יהודי אוניברסלי / ירון אביטוב

אשתו ובתו התגיירו לאחרונה, הוריו ברחו מהמהפכה הקובנית, הוא יוצר מוסיקה רב שפתית באקוודור תוך שהוא חולם לעלות לישראל. אין פלא שמוטי דרן מרגיש בבית – בכל מקום בעולם

מוטי דרן (62) מלטף בעדנה את זקנו הקרליבכי ומיישר את הכיפה השחורה המהודקת לראשו. ראשו, כלומר שפעת שיער היפי המשתפל אל צמה עבותה. "בימים אלה אני יכול לחוש יהודי שלם יותר", הוא אומר. יומיים לפני פגישתנו בקיטו, בירת אקוודור, שב דרן מלימה, בירת פרו – שם אשתו, הרקדנית סוזנה רייס, ובתו סיסה החליפו את שמן לשושנה וחנה לאחר גיור שעברו. בכך הפכו באופן רשמי ליהודיות, לאחר שנים רבות שבהן לא זכו להכרה רבנית בכך. כשדרן מברך על המזון לפני ארוחת הצהרים הצמחונית, סוזנה משיבה: "אמן ואמן". זהו, בתמצית, אורח חייו הייחודי של הזמר והכוריאגרף דרן.

מוטי השמאן

מוטי עצמו הוא אדם רוחני, המגדיר את עצמו 'יהודי אחר'. הוא מתנשא לגובה של 1.94 מטר, הרבה מעל אשתו ומעל האקוודורי הממוצע. גם בגילו הוא נראה כמו נער פרחים. "אני מרגיש שאני לא חלק מהעדר: אינני מתלבש וחי ומנגן לפי צו האופנה, אלא לפי הצו הפנימי שלי. קוראים לי 'שמאן' (מכשף או מרפא אליל. י"א) בגלל שהמוסיקה היא דרך לריפוי הלב. השתתפתי באינספור טקסים אינדיאניים. תמיד כיבדתי דתות ואמונות אחרות – אבל תמיד גם נשארתי יהודי".

לא לשווא ניתן לו התואר האינדיאני 'טייטה מוטי' ('אבא מוטי'). למעשה, בעת ובעונה אחת הוא גם 'רבי מוטי', גם 'חאג" מוטי' וגם 'פאדרה מוטי' – ועוד שורה ארוכה של כינויים וכתרים שאפשר לקשור, בניסיון לפענח את סוד אישיותו.

באישיותו הססגונית הוא משלב, כמדומה, מזיגה בין כל זרמי היהדות, ויש בו קצת מכל דבר: הכיפה שלו חרדית ושמחת החיים חב"דניקית, אך בקיטו הוא חובש את ספסלי בית הכנסת הקונסרבטיבי. "המחול מכיל את כל סוגי הריקוד", אומר דרן. "ככה זה ביהדות שלי. פעם כינו את הריקוד של סוזנה 'מחול אחר'. גם היהדות שלי היא אחרת. אני מנסה לשבור את המחיצות בין הזרמים השונים. אני יכול להתפלל בכל בתי הכנסת: אשכנזי, ספרדי, חב"דניקי – ולהרגיש בכל אחד מהם כמו בבית. אני מנסה שלא לשפוט מיהו יהודי טוב יותר".

עם השנים התקרב לאורח החיים ההלכתי ולרוחניות. בימי שישי החל לסגור מוקדם את 'בית המחול' שהוא ובת זוגו מפעילים, וזה אינו נפתח שוב עד מוצאי השבת. השניים גם החלו להשתדל שלא להופיע בשבתות ובחגים. התחזקות נרשמה גם בגזרת התפילות ובנוכחות בבית הכנסת. "אבל אנחנו לא קיצוניים", הוא מדגיש, "ואני לא מסכים שמיעוט יכפה את דעתו על הרוב". 'הדרת נשים', למשל, היא תחום שבו הוא מסמן קו אדום.

בקיטו יש מי שמכנה את דרן "שלמה קרליבך של אקוודור", אבל הוא צוחק ואומר: "אולי אתה מכנה אותי ככה". הוא לא רואה את עצמו כתלמיד של שלמה קרליבך, אבל קשה שלא להבחין בכמה קווי דמיון: החזות ההיפית, השיער המגודל, החיוך הנצחי שמעניק אנרגיות טובות לסביבה – ובמיוחד השילוב החד-פעמי של גיטרה ומוסיקה יהודית.

"כאן באקוודור דווקא אומרים שיש לי זקן כמו לפידל קסטרו, ואני נאלץ להסביר שיש לי זקן יהודי. באשר לקרליבך, אני יכול לומר שהוא עשה מהפכה במוסיקה היהודית. הוא הוציא את התפילות מבית הכנסת והפך אותן לפופולריות. בשבילי, בשנות ה-60, לראות רבי ששר ברחובות היה נוגע מאוד ללב. הוא השפיע עליי ועל כמה שירים שכתבתי וניגנתי, אבל לא פחות מכך השפיעו עליי גם מוסיקאים יהודים אחרים: סיימון וגורפינקל, ליאונרד כהן ואולי גם ג'ון לנון, שלא היה יהודי".

דרן הוא אולי יהודי אחר, אבל לא פחות מכך גם יהודי נודד. בימי חייו החליף לא מעט זהויות ומדינות, וחי בין השאר בקובה, בארצות הברית, בישראל, בברזיל, בכמה ממדינות אירופה ובאקוודור.

לא מאמין בצ'ה

סיפורו הוא סיפור יהודי: אבא מפולין, אמא מאוקראינה. הוריו וסביו היגרו להוואנה, קובה, בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, במטרה להמשיך משם לארצות הברית. המשפחה 'נתקעה' בקובה, ונדרשו להוריו יותר מ-30 שנה להגיע למחוז חפצם. "הוריי לא סבלו מאנטישמיות", מספר דרן, "ומצאה חן בעיניהם המדינה. הם הצטרפו לקהילה גדולה של גולים יהודים ממזרח אירופה".

ההורים עבדו בשוק הירקות של העיר, ובשנים שקדמו לפרוץ המהפכה השתפר מעט מצבם הכלכלי והם עסקו במסחר. הילד מרדכי למד במרכז היהודי האשכנזי של הוואנה. "בשיעורים לא חבשו כיפות ולא היו רבנים שהעבירו שיעורים, אבל כל היהודים השתייכו לקהילה, שמנתה אז 5,000 נפש, ופקדו את בית הכנסת. החיים היהודיים היו פעילים מאוד. אפשר לומר שהקהילה היתה יותר ציונית מאשר אורתודקסית. בתור ילד, המילים הראשונות שהכרתי היו 'קרן קיימת'. הגיעו אלינו גם לא מעט שליחים של 'השומר הצעיר' מישראל".

כשפרצה המהפכה בשנת 1959 דרן היה כבן עשר, והוא נסחף בשמחה הכללית. "שמחתי מאוד. הכול נראה לי ורוד ויפה ואפילו ציירתי דגלים. היה מאוד מרגש לראות את המהפכנים המזוקנים. הוריי, שלא השתייכו למעמד הגבוה או לבורגנות אלא היו אנשים הומניים, לא מצאו בתחילה שום פסול במהפכה, והרגישו שנחוץ יותר שוויון. אבל לאחר ההצהרות של נשיא ברית המועצות דאז ניקיטה חרושצ'וב ושל פידל קסטרו – חל שינוי. סבא שלי, שבא מרוסיה, אמר לכולנו: 'אני לא אוהב את זה. אני חושש שיקרה שוב מה שקרה ברוסיה. החלטתי לנסוע עם סבתא לארצות הברית ואתם תראו שבעוד שנה תצטרפו אליי'".

הסב עזב בחודש ינואר 1960, וזמן קצר לאחר מכן החל בקובה גל של הלאמות רכוש. "בתור ילד הרגשתי שקורים דברים סביבי. רוח המהפכה השתנתה. הוציאו את כל תלמידי בתי הספר לכיכר המהפכה כדי לשמוע במשך שמונה שעות את הנאומים של פידל, ואי אפשר היה לסרב. אנשים שהכרנו החלו פתאום לעזוב בחשאי את קובה. לנו, הילדים, לא סיפרו שהם עוזבים כדי שלא נפטפט. יום אחד ההורים אמרו לי: 'מוטי, בתוך יומיים אנחנו עוזבים. נשק את החברים שלך בבית הספר, אבל אל תגיד להם כלום'".

עד לעזיבה בחודש נובמבר 1960 עברו על מוטי ועל אחותו הצעירה (בני 11 ו-6) רגעי חרדה. בשדה התעופה לאחר הבידוק נלקחו פתאום הוריו על ידי אנשי ביטחון. "נשארנו לבד ולא ידענו מה קורה. אחותי כל הזמן שאלה איפה אמא ואבא וגם אני נבהלתי. עבר זמן עד שחזרו, שנדמה לי כמו שעות וימים. רק כשנחתנו במיאמי הוריי סיפרו לי מה עבר עליהם בחקירה".

עד היום הוא שומר על הפספורט הקובני שלו ושל הוריו. "אינסטינקט יהודי, לתעד", הוא מתנצל.
ביחס לקובה יש לו רגשות מעורבים. "ביקרתי שם מאז פעמיים, ויכולתי לראות בנקל על הפרצופים שהמצב רחוק מהאידיליה ההרואית שרוצים לצבוע בה את המהפכה. עד היום יש גורמים שממשיכים במניפולציות ומספרים שקרים שלפיהם קובה המהפכנית יכולה להוות דוגמה לאנושות. היה נחוץ שינוי, כי הפער החברתי היה גדול, אבל אי אפשר להסכים לשיטה של רודנות של מפלגה אחת".

משפחת דרן נחתה במיאמי, ולאחר חודשים אחדים עקרה לברוקלין, ניו יורק, שם חיו יהודים ואיטלקים באווירה המזכירה את הרומאנים של ברנרד מלמוד. "בשבילי היה מהנה מאוד לראות את האיטלקים מכינים פיצה. התרבות המשפחתית שלהם דומה לזו שלנו". הוריו של דרן העבירו את עסקיהם מדרום אמריקה לצפונה. "הם היו סוחרי שמעאטס, סוחרי בדים. אבא שלי עבד כמוכר בדים לבתי חרושת, ולאחר מכן פתח עסק פרטי".

יהודייה רשמית

סוזנה נחשבת לרקדנית מספר אחת באקוודור, והיא בעלת מוניטין בינלאומי. היא נבחרה לאשת השנה לשנת 2011 על ידי כתב העת האקוודורי 'הוגאר' (בספרדית: בית). סוזנה נולדה בבית קתולי, והתרחקה מהכנסייה כבר מילדותה. בהמשך, במסגרת מסע החיפוש העצמי הארוך שלה, גילתה שמשפחתה נמנית עם צאצאי האנוסים. כל זאת, יחד עם ההשפעה היהודית שספגה מבעלה, הובילו אותה בהדרגה להתקרב יותר ויותר אל היהדות.

"עבורי טקס הגיור הוא אקט של שכנוע מוחלט, של אהבה עמוקה ליהדות", היא אומרת. "החיים שלי עם מוטי הם בעצם מסע שעזר לי לאשר את האנושיות שלי. היהדות היא דרך לראות את החיים והיא העירה בי ערכים אנושיים".

דרן מספר שהגיור של אשתו ובתו נעשה ביוזמתן המלאה. "במשך שנים סוזנה חיה כמו יהודייה. רוחניות תמיד הייתה לה, אבל במיוחד במיאמי, שם חיה המשפחה שלי, היא הלכה לבית הכנסת וזה השפיע עליה. היא לא נזקקה לתעודת גיור, אבל האישור הרשמי הפך חשוב עבורה".

בטקס הגיור בקיטו השתתפה גם בתם של בני הזוג, סיסה-חנה. "סוזנה וסיסה רצו להתגייר ביחד. סיסה תמיד חשה כמו יהודייה, אבל הרגישה רע כשאנשים אמרו לה שהיא לא. היא רצתה להתגייר, כדי שאף אחד לא יטיח בה האשמות. כשרבני בית הדין בלימה שאלו אותה לסיבה שהביאה אותה אליהם היא אמרה: 'גם אם לא יגיירו אותי – אני יהודייה, אבל חשובה לי תעודת הגיור'".

דרן מודה כי הליך הגיור חשוב גם לו, אבל מדגיש כי יחסו אל משפחתו לא השתנה. "זה לא אומר שקודם אהבתי אותן פחות ועכשיו אני אוהב אותן יותר. עם זאת אני מרגיש שעכשיו היחסים שלנו שלמים יותר. לא היה חסר להן כלום בעיניי קודם, אבל עכשיו החלק הרוחני שלהן שלם".

מחולל מוזיקלי

האזנה לאחד מאלבומי המוזיקה שהוציא היהודי האוניברסלי הזה מאפשרת טעימה מסחררת מהפרוזן-יוגורט שממנו הוא עשוי: לדינו, ספרדית, עברית ויידיש משמשים בו בערבוביה בחיוניות ויצירתיות שמנסות לחבר בין דתות, יבשות ועמים.

בקובה גילה את אהבתו למוסיקה, ולמד בקונסרבטוריום. בניו-יורק הלך לבית ספר ציבורי, אבל כשהוריו יכלו להרשות לעצמם הם שלחו אותו לשיעורים פרטיים בגיטרה ובפסנתר. באוניברסיטה למד דרן אדריכלות, ולאחר מכן גם חינוך ופסיכולוגיה לילדים. "אבל המשכתי לעשות מוסיקה מכל הסוגים וניגנתי עם תזמורות ולהקות. התמחיתי בעיקר במוסיקה יהודית, אבל בהמשך נמשכתי למוסיקה אתנית מתרבויות שונות".

בגיל 22 עזב את ארצות הברית והחל במסעותיו בעולם. תחילה שנה באירופה, שבה ניגן ושר במדינות רבות. חלומו הגדול, עוד מהימים שבהם פגש את שליחי השומר הצעיר, היה 'לעשות עלייה' ולחיות בקיבוץ.

החלום התגשם בשנת 1972. האקוודורי הצעיר נחת בארץ ונשלח לקיבוץ גברעם בדרום לקטיף אגסים. במקביל צורף לוועדת תרבות, ובזכות שליטתו בחמש שפות מונה גם כנציג הקיבוץ מול המתנדבים. כשפרצה מלחמת יום כיפור היה בביקור בניו יורק, אבל חזר מיד לשמירות בקיבוץ. "הקיבוץ היה חלום, אבל במרוצת שלוש השנים שחייתי שם ראיתי גם בהשתנות החלום. עזבתי את הקיבוץ ואת הארץ כי רציתי להכיר עולמות חדשים, אבל עד היום ישראל מאוד חשובה לי ואני ממשיך להיות בקשר עם הקיבוץ". המלחמה, הוא אומר, החזירה אותו לטראומה המשפחתית של מות דודו במלחמת קוריאה.

מישראל לברזיל, שם עסק במוסיקה ובהדרכת תיירים. מחלת אביו קטעה את השהות הקסומה בריו דה ז'נרו. הוא שב לניו-יורק והקדיש את רוב זמנו למשפחה. בהדרגה חזר למוסיקה וכתב עיבודים מוסיקליים לתיאטרון, וכן עבד כצלם וכתאורן.

בבית הקפה שבו ניגן בניו-יורק פגש את הרקדנית האקוודורית סוזנה רייס, שערכה סיבוב הופעות במקום. היא אהבה את המוסיקה שלו, ולאחר מכן גם אותו. הם החלו לעבוד יחד, והעבודה המשותפת קירבה ביניהם עוד יותר. זמן קצר לאחר שרייס סיימה את לימודיה ושבה לאקוודור, החליט דרן להצטרף אליה. מאז שנת 1985 הם חיים באקוודור, ובשנים האחרונות תקופות ארוכות גם במיאמי, שם טיפל מוטי בהוריו החולים.

הכוריאוגרפיה הראשונה שעשו בצוותא, 'אלי אלי', מתבססת על שירה הידוע של חנה סנש, 'הליכה לקיסריה'. "לעבודה הזו יש מסר של חיים, אחווה, קירוב לבבות ושלום, והיא מאפיינת מאוד את העבודה המשותפת שלנו", אומר דרן. בפעם הראשונה עלה המופע בבית כנסת בניו ג'רזי, ומאז מאות פעמים בתיאטראות גדולים ובמופעי רחוב ביותר מ-30 מדינות.

לפני עשרים שנה פתחו בני הזוג את 'בית המחול', השוכן בחלק העתיק של קיטו, במבנה קולוניאלי מרהיב. במבנה כזה, הנראה כמו מוזיאון, קל לקבל השראה, אולם בני הזוג סובלים מקשיי תקציב בהפעלת המקום. ב'בית המחול' ארגן דרן לא רק אירועי מוסיקה ומחול, אלא גם תערוכה מרשימה לזכר הנספים בשואה, שאותה בנה במתכונת של מחנה ריכוז – תערוכה שזכתה לתשומת-לב רבה באקוודור.

מוטי וסוזנה  אמורים להופיע השנה בישראל, ככל הנראה במרכז סוזן דלאל ובחיפה. "למרות שאני חי בחו"ל, אני מרגיש עד היום כמו ישראלי וחשוב לי שיכירו את העבודה שלנו גם בארץ", אומר דרן.

מאז 'אלי אלי' קיימו בני הזוג כמאה מופעים משותפים נוספים. השנה הם חוגגים את קיומו של 'הפסטיבל הבינלאומי העשירי לריקוד נשים' – פסטיבל שבו השתתפו בעבר גם להקות מחול ישראליות. תפקידו של דרן, שהפיק גם שמונה אלבומים של מוסיקה אתנית, הוא לחבר את המוסיקה וללוות את רייס בריקוד. מה המתכון המשותף? "אין לנו נוסחה. אנחנו לא מחפשים את הנושאים, הם מגיעים מההתנסות שלנו. יש מצבים שהמוסיקה שלי מעניקה השראה לסוזי, ויש מצבים שהאימפרוביזציות שלה משפיעות על המוסיקה שאני מחבר".

חולם בספרדית

ביקרת וחיית במדינות רבות. האם האהובה עליך ביותר היא ישראל?

"מעולם לא איבדתי את הקשר והרגש לישראל, אבל אני מרגיש גם כמו קובני, מעריך את החיים שהיו לי בארצות הברית ומודה על קבלת הפנים שעשו לי באקוודור. אני מגדיר את עצמי כקוסמופוליטי – אבל יהודי ישראלי. אנחנו רוצים לחזור השנה לארץ לתקופה של כמה חודשים ולראות איך נתאקלם. אם נסתדר, נרצה לחזור לגור בארץ בקביעות".

"מה, עוד לא סיימתם את הראיון?" מתפלאת רייס שמצטרפת לראיון באיחור, לאחר שסיימה להעביר שיעור ריקוד. "בדיוק הוא שואל אותי איפה יותר קל להיות יהודי", משיב דרן, "בישראל, בארצות הברית או בדרום אמריקה".

"בשבילי קל יותר בישראל", ממהרת רייס להשיב. "זו ארץ היהודים. אבל להתחייב להיות יהודי אפשר בכל מקום".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-גיליון בהעלותך תשע"ב - 774 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: