לדבר את התשוקות, לא להדביר אותן / ליטל קפלן

כלות שלא מכירות את גופן, זוגות שמקיימים קשר אינטימי 'טכני' והרבה מאוד מקורות יהודיים – הם רק חלק מספרה החדש של הרבנית נעמי וולפסון. בתו של רב פורץ דרך ומייסדת הדרכות הכלות של 'צהר' כתבה ספר חדש, שלא מתבייש לעסוק במיניות. להיפך

בחורה צעירה ומוטרדת התקשרה לרבנית נעמי וולפסון וביקשה להתייעץ. הבחורה, נשואה טרייה, סיפרה שהתחתנה עם בחור ישיבה – רוחני, עמוק ותורני, ופתאום אחרי החתונה גילתה שהוא יצרי מאוד. ההשתוקקות של בן זוגה לקשר מיני בתדירות גבוהה הפתיעה את הבחורה ונחוותה אצלה כחילול הקודש. וולפסון, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית, ניסתה להסביר לכלה החוששת שהַסתירה בין דימוי 'בחור הישיבה' לבין החשק המיני והרצון לממש את האהבה במגע היא טעות, ושקדושה אין פירושה נזירות.

הסיפור הזה הוא רק אחד מתיאורי המקרה שמביאה הרבנית וולפסון בספרה החדש 'מרחק, נגיעה'. בהמשך לו היא מסבירה שייעוץ קצר יכול לעזור במקרה כזה, אבל על מנת שחווייתה הפנימית של הכלה הצעירה תשתנה נדרש תהליך רגשי ארוך ועמוק. קשה להשריש תפיסות המושתתות על שנים של חינוך לצניעות, כזה המזהה קדושה עם פרישות, מעורר רגשות אשמה ומכבה את התשוקה.

הכלה הצנועה והחסודה שמובאת בסיפור היא כמובן 'כלה גנרית', היכולה לייצג חתך שלם של נשים דתיות צעירות שהתחנכו על אותן תפיסות. גם אם ניקח בחשבון את השונות שיש בין הזרמים השונים המרכיבים את המגזר הדתי, אפשר להגיד בביטחון די גבוה שמשהו מהכלה המוטרדת נמצא בחדרי הנפש הפנימיים של טובות בנותינו. 'דתיות לייט' או 'אולטרה דוסיות' – סוגיות של גוף, יצר ותשוקה הן עדיין סוגיות טעונות עד להכאיב.

חיבור עליון

"הלכנו לאיבוד", פוסקת וולפסון כשאנחנו יושבות בקליניקה הצנועה שלה בירושלים. "טעות נוראית נפלה בתוכנו, ולפיה כמה שיותר להתנתק מהחומר וכמה שיותר נזירי – ככה יותר קדוש. זה אווילי". בספר החדש היא מבקשת להביא פנים אחרות ומאירות של יחס היהדות לאינטימיות ולמיניות כפי שהוא משתקף במקורות.

"לכל אחד יש בלב כמיהה לחיבור עמוק עם בן הזוג, והיהדות נותנת מסגרת שמאפשרת לזוג להגיע ל'אחד' הזה של ההשתוקקות", היא מסבירה. "הפסוק 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' הוא פסוק שטומן בחובו את כל התורה כולה. אחדות בבשר, מתוך דבקות בכל הרמות – גוף, נפש, נשמה. התפיסה שמלווה את העם היהודי במשך דורות – ולפיה קדושה היא פרישות – היא סוג של בורות. יותר תענוג בין בני הזוג מביא ליותר חיבור, שמביא ליותר אחדות. ככל שמגלים יותר אחדות בעולם יש יותר קדושה. כשאין הנאה ואין תענוג, בני הזוג לא רוצים בחיבור".

שעה של ראיון עם הרבנית נעמי וולפסון מספיקה כדי לעורר הרגשה שזו לא הולכת להיות כתבה על 'עוד ספר שעוסק בהלכות צניעות' אלא הפצת בשורה או אות גאולה. גם מילים פחות דרמטיות יצליחו להעביר את הלהט שמקרינה וולפסון ואת הרעננות שבדבריה סביב הסוגיות הטעונות כל כך.

שום דבר בחזותה הקוקניקית לא מסגיר את המסירות היוקדת שלה לנושא שבו עוסק הספר, אבל כשהיא כואבת אי-הבנות שנפלו לדעתה לאורך הדורות סביב סוגיית היצר – קל להרגיש כמה עמוק וכן צערה. כשהיא מדברת בהתלהבות על לא פחות מ'החזרת עטרה ליושנה' בכל הנוגע לחיבור בין הגוף והבשר לרוח ולנשמה – קשה שלא להידבק בדברים יחד איתה.

להסתדר עם ההלכות

היא התחילה את דרכה כמדריכת כלות דתיות ולימדה במדרשת שובה. בהמשך, בעקבות חוסר שביעות רצון שחשה משיטת ההדרכה הקיימת, יזמה את הקמת מערך הדרכת הכלות לציבור החילוני של ארגון 'צוהר'. היא עבדה שנים ארוכות כבלנית והעבירה סדנאות לנשים ברחבי הארץ, וכיום היא גם פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית שמטפלת בעיקר בצעירי המגזר וצעירותיו.

הספר, שמיועד לנשים חילוניות ודתיות כאחד, כתוב בשפה קלה ונגישה על מנת להתאים לקהלים השונים. וולפסון סוקרת בעזרת מקורות ודוגמאות נושאים שונים שנוגעים כולם לאינטימיות – מחזוריות הטומאה והטהרה, סגולות הטבילה במקווה, כוחם של ימי ההפרדה, משמעות המושג קדושה בהקשר המיני, מה מותר לזוג נשוי לעשות בחדר המיטות ועוד. למרות שחלק גדול מהנושאים המדוברים בו הוצגו בספרי 'חתנים וכלות' אחרים, ועל אף שלא פעם הוא לוקה בפשטנות או בתפיסה סכרינית של הקשר הזוגי, קשה להתעלם מהרוח הרעננה והחתרנית – גם אם היא מבוססת מקורות – שמתגלה בין דפי הספר. וולפסון מציירת עולם שבו המרחק נועד לאפשר את הנגיעה, ההגבלות נועדו להעצים את התענוג וההנאה, ואלה האחרונים הם לא פחות ממטרה עליונה בדרך להשגת חיים של אחדות וקדושה.

"במשך שנים רבות הדרכתי כלות מהציבור הדתי, ואחר כך עברתי להדריך את המדריכות. כבר אז הבנתי שחייבים להכניס שינוי מהותי בצורת ההדרכה", היא נזכרת בתקופה שבה החלה להיות מוטרדת מהנושא. "ההדרכה הרגילה הייתה בנויה כך שאם יש 8-10 פגישות, אז 8 פגישות מדברים על האסור ועל הכתמים, והפגישה האחרונה מוקדשת לליל הכלולות. בעייני זו בחירה שאינה נכונה. זה יצר נקודת מוצא בעייתית: הכלה לומדת המון על האסור, ואז ברגע האחרון, רגע לפני החתונה, מתחילים לדבר איתה על הדבר עצמו. אבל הכלה הדתית מוטרדת מהרגע הראשון מליל הכלולות – זה מה שיש לה בראש, ושלושה ערבים לפני החתונה זה מאוחר מדי. ההצעה שלי הייתה שהמדריכות ידברו עם הכלה קודם כול על היחס לגוף, למיניות וליצר. עם ההלכות אפשר להסתדר. זה לא כל כך הרבה ללמוד. אבל חייבים קודם כול להתחבר למטרה. בנוסח הקודם של 'אסור-אסור-אסור', מחליפים את המטרה באמצעי.

"אני מנסה לחדש את ה'מהפכה' של להחזיר עטרה ליושנה", היא אומרת, מודעת לפרדוקס שבניסוח. "אני לא חושבת שאני מחדשת בזה שאני אומרת 'בואו נשים בצד את כל מה שהיה בגלות'. אני לא ממציאה כלום ומתבססת על פסוקים ומדרשים".

וולפסון משתמשת בכל קשת המקורות היהודיים. היא פותחת בדיון על שיר השירים, מנתחת את הקשר בין האיש והאישה בספר בראשית, משתפת את הקורא בדיונים תלמודיים ובאגדתות שמגלות שבניגוד אלינו, האמוראים לא התביישו לגעת בנושא ולתהות על מקומה של המיניות בחייהם. הרעיון של חשיבות התענוג והקשר בינו לבין קדושה ודבקות בבורא שזור לאורך הספר ומגיע לשיא בפרק קצרצר בן שלושה עמודים, שנסב כולו על פירוש הזוהר לפסוק 'מבשרי אחזה א-לוה' (לך לך א, צד). על פי הסברה, הזוהר מבאר כי הדרך לחזות א-לוהים היא על ידי האחדות והחיבור המלא בין איש לאשתו. "זה רעיון שמופיע הרבה מאוד בזוהר והתעלמנו ממנו, אבל הוא נמצא בשפע במקורות", היא מבקשת להדגיש. בכל זאת דרוש אומץ מסוים כדי לתאר לציבור הרחב את המפגש המיני כדרך אולטימטיבית לחוות אקסטזה דתית.

בלי הגדרות מיותרות

כתלמידת חכמים, הרבנית וולפסון בקיאה מאוד בנושאים שעליהם היא מדברת, ומבקשת להבהיר שהיא מודעת לקיומם של מקורות שמכוונים דווקא אל התפיסה שנגדה היא יוצאת. "הביקורת שאני מקבלת על הספר היא שאני מתעלמת ממקורות שלמים שמדברים על הצד של הפרישות. המקורות האלה מובאים בספר הקודם שלי, 'ודבק באשתו', ושם אני גם מתמודדת איתם. אבל כל כך הרבה ספרים נכתבו לאור תפיסת הפרישות, אז אני בוחרת להביא את המקורות האחרים, שהיו קיימים אבל נדחקו לקרן זווית. אני אומרת – רגע, יש גם קול אחר! הוא קול מאוד מאוד משמעותי. אם הייתי יכולה להוסיף לספר עוד מקורות הייתי מוסיפה. אני ממשיכה לאסוף עוד ועוד כאלה. נמנעתי מלהרבות במקורות כי רציתי שהספר יהיה קריא. הקול הזה נדחק לגמרי, אבל הוא נמצא".

מקורות ההדחקה, לדעתה של וולפסון, מצויים בהשפעות הנצרות, אבל גם בתפיסה יהודית גלותית. "היהודי של הגלות לא מחובר לאדמה וממילא לא מחובר לגוף. הרעיון של חזרה לתורת ארץ ישראל כולל שיבה למקורות הספרים, אבל גם שיבה אל עצמנו. לאדמה, לגוף. הגלות גרמה לכל הבלבול הזה. המרחק של העם מארצו, מאדמתו, מגופו ומיצריותו. הספר הוא חלק מתהליך. העיסוק בנושא הכרחי בשיבה לגאולה שלמה".

כמו בכל הדחקה, גם במקרה הזה יש מי שחושש מהשלכות הדיבור על הנושאים הללו, ומעדיף להמשיך להדחיק. וולפסון מספרת על תגובות חמות ואוהדות מאוד מהשטח, כמו גם מרבנים שבירכו על האומץ, אבל לא מסתירה שהיה גם מי שהתנגד לקו שהיא מציגה. אחד מהרבנים, בעל שם, אסר על פרסום 'מרחק, נגיעה' ברשת ספרים המפיצה ספרים תורניים. וולפסון, שספריה הקודמים הם דיירי קבע מבוקשים באותה רשת, הופתעה מאד מהטלת הווטו ושלחה לרב מכתב. "כתבתי לו שקשה לי להאמין שהוא קרא את כל הספר, כי הספר הזה כולו קדושה. אין בו אמירה אחת שלא ניזונה מהמקורות". אחת הטענות שהציג הרב הייתה שלא ייתכן שספר שלם יעסוק בתשוקה, ש'זה לא יהודי'. וולפסון מגיבה בכאב ואומרת: "וספר שלם על תולעים באורז, זה יהודי?".

טענת הרב ותגובתה של וולפסון מייצגות את הופכיות השיטות. וולפסון מבקשת להחזיר את הכבוד לגוף ולהפוך את התשוקה לראויה ומוערכת. לכל הפחות, לשווה התייחסות ודיון.

מלכתחילה נועד הספר גם לקוראות חילוניות, ועל כן הכותבת השתדלה ללכת בין הטיפות, ולייצר ספר שיוכל להיות רלוונטי גם עבור קוראת שאינה מקפידה על ההלכה, שראתה ושמעה כבר הרבה ורוצה להבין מה יש ליהדות להציע לה במקומות האינטימיים שלה ושל בן זוגה.

"הרעיון היה לכתוב ספר יהודי. נקעה נפשי מהגדרות: חילונים, דתיים, דתיים לייט, חרדים", אומרת וולפסון. "עמלנו הרבה מאוד כדי למצוא את הדרך להגיע לקהל כמה שיותר רחב. אני מאמינה שיש המון מן המשותף, ובטח סביב הנושא הזה של הזוגיות והמיניות. יש כל כך הרבה חיפוש ורצון להגיע לקשר ממקום של חיבור עמוק בין איש לאישה. אני חושבת שזה קיים אצל כל אחד, דתי או חילוני. אני מנסה לפנות לכל אישה או זוג שרוצה לשמוע מה יש ליהדות לומר על נושא האינטימיות".

הניסיון לפנות לשני הקהלים ניכרת. לצד סיפור הכלה החסודה, מופיע סיפורה של כלה חילונית שנגעלת מהמקווה, ואחרת שלא מבינה מה עניינם של ימי הנידה. "יש שני נושאים שמעסיקים כלות חילוניות שמגיעות להדרכת כלות. הראשון הוא המקווה. חילוניות רבות חושבות שהמקווה זה דבר פרימיטיבי מימי הביניים. לא פעם אני שומעת סביב הנושא הזה אמירות כמו: 'מה זה טומאה, אני מלוכלכת?'

"הנושא השני הוא היחס הכללי של היהדות למיניות. המון נשים חילוניות חושבות ש'אצל הדתיים יחסי מין זה בשביל לעשות ילדים'. אלה שני המוקדים, עם זה הן באות". המגמה של וולפסון היא ליצור שיחה בגובה העיניים סביב הנושאים שמעסיקים אותן. "דרך שאלות הכלות נוצר הספר", היא מתוודה. "אני באה עם כל מה שעברתי מהדרכת הכלות הדתיות, אבל הכלות החילוניות הביאו את השאלות והכריחו אותי לחפש את התשובות יותר לעומק".

לאהוב את הגוף

אתגר לא פשוט מול כלה חילונית הוא להצליח להציג את יחס היהדות לאינטימיות בלי לעורר לעג. "חשוב לי שהכלה לא תצא בלעג, בצחוק, שלא תגיד משהו כמו 'בדי הבדיקה טובים בשביל לנקות משקפיים'. המטרה שלי היא קודם כול שיהיה כבוד לדת, חיבה לדת. הרב קוק אומר שאלה השלבים הראשונים בגאולה".

כשאנו חוזרות לציבור הדתי, א-פרופו הכלה הצנועה שהוזכרה בפתיחת הכתבה, וולפסון נאנחת אנחה גדולה. "באמת יש קשיים לכאן ולכאן. עיוותים קיימים גם בתפיסת הציבור החילוני, אבל גם בתפיסות של הציבור הדתי סביב הגוף. את העיוותים אנחנו מכניסים בחינוך. שמים דגש על צניעות – אבל מאוד מסוימת. צניעות זו מידה בנפש. המהר"ל כתב נתיב שלם על הצניעות – ואין שם זכר לבגדים. במקום לדבר על צניעות, אנחנו צריכים לדבר על כיסוי וגילוי".

וולפסון מזכירה את הרבנית רבקה שפירא ממדרשת שובה, רבנית בעלת השפעה רבה בציבור הדתי-מתנחלי. "היא אומרת תמיד שלגוף יש זמנים שהוא צריך להיות מכוסה, ויש זמנים שהוא צריך להיות מגולה; אם אין כיסוי, לא יכול להיות גילוי. את הרעיון הזה צריך להתאים לילד לפי גילו.

"החינוך המיני הבריא מתחיל מגיל אפס. כשילדה בת שנתיים-שלוש יוצאת מהמקלחת ערומה, כולה מבסוטית, ורצה לסלון, האמא נזעקת – 'זה לא צנוע, זה לא צנוע', ועוטפת אותה במגבת. כך החינוך מתחיל. מה הילדה קלטה? שהגוף שלה לא יפה, לא ראוי, שצריך להסתיר אותו, שזה לא בסדר. אחר כך, קשה מאוד לשנות את התחושה הזו".

זו בדיוק הסיבה שהיא סבורה שאת הדרכת הכלות ראוי להתחיל מעיסוק בחיבור לגוף. "הכלה הדתית לא מכירה את הגוף שלה. לא פעם יצא לי להדריך כלות מאוד חכמות שלומדות באוניברסיטה, אבל הייתי צריכה לתת להן שיעור פיזיולוגיה. בחורות בנות 24 שלא מכירות את הגוף שלהן. את הדבר הכי בסיסי. יש הדחקה מוחלטת של היצריות, של התשוקות. אי אפשר ככה", היא אומרת בלהט ובכאב.

כשאני מעירה שנראה שהדברים ממש בנפשה, היא מהנהנת ואומרת כי הפגישות עם הזוגות הצעירים שמתמודדים עם 'השריטה' מכאיבות ללבה. "אישה יכולה להיות נשואה 10 שנים, ולהגיד לי – 'אני יודעת שזה בסדר, אבל בחוויה הפנימית כשאני במיטה אני מרגישה שאני עושה מעשה מלוכלך'. זו אמירה ששמעתי ממש לאחרונה בקליניקה, והיא אחת מני רבות.

"אני יכולה להגיד 'תקראי את הספר', אבל מדובר פה בדברים עמוקים וחווייתיים. אם זה משהו שהוא מגיל קטן – מאוד קשה לשנות אותו".

הבעיה, לדידה, נוצרת כבר בגיל הילדות, ולכן גם התיקון צריך להתרחש כבר שם. "אם להמשיך את הדוגמה של הילדה בת השלוש, במקום לכסות אותה ולכעוס שזה 'לא צנוע', אפשר להגיד לה 'איזה גוף יפה יש לך, בואי נשמור עליו. אנחנו מכסים את הגוף בגלל שהוא יפה וחשוב'. אני נורא נהנית לשמוע את הילדות שלי מחנכות ככה את הנכדות".

קל לדבר על חינוך של ילדה בת שלוש, אבל מה בנוגע לנערות ונערים בגיל ההתבגרות? איך מעבירים מסר של צניעות מורכבת, של חיבור לגוף והכרה ביצר, שדר בכפיפה אחת עם מחויבות הלכתית ושרוולי שלושה-רבעים? "ברור שזה הרבה יותר קשה להתחיל לחנך למורכבות של הדברים בגיל 16, כשהפיתויים והכוח של החוץ גדולים, אבל במסגרות המתאימות אפשר לדבר את התשוקות, לדבר את היצריות, לא להסתיר את זה. העברתי המון סדנאות למתבגרות וראיתי שהן מרגישות אשמה ושואלות את עצמן 'מה קורה איתי?'. הבנות עומדות בפני בחירה נוראה: או שהן לא בסדר, או שהמערכת לא בסדר – ואז הן זורקות הכול".

הגישה הזו קיימת בעיניה באולפנות כמו בישיבות תיכוניות. "לדבר על הדברים זה מרגיע. ברגע שמדברים את זה – זה משחרר, זה מאפשר לתת נשימה עד החתונה. אי אפשר להדחיק את הקיים, ואני אומרת את זה גם מהמקום החינוכי וגם מהמקום הטיפולי".

עם להט החיים

'מרחק, נגיעה' נפתח בכותרת 'לקראת כלה', שהיא מעין הצהרה לנמעני הספר: רגע לפני החתונה והחיים שאחריה, חיים שבהם יש מקום וממשות למיניות וליצר. קשה שלא לתהות איזה ספר הייתה כותבת וולפסון לשלב שקודם לחתונה – לציבור הולך וגדל של רווקים ורווקות מבוגרים שעבורם המתחים שמתארת וולפסון בין רצון טבעי לאינטימיות לבין האיסור הדתי לממש את הרצון הזה – לצד הבחירה לדבוק בהלכה וברוחה – רק הולכים ומתעצמים.

וולפסון עצמה טרודה מאוד בעניין הרווקות, ואפילו כתבה על התופעה את התזה שהגישה במסגרת לימודי הפסיכותרפיה במכון אדלר. במסגרתה ניתחה מקרים של רווקים ורווקות שהגיעו אליה לטיפול בקליניקה. "זו התמודדות מאוד קשה וכמעט בלתי פתירה", אומרת וולפסון בצער. "התורה אכן מכוונת להתחתן צעירים יותר, כי היא מודעת למקום היצרי. בימינו נוצרה בעיה קשה. אני מאוד מבינה את הקושי והכאב של הרווקים, שמתמודדים עם שנים של יצריות ועם קונפליקט גדול בין הרצון להיות נאמן לתורה לבין התשוקה הטבעית שקיימת.

"הפתרון הוא הרבה יותר רחב, ונוגע לדרך לצמצם את התופעה, וזה קשור לחינוך. ההתמודדות של רווקים במישור האינטימיות הוא נושא שמעדיפים להתעלם ממנו בפומבי. חושבים שכשלא מדברים עליו הבעיה נפתרת מעצמה, ואין דבר יותר אווילי מזה. זה מקומם אותי. צריך לאפשר לרווקים לדבר על הקושי. אמרתי משהו על זה בפאנל שהוזמנתי אליו, והאמירה שלי התקבלה באופן קשה. כל מה שאמרתי הוא שצריך לדבר. אסור אולי לגעת, אבל מותר לדבר".

תחושת השליחות שאופפת את וולפסון היא חלק בלתי מבוטל מהכתיבה שלה ומהעשייה סביב סוגיית הזוגיות. ניכר שהיא מרגישה שליחה של תפיסה רחבה הרבה יותר, קוקניקית ביסודה. "מאיפה הלהט שלי? אני מרגישה שהמשכתי רעיון בסיסי של חיבור חומר, רוח, גוף ונפש, וחיבור מחודש לארץ ישראל, שינקתי מאבי, הרב בוצ'קו. הוא היה מהפכן, אדם אמיץ שהלך עם האמת שלו עד הסוף. בתור ראש הישיבה הציונית היחידה באירופה, הוא היה הראשון שחגג את 'יום ירושלים' ותלה את דגל ישראל בישיבה", היא מספרת בהתרגשות.

למרות התחושה שהדרך עוד ארוכה, וולפסון מעודדת לגבי העתיד. "לפני חודשיים דיברתי בכנס במכללת ליפשיץ. היו שם כמאה בחורים שעומדים להיות מחנכים והוזמנתי לדבר בצורה מאוד גלויה על הנושאים האלה. התרגשתי שם מאוד. זה היה חידוש. באסרו חג שבועות הוזמנתי לדבר בפאנל שישתתפו בו מנהלי בתי ספר ומנהלי תיכונים על נושאים של יצר ויצירה. הרבה אנשים מבינים שדרוש בירור של הנושאים האלה, אני לא לבד במערכה".

כשהיא מתבקשת לתמצת את דבר השליחות, וולפסון חושבת לרגע. "עבודת ה' דרך היצר, עם היצר, עם התענוג ועם הנאות העולם. לא בניתוק ולא בהתעלמות, אלא בחיבוק כל כוחות החיים וכל כוחות היצר נתחבר ליוצר. בחמש מילים – קדושה יחד עם להט החיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-גיליון בהעלותך תשע"ב - 774 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: