ספירלה מענגת ומחניקה / חבצלת פרבר

סיפורן של מלחמות הבלקן מסופר באמצעות הרחקה לארץ חצי-בדיונית ולסיפורי אגדה מיתיים. הערבוב הזה והגודש עוצרי-נשימה ולא תמיד במובן החיובי

אשת הטיגריס
טאה אוברכט
מאנגלית: שאול לוין
מחברות לספרות, 2012, 304 עמ'

נתחיל מן הסופרת, שהרקע שלה רלוונטי מאוד להבנת הספר. טאה אוברכט היא מהגרת "מן הבלקן", ליתר דיוק: מן העיר בלגרד (סרביה של היום). היא נולדה ב-1985 להורים ממוצא מעורב, סלובני (אמא) ובוסני (אבא). שם משפחתה המקורי הוא שם בוסני-מוסלמי טיפוסי. עם פרוץ מלחמות הבלקן עזבה משפחתה – אמה, הסב והסבתא – את אירופה ועברה לקפריסין ואחר כך למצרים. מאז גיל שתים עשרה טאה חיה עם אמה וסבתה בארה"ב. סבה, שנפטר ב-1996 בקהיר, ביקש שתבחר כ"שם עט" את שם המשפחה שלו: אוברכט. גרסאות ראשונות של "אשת הטיגריס" התפרסמו ב-2009, והספר הושלם ופורסם בשנת 2011.

המוצא המעורב של הסופרת משמעותי הן להבנה של טשטוש-הזהויות שמאפיין את מרבית הדמויות בספר והן כהדגמה של הרקע ההיסטורי של הסיפור. ביוגוסלביה הקומוניסטית המאוחדת, המעורבבת, השלטונות הקומוניסטיים שלפו במתכוון מתודעת האזרחים את המרכיב הלאומי והדתי שלהם. בני הלאומים השונים (ואף העוינים) חיו במדינה זה לצד זה בשכנות ובערבוביה. מצב זה השתנה בקיצוניות מפחידה עם פרוץ מלחמות הבלקן 1991-2001. ערים וכפרים רבים היו מיושבים על ידי תערובת של קבוצות ממוצאים שונים, ורבות מהמשפחות היו ממוצא לאומי ו/או דתי מעורב, בדיוק כמו משפחתה של הסופרת. הטרגדיה הכללית של מלחמות הבלקן הייתה גם טרגדיה פרטית של משפחות אלו.

הסצנה המתארת את הביקור שעורכים אנשי המשטרה (בספר הם מכונים "משטרת המכס") בבית הסבא של הגיבורה, כשהם חוקרים אותו בצורה מאיימת למקום מוצאו ולמוצאה של אשתו, אינה מתארת ממש, אבל היא מרמזת בצורה מפחידה על הפיצול והשנאה שמלחמות הבלקן של המאה העשרים עוררו ואף ליבו במתכוון בין הלאומים שהרכיבו את יוגוסלביה ההיא. בסופו של דבר נוצר אותו פסיפס בעייתי של מדינות לאום-ודת הומוגניות למדי, שעלה מתוך הטיהורים האתניים, הדם שנשפך והשברים הפיזיים והאנושיים.

הספר "אשת הטיגריס" הוא ספר מוזר ומרשים שמספר על מלחמות הבלקן ועל תוצאותיהן, אבל לא בצורה ישירה ולא באופן מפורש. הסיפור מתרחש בארץ חצי-דמיונית, בכמה זמנים, אחרי מלחמת אזרחים שגם מתוארת כחצי-מדומה, שמורכבת מכמה מלחמות נוראות ביחד. נטליה, הגיבורה, היא (כנראה) תושבת סרביה. והמדינה השכנה, שאליה היא יוצאת כדי לטפל בילדים יתומים חולים, היא קרואטיה. אבל זה באמת לא משנה: הסופרת בחרה שלא לספר סיפור מעוגן בעובדות היסטוריות, מאחר שעזבה את מולדתה בגיל צעיר מאוד ונדדה עם משפחתה בארצות אחרות; כך שיש לה אולי זיכרונות מילדותה המוקדמת, אבל לא ידע מוצק מכלי ראשון על המאורעות. במקום סיפור היסטורי-עובדתי, הספר נע בין אגדה, מיתוס, היסטוריה ודמויי-מציאות. היא יוצרת גיאוגרפיה וטריטוריה בדיונית-למחצה, שמזכירה גיאוגרפיה ממשית, אך עומדת בפני עצמה ואינה נזקקת למציאות הריאלית שתאשרר אותה.

בתוך הזמן-מקום-המיתי הזה מתרחשים אירועים בכמה מישורים: בעבר הרחוק (בזמן מלחמת העולם השנייה, האירוע ההיסטורי היחיד המוזכר בשמו), בילדותה של הגיבורה – המספרת בגוף ראשון, במלחמות (הבלקניות) ובהווה – שנות בגרותה של הגיבורה.

כשם שהזמן והמקום אינם בהירים, גם זהות גיבורי הסיפור אינה ברורה. יש לספר לכאורה שני גיבורים – נטליה המספרת, וסבא שלה. שלד העלילה הוא הסיפור של נטליה, שיוצאת להקים מרפאה לילדים חולים בקרואטיה, אבל במקביל היא מנסה להבין לאן נעלם סבא שלה ולמצוא את חפציו האבודים, כשכל הידוע הוא שהסב חצה את הגבול לקרואטיה מולדתו כדי למות בה מסרטן. אבל כשם שהטריטוריה והזמנים מעורבבים וגבולותיהם מטושטשים ובלתי-ברורים – כך גם הקו העלילתי מתפוגג לאורך חלקים ניכרים מן הספר, וכמוהו גם מעמד הגיבור. ככל שהעלילה מתרחקת מנקודת ההתחלה שלה כך שבילי הסיפור הולכים ומתפצלים, וגם זהותו של הגיבור משתנה מסצנה אחת לאחרת. האם גיבור-המשנה הוא סבא של נטליה? ואולי הוא "האיש בן האלמוות"? או הטיגריס? או אולי הנערה המכונה "אשת הטיגריס"? כל פרק, לפעמים אפילו כל חלק-מפרק, מתרחש בזמן ובמקום אחר ובמרכזו עומד גיבור אחר – אדם או חיה  – שהדברים מסופרים דרכו ומנקודת ראותו.

הספר כתוב נפלא, לשונו עשירה, מלאה דימויים ותיאורים כמעט-מוחשיים. יש בו סצנות מרתקות, אנשים מעניינים, מוזרים, ספק-אמיתיים-ספק-מיתיים. הסגנון נע בין הוולגארי או הכוחני לפיוטי ולפנטסטי: כאלה הם הקטעים על הטיגריס או הפרק על גאבו – גבראן גאילה, האיש בן האלמוות, שככל שיורים בו, הורגים אותו בחרב או מטביעים אותו, הוא תמיד קם לתחייה. את הריאליה ההיסטורית של מדינות הבלקן לאחר פירוק יוגוסלביה והמלחמות מדגימים תיאורי המלחמה ששינתה את הכול.

הבעיה המרכזית בספר היא שעושרה הרב ויופייה המרהיב של הפרוזה של אוברכט הם במידה רבה בגדר "עושר השמור לבעליו לרעתו". אולי משום שזה ספר ביכורים של סופרת צעירה, או משום שהאמנות הדתית-מסורתית של הבלקן מאופיינת ב-"Horror vacui" – "אימת הריק". אין הבחנה בין עיקר וטפל, בין חשוב פחות לחשוב יותר. הכול צריך להיכנס לספר. כאילו אי אפשר להשאיר מרווח לנשימה, חלל ריק ולבן בין המילים. הכול מתמלא ומתמלא, והקורא נסחף במלאות הזאת ומגיע חסר נשימה אל הסוף, או כורע תחת הנטל המילולי הכבד.

לא במקרה מצהירה אוברכט שמארקס ("מאה שנים של בדידות") הוא הסופר החביב עליה. הסיפור מתגלגל כמו ספירלה, מתפתל סביב עצמו, שולח זרועות שנפרדות ומתאחדות, ולא ברור היכן מסתיים עניין אחד ומתחיל אחר. אמנם בכל קטע, פרק או סצנה ברור לגמרי מי הגיבורים, ובדרך כלל גם מתי והיכן הם מתרחשים, ו"מפת הדרכים" של הספר בנויה לתפארה, אבל המעברים בין המקומות, הגיבורים והזמנים צפופים כל כך ולא פעם בלתי-צפויים, שקשה לדעת היכן לעצור, לקחת נשימה ופסק זמן ולחזור מאוחר יותר. כמו כן, וזאת לשבחו של הספר, יש בו מתח בלתי פוסק, והוא מעורר רצון לדעת מה יהיה בעוד עמוד, בעוד פרק. המתח הזה הוא ברכה וגם היפוכה, תענוג וגם מחנק.

התרגום שוטף וקריא מאוד, ומסייע בהתמודדות עם הקושי הרגשי, עם הכובד, שמציב הספר בפני קוראיו. פה ושם יש נפילות, ביטויים שתורגמו באופן משונה (חלונות-תותחים בחומה, במקום פשוט: חרכים). אבל זה נדיר למדי ובאופן כללי התרגום זורם ואיכותי ומכבד את איכותו של המקור. וזה – ראוי להדגיש – הישג לא מבוטל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהעלותך תשע"ב - 774, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: