מנהיגות במשבר / ברכי אליצור

עיון בעקבות דמויות המשנה בפרשה חושף את התהליך שעבר על משה מעת שביקש לוותר על הנהגתו הגשמית של העם ועד אשר אימץ אותה. רעיון ההנהגה המשלבת

דמויות המשנה במקרא הן לעתים מרתקות כשלעצמן, אולם תפקידן המרכזי בסיפור המקראי הוא קידום העלילה או הבלטת מאפיינים של הדמות המרכזית בסיפור. המידע המצומצם על דמויות המשנה היווה קרקע פוריה להתפתחותן של דרשות שהרחיבו את הסיפור המקראי וגוללו את הרפתקאותיהן, פיצחו את מסתוריותן וגילו לנו את שאירע להן לאחר פרידתן מהסיפור במקרא (כך, לדוגמה, מדרשי חז"ל על סרח בת אשר, און בן פלת, דתן ואבירם ועוד).

אוריאל סימון במאמרו "הדמויות המשניות בסיפור המקראי" מציג שישה תפקידים של דמויות המשנה: 1. מקדמות את העלילה 2. מעניקות משמעות עומק לסיפור 3. מבהירות את הסיטואציה שעִמה מתמודד הגיבור 4. מעודדות את הגיבור להסביר את מעשיו 5. מאירות את דמותו של הגיבור באופן אירוני 6. משמשות אמצעי השוואה להערכה מוסרית של הדמות הראשית.

בפרשת בהעלותך ניתן להצביע על מספר לא מבוטל של דמויות העונות להגדרה של דמויות משנה: יתרו, הנער המודיע, יהושע, אלדד ומידד (יש לציין כי לא תמיד ניתן להבחין באופן חד משמעי בין הדמות הראשית לדמות המשנה, שכן הגדרת גבולות הסיפור משפיעה כמובן על קביעה זו). הסיפור הרחב של הפרשה מתאר את ההכנות למסע ישראל במדבר ואת ימי המסע הראשונים, כשמשה משמש בו דמות ראשית, ואילו דמויות המשנה משתתפות באירועים קונקרטיים המלווים את תהליך ההכנה והמסע עצמו. ננסה לברר את תרומתן להבנת הסיפור הרחב.

שיתוף בהובלה

דמותו של יתרו מוכרת לנו היטב מהסיפור המתאר את המפגש עם משה במדבר ואת עצתו. יתרו מצטייר בו כאיש משפחה הדואג לאחד מחדש את משפחת בתו, וכבעל רגישות אבהית להבנת צורכי המנוחה של חתנו לבל ייבול. בעצתו הוא מגלה כישרון של ניהול ארגוני, שהביא לעולם את עקרון הביורוקרטיה וההבניה של מערכות ציבוריות. השיח החדש בין משה לחותנו בפרשתנו נתפס על פי לא מעט מפרשים כהמשכו הישיר של המפגש הראשון אשר הכתוב מצא לנכון לפצל (כגון: מכילתא עמלק ג; בבלי זבחים קטז ע"ב; רש"י; ראב"ע; רשב"ם), ויש אם כן חשיבות רבה למיקומו של הנספח כהקדמה למסע במדבר. משה פונה אל יתרו בבקשת "אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים". מה משמעות הבקשה, האם יש כאן הצעת נימוס משפחתית של החתן לחותנו? האם ניסיונו של משה במדבר בשעה שרעה את צאן חותנו לא יספיק לצורך הובלת העם?

הפצרותיו של משה והצעות השכנוע מבהירות כי משה מייעד את יתרו לתפקיד משמעותי בהנהגת העם. 'והיית לנו לעינים' – תבונת העיניים של יתרו שהשכיל להכיר בצורך האיחוד של משפחת משה, ובנה מערכת עזר למשה לפני קריסתו, נחוצה לעם בתקופת הנדודים הקשה במדבר. דמותו המשנית של יתרו, יותר מאשר מגדירה את תפקידו של יתרו חושפת את מאוויי משה להתמקד בהנהגה הרוחנית הנסית ולהותיר את ההנהגה הטבעית לחמיו. תשובת יתרו להפצרותיו של משה לא מתוארת בכתוב, אולם ייאושו הבלתי צפוי לאחר תלונת העם מגלה כי ניסיונות השכנוע של משה לא הועילו. משה מביע ייאוש מתפקידו לטפל בעם 'הבֹכה למשפחותיו', ומהציפייה ממנו 'לשום את משא כל העם… כאשר ישא האמן את הינק', התפקיד שיועד לאיש האמון על טיפול בענייני משפחה – יתרו.

דמויות המשנה הבאות הן יהושע והנער, אלדד ומידד. יהושע מקנא להנהגת רבו לאחר שהוא מקבל מידע מנערו על נבואת אלדד ומידד ומבקש לכלוא את מי שמבקשים להיות שותפים להנהגה הרוחנית של משה. הנער ויהושע מכירים כפי הנראה את בקשת משה מיתרו לשותפות בהנהגה הטבעית, ולכן סבורים כי יש לכלוא את מי ששואפים לרשת תפקיד רוחני בהנהגת העם (המדרש מפרש כך גם את תוכן נבואתם: "באלדד ומידד הוא אומר ויתנבאו במחנה, שהיו מתנבאים עד יום מותן. ומה היו אומרים, משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", ספרי במדבר צה). תגובת משה לדברי יהושע, "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", המבטאת שאיפה להתרחבות ההנהגה הרוחנית, מפתיעה לאור שאיפתו הקודמת להאציל סמכות ארצית טבעית ליתרו. עלינו לברר אם כן את משמעותם של האירועים המגשרים בין הופעתן של דמויות המשנה.

אחריות מורחבת

שלושת הימים הראשונים של המסע שבהם ענן ה' מרחף על המחנות והארון נושא את נושאיו (על פי במ"ר ד, כ) מציפים את משה בהתלהבות רוחנית הניכרת בשירתו המתלווה למסע הארון "קומה ה' ויפוצו איביך וינסו משנאיך מפניך". גלי ההתלהבות שוככים עוד בטרם סחפו את ראשי העם, כשמנגד נרקמת ססמת האופוזיציה 'מי יאכילנו בשר' בחסות האספסוף. קריאתם 'ועתה נפשנו יבשה…' איננה מבטאת כמיהה למזון רוחני, כי אם לבשר, דגים ופירות העונה.

חטא המתאוננים מוביל לתגובות של חרון אף א-לוהי וייאוש מצד משה, אולם לא מאותה הסיבה. הקב"ה כועס על כפיות הטובה של העם, המואס במן המסופק לו יום יום מאת ה', ואילו משה כועס על הקב"ה שהפקיד בידיו את הטיפול בעם הסורר. משה מבטא את מאיסתו בתפקיד על ידי חזרה משולשת על השורש 'רע': "ובעיני משה רע ויאמר…למה הרעת לעבדך …לשום את משא כל העם הזה עלי" (במ' יא י – יא), "ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג…ואל אראה ברעתי" (שם ט"ו). אי אפשר שלא לראות קשר בין שורש ה'רע' המבטא תסכול מהשקיעה החומרית של העם לבין הבטחת ה'טוב', הנזכר חמש פעמים בדבריו של משה ליתרו, למי שידאג לצרכיו החומריים של העם בשנות הנדודים. משה מצליח להתמודד עם חטאים דתיים של העם הנובעים מחוסר אמונה או משגגות דתיות, אולם מבטא חוסר אונים אל מול עם בעל תאוות גשמיות.

תשובת ה' למשה מכילה שני מושגים מנחים – בשר ורוח – המבטאים את רעיון העומק של המענה. הקב"ה מציע למשה סיוע באמצעות הרחבת ההנהגה הרוחנית והאצלת הרוח על נכבדי העם, שימלאו גם תפקיד בדאגה לצרכיו המטריאליים של העם. משה אינו מגיב על הצעת האצלת הרוח, אולם מתריס כלפי פתרון הבשר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם…?". משה טרם הפנים את רעיון ההאחדה של תחומי האחריות של ההנהגה ועל כן מביע תמיהה על יכולתו של מנהיג 'טבעי' לספק כמות גדולה כל כך של בשר שתספק את תאוותיו הגשמיות של העם. דעתו של משה נתיישבה רק בשעה שרוח ה' נחה על זקני העם ומשה חזה בנבואתם.

רוח השליו

חז"ל מתלבטים בשאלת תוכן הנבואה: "ומה נבואה נתנבאו, אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עסקי שליו הן מתנבאים, עלי שליו, עלי שליו! רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין" (בבלי סנהדרין יז ע"א).

לשיטתנו מתאימה תשובתו של ר' אליעזר, שהיו מתנבאים על עסקי שליו. ההאצלה מנבואתו של משה לטובת סיפוק צרכיו הגשמיים של העם הובילה אותו להכרה ברעיון ההנהגה המשלבת ולקריאת ההתלהבות "ומי יתן כל עם ה' נביאים". וכך, משעה שנתקררה דעתו נאספו משה ו-70 הזקנים אל המחנה וחזו ברוח ה' שהובילה שלווים אל הים.
בשולי הדברים נציע הסבר לסמיכות סיפור חטא מרים לחטא המתאוננים ונבואת הזקנים. חז"ל הצביעו על אירוע נבואת 70 הזקנים כמקור המידע של מרים על ענייני המשפחה של משה:
כיון שנתמנו הזקנים הדליקו כל ישראל נרות ועשו שמחה בשביל שעלו שבעים זקנים לשררה, וכיון שראת מרים הנרות אמרה: אשרי אלו ואשרי נשותיהן. אמרה לה צפורה אל תאמרי אשרי נשותיהן אלא אוי לנשותיהן שמיום שדבר הקב"ה עם משה אחיך לא נזדקק לי" (ספרי זוטא יב, א).

ניתן להרחיב ולומר כי מרים העזה להביע תלונה על הזנחת ענייני המשפחה של משה לאור הלקח  מדברי ה' שעל פיהם ההנהגה הרוחנית צריכה ליטול חלק גם בטיפול בצרכיו הגשמיים של העם. את מענה ה' לדברי מרים ניתן לבאר לא כמפריך את עצם התלונה אלא כתוכחה על ההעזה לדבר סרה באיש משה 'הענו מכל האדם אשר על פני האדמה'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-גיליון בהעלותך תשע"ב - 774 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: