הוצאת רסלינג)

קֶזנַאכְט, ציריך, 1912. פרידריך הוריד את מקטורנו שנשען על מתלה העץ המאורך, היטיב כובעו, הנהן לשלום ויצא את החדר, מותיר את הפרופסור לשרעפיו. מצבו של פרידריך הצעיר השתפר לאין ערוך, בזה אין כל שאלה. מה שפגש בבית החולים 'בורגהלצלי', כל אותם סימנים קשים של דמנטיה פרקוקס, התעמעמו והתפוגגו לאטם, ונראה שהוא מסוגל היום, בקליניקה שבביתו שלו, לנהל עמו שיח נעים ולצלול לחלומותיו שמרבים לתקוף אותו מדי לילה.

בחלומו של פרידריך הוא חייל רומאי עטוי שריון. אלפים אחריו נעים ביער עבות, מגלים מערת אבן נסתרת מעין אדם, ובכניסתם אליה מובילה אותם זו עוד ועוד למעמקי האדמה.

הפרופסור מתרומם ממקום מושבו ומתהלך במלוא קומתו בחדר; משחרר כפתור אחד מהווסט, מסיר את משקפיו, נהנה לראות בהבזק שנייה את העולם שמולו בחוסר בהירות שהוא מוצא בה חדות, ומשיב אותם לחוטמו. חלום המערה חובר לחלום בית הקומות: הקומות הן רובדי הנפש, הצלילה של החיילים הרומאים פנימה היא המפגש המחודש עם התרבויות הפרימיטיביות ששוכנות במעמקיה… הוא צועד לספרייה העמוסה, אצבעותיו הארוכות ("טבטוניות", קראה להן סבינה) מרפרפות על הספרים, נוגעות-לא נוגעות עד שנאחזות בקרויצר, 'הסימבוליקה והמיתולוגיה של הקדמונים'.

כבר קרא אותו באחת מששב מארצות הברית, כאדם צמא למים קרא אותו. אז הלם בו הספר כברק. הקנטאורים, הנימפות, האלילים והאלילות כולם התגלגלו אל חלומותיהם של מטופליו ואף לחלומותיו שלו. בקרן זווית הוא מזהה את 'פשר החלומות' של פרויד, דהוי משימוש. הוא בולע רוקו ונזכר בחיוורונו ובעלפונו של מורו בקונגרס במוניך, איך הצטופפו כולם סביבו חסרי אונים והוא נשאו אל חדר צדדי. את המבט שנעץ בו בקומו לעולם לא ישכח; לפתע הביט בו כאילו היה הוא אביו ולא להיפך.

והוא, כבר חודשים שהוא רוצה ליטול את העט לידיו ושומט אותו, כותב וחדל, כותב ומסתיר כאילו יש עין שמשגיחה בו. האם יוכל לסכן חברות כה חשובה, או להעמיס את הדף ברעיונותיו? הוא נמלא עוז, מתיישב ומתחיל לכתוב.

להשתחרר מאובססיית המיניות

יותר מפעם אחת חדל יונג לכתוב את ספרו 'הפסיכולוגיה של הלא מודע'. ידוע ידע שבצאת החיבור, שפוער קבל עם ועדה את התהום הרעיונית בין פרויד לבינו, ייסתם הגולל על מערכת היחסים המפרה והסוערת בין השניים, שהיא, אגב, מן המפורסמות שבין הוגי המאה ה-20-19.

"פרויד היה האדם הראשון בעל שיעור הקומה שפגשתי. שום איש שהכרתי בעבר לא יכולתי להשוות אליו", תיאר יונג את פגישתו הראשונה עם מייסד הפסיכואנליזה השנוי במחלוקת, פגישה שארכה שלוש עשרה שעות. כבר כפסיכיאטר בבית החולים לחולי נפש 'בורגהלצלי' בציריך התוודע יונג לרעיונות הפרוידיאניים שהיו בלתי פופולריים (ותחומים בארבע אמותיה של החבורה הווינאית).

יונג המוקסם גמר בלבו להיות מגִנה של הפסיכואנליזה, גם במחיר שייגבה ממנו. בקונגרס במוניך, במסגרת הרצאה שבה הושמט במכוון שמו של פרויד, החליט יונג לתקן את העוול וכתב מאמר על תרומתו של אביו הרעיוני. לשני פרופסורים גרמנים, שהזהירו אותו מפני פגיעה בקריירה שלו, השיב כי "אם דבריו של פרויד דברי אמת, אני תומך בו. אינני מחשיב כקליפת השום קריירה אם היא מבוססת על התנכרות למחקר ועל כיסוי האמת".

יונג מצא בפרויד דמות אב, והוא מצדו ראה בו את ממשיך דרכו ובנו אהובו (שגם הביא איתו ערך מוסף – הוא לא היה יהודי כמו מרבית אנשי האסכולה הפרוידיאנית). הם המשיכו לבקר זה את זה, לנו האחד אצל השני וניהלו תכתובת מקצועית ואישית נלהבת. מהר מאוד התמנה יונג לנשיא האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית.

אבל מתחת לפני השטח רחשו קולות אחרים. מלכתחילה הסתייג יונג מהדגש הכמעט אובססיבי של פרויד בנוגע למיניות ותפקידה בדינמיקה הנפשית. כאשר ניסה להבהיר לפרויד את הסתייגויותיו, ייחס זאת פרויד בן ה-51 למיעוט ניסיונו של יונג. מתחים הדדיים הלכו והתעצמו והובילו את פרויד להתעלף בנוכחותו של יונג, כמו היה עבורו הבן האהוב ש'רוצח' את אביו. אבל הרופא הצעיר לא הסכין עם הפרשנות המינית העקבית של מורו, ואת הליבידו, המצומצם לאנרגיה המינית לבדה, הרחיב לכלל האנרגיה הנפשית שבנפש.

הפירוד הסופי מפרויד שבר את לבו של יונג, אבל הוא שהעניק לו עצמאות והביאו לגבש את רעיונותיו. יונג שאב סיפוק עמוק מפיתוח פסיכולוגיה משלו, ולימים יעיד כי הפירוד היה עבורו שחרור. "בהשפעת אישיותו של פרויד הרחקתי לקרן זווית את שיפוטי שלי והדחקתי את ביקורתי", כתב.

עוד כשעבד עם חוליו הסכיזופרניים ב'בורגהלצלי' הבחין יונג כי לא ניתן להבין את הפסיכוזה שלהם מבלי להתייחס למישורים הסימבוליים שעולים במהלך הטיפול. שוב ושוב צפו ועלו אמונות ורעיונות, סמלים ודמויות שבהם מצא דמיון רב לסמלי התרבויות הקדומות. בנפש, הסיק, קיים רובד הממונה על יצירה ספונטנית של מיתוסים, דמיונות ורעיונות דתיים, והוא משותף לכל בני האדם בכל הזמנים ובכל התרבויות. את הרובד כינה 'לא מודע קולקטיבי', ששוכן ברובד עמוק יותר מן הלא מודע האישי מבית מדרשו של פרויד.

בספר 'הפסיכולוגיה של הלא מודע' המשיג יונג את אחד המונחים החשובים בתורתו – הארכיטיפים, אבני היסוד של המבנה הנפשי, מורשת הניסיונות והחוויות האינדיבידואליים של אבותינו באלפי דורות קיומם. אלה מכתיבים לבני האדם צורות תפיסה טיפוסיות, דפוסים מולדים של מהות פסיכולוגית כלל אנושית, שמעצבים קליטה ועיבוד של חומר, ומייצרים דימויים בעלי עוצמה רגשית.

כך, למשל, הסיפור על הגיבור שנקרא לצאת להרפתקה, עומד באתגרים גדולים ובסוף זוכה באוצר, בנסיכה או בכתר – סיפור תבניתי שמוכר לנו בגרסאות שונות ומגוונות מן המיתוסים ואגדות העם – מבטא חוויות פסיכולוגיות שמשותפות לכל בני האדם שמתחילים את חייהם כיצורים חסרי אונים, משתחררים מההורים ועומדים מול האתגרים שהחיים מציבים בדרך לשלמות, לעמדה ולבשלות. מיתוסי הגיבורים דומים זה לזה, כיוון שהם מצביעים על כברת דרך פסיכולוגית שיעבור האדם באשר הוא, ובאותו מסלול.

בניגוד לפרויד, יונג לא ניחן ביכולת לנסח עצמו בבהירות. בנוסף לכך, נודעה לו משיכה אל הרליגיוזיות והמיסטיקה. האשמות טפלו לו – אם בצדק אם לאו – אנטישמיות, למרות שבכיר תלמידיו, אריך נוימן, היה יהודי – וכמוהו גם מטופלתו-אהובתו, סבינה שפילריין). תורתו לא קנתה בתחילה אוהדים רבים. עם זאת, כתביו של יונג משרים אופטימיות, בראייתו את האדם כמי שנמצא בתנועה לקראת משהו שלם יותר ('אינדיבידואציה'), ולא רק כפועל בהגנה עצמית מפני דחפים אפלים שחזקים ממנו (כפי שגרסה התיאוריה הפרוידיאנית הדטרמיניסטית).

צלה הארוך של השואה

קרל גוסטב יונג נולד לכומר פרוטסטנטי כפרי מלומד ולאם חזקה ובלתי עקבית, שדמותה השתקפה בהגותו. הוא למד רפואה ועם סיום הלימודים התמחה בפסיכיאטירה ב'בורגהלצלי', שם ביצע כמה מהתצפיות שאחראיות לגיבוש תיאוריית הלא מודע הקולקטיבי. עם היווצרות הקשר האמיץ בין פרויד ליונג כתב לו האחרון: "אם אני משה, הרי אתה יהושע, אשר יובילנו לארץ המובטחת של הפסיכיאטריה, אשר אני אראה אותה מרחוק…".

כיאה ל'בכיר הבנים' ערך יונג את העיתון הראשון של הפסיכואנליזה, והפך לנשיא האגודה הפסיכואנליטית, יש שיגידו שרק על מנת לרצות את פרויד בזמן שהספק המקצועי כבר החל לחלחל. בתחילת שנת 1913 כתב יונג מכתב שלא מותיר מקום לספק בנוגע לטיב יחסיהם: "אני נענה למשאלתך שנחדל מן היחסים האישיים שלנו, כי לעולם איני כופה את ידידותי על שום איש".

אחרי הקרע הסופי מפרויד התחיל יונג במסע פנימי ארוך ומתיש למעמקי הלא-מודע של עצמו, בעזרת חלומות, הזיות ושרבוט מאנדלות (מילה הלקוחה מסנסקריט, צורה גראפית של מעגל שבתוכו או סביבו ריבוע שצלב בתוכו, ולשלושתם יחדיו נקודה מרכזית אחת). באמצעות המאנדלות הגיע יונג למסקנה כי מגמתה של הנפש אינה מאופיינת על ידי קו, אלא על ידי מעגל המתכנס אל מרכזו – אל הנקודה האמצעית.

נישואיו לאמה (שבקושי נזכרת באוטוביוגרפיה שלו) וחמשת ילדיו מחזקים אותו בתקופת משבר זו שבה הוא כותב: "הייתי זקוק מאוד לתמיכה בעולם הממשי. היה זה מרכזי ביותר לקבל תמיכה מהחיים הנורמליים מול העולם הפנימי המוזר. המשפחה והמקצוע היו הבסיס שאליו יכולתי תמיד לחזור, והם שאישרו לי את ההרגשה שאני קיים ושאני אדם ככל האדם".

בשנות העשרים נשבה יונג בקסם המסעות לעולם ה'פרימיטיבי' – אל האינדיאנים בניו מכסיקו או אל אחד השבטים בקניה. בשנים אלו קנה שטח על גדת אגם ציריך ובנה לו מעין טירה קטנה שאליה פרש לחשיבה ולכתיבה.

ב-1934 הפך לנשיא הראשון של החברה הבינלאומית לפסיכותרפיה בברלין. עם עליית הנאצים בחר שלא להתפטר, ואפילו הוקסם לראות את הכוחות הגרמניים המיתולוגיים והארכאיים שמתבטאים בעליית הנאציזם. גם כשזיהה את גודל הסכנה הוא לא התנצל רשמית, אפילו כשאריך נוימן, בכיר תלמידיו, שיגר אליו מתל-אביב מכתבי אזהרה על שעומד לקרות באירופה.

יונג המשיך להרצות, לכתוב בקדחתנות ולנבור במעמקי התת מודע עד מותו, בביתו בקנזכט, בגיל 86. הגותו צלחה את מכשולי הזמן. יחד עם העושר הרוחני והדתי שכתביו טומנים בחובם, לצד הירידה בערכה של החתירה למדעיות בתחום הנפש – הפכה הפסיכולוגיה האנליטית למוקד משיכה לאנשים רבים ברחבי העולם המודרני.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012