דימוי בולע מציאות / צחי כהן

מסעו של כוכב רוק בדימוס בעקבות הנאצי שעינה את אביו רצוף בייצוגי מציאות המשתלטים עליה ומעוותים אותה. אם יצליח להשתחרר מהבדיה ולהתייצב מול המציאות כשלעצמה, יוכל לצאת מהסתגרותו ולהתבגר

זה בוודאי המקום
במאי: פאולו סורנטינו
ארה"ב 2012

הסרט "זה בוודאי המקום", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי הצעיר פאולו סורנטינו ("איל דיבו", שעליו זכה ב-2008 בפרס השופטים בפסטיבל קאן), הוא סרט איטי, מוזיקלי וצבעוני מאוד, המזמין את הצופים למסע פנימי. הסרט מלווה את מסעו של שאיין (שון פן הנפלא בהופעה מאופקת ומדויקת), כוכב גלאם-רוק מזדקן המקפיד על הגינונים, המראה והאיפור הכבד של כוכב רוק, למרות שאינו פעיל זה עשרים שנה.

שאיין מפחד מטיסות ובוחר לחצות את האוקיינוס בספינה איטית מאירלנד, שבה הוא מתגורר יחד עם אשתו (פרנסס מקדורמנד האנרגטית) באחוזה יוקרתית ומעוצבת, לברוקלין, אל אביו הגוסס, יהודי ניצול שואה. בן משפחה אסרטיבי (לירון לבו הישראלי) וצייד נאצים מפורסם (ג'אד הירש) דוחקים בו להשלים את משימת חייו של אביו ולאתר את החייל הנאצי שהתעלל באב באושוויץ במהלך מלחמת העולם השנייה.

הסרט פועל בתוך מסורת ארוכה ומפוארת של סרטי מסע אמריקניים. מסורת המסעות בקולנוע היא בתה של מסורת סיפורי המסע הספרותית, שראשיתה ב'אודיסיאה', ואם תרצו, גם בספרי התורה שבתנ"ך. בקולנוע סופרו סיפורי מסע למן ראשיתו (נזכיר כאן רק את "הבהלה לזהב" של צ'אפלין), ובנקודה מסוימת השתלבו בז'אנר המערבונים כדי ליצור את מסורת סרטי ה"אמריקאנה", שבהם יוצא גיבור מנוכר וציני למסע בדרכיה האחוריות של אמריקה רק כדי להיזכר בערכי היסוד שזנח, ולהפוך לאדם טוב יותר ("מסעות סאליבן" המופתי של פרסטון סטרג'ס מ-1941).

בטובים שבסרטי המסע האמריקניים, כבכל יצירת אמנות טובה באמת, ישנו סאבטקסט ודיון נוסף, המסתתרים מתחת לסיפור המסע וההתפתחות-התפכחות של הגיבור. כדי לחשוף את הסאבטקסט יש לפרק את מערכות הסמלים והמוטיבים המרכיבים את הסרט ולסדרם במערכות סדורות, שיהוו את פשרו של הדיון שמתחת לפני השטח. להלן אנסה להביא את אותו סאבטקסט סמוי, ועליי להזהיר שבמהלך הדיון ייחשפו פרטים רבים מעלילת הסרט.

ילד שלא התבגר

אל המסע יוצא שאיין כשהוא מדוכא, אדיש ומסויג מן העולם. איפורו והופעתו האקסצנטרית במתכוון הם מערכת ראשונה של סמלים: שאיין מסתובב באירלנד השמרנית ובחצרות האחוריים של ארה"ב התיכונה השמרנית כשהוא לבוש שחורים, עיניו קרועות בפוך שחור, שפתיו משוחות בליפסטיק (אחת הסצנות המשעשעות בסרט מתרחשת בניו יורק, כששאיין נותן עצות איפור לקבוצת נשים שעִמן נקלע לאותה מעלית), שערו נפוח וצבוע שחור וקווצה סוררת נופלת תדיר לעיניו, כשהוא מפיח אותה חזרה למקומה בנשיפה עצבנית מקצה פיו בכל פעם שהמציאות טופחת על פניו. כל הופעתו החיצונית אומרת ניכור, אפלולית ואנדרוגיניות. טשטוש הזהות המינית והגבולות בין הגברי לנשי מתאפיין ברגישות גדולה, בקול דק וגבוה ובסירוב להתפעל מנושאי עניין גבריים אופייניים.

שאיין הוא ילד שלא התבגר, גבר המנוכר לגבריותו. אשתו (העוסקת במקצוע גברי: כבאית) אומרת לו שהיא נותנת לו לנצח מדי בפעם במשחקי הכדור-יד שהם משחקים בבריכה מיובשת בחצר ביתם, כדי שיחוש גבר. הוא עצמו מגיע למסקנה שמעולם לא עישן מפני שעישון הוא עיסוקם של גברים. במהלך הסרט, כששורשיו היהודיים-חרדיים של שאיין מתבררים, מסתבר שלבוש השחורים שלו הוא מעין פארודיה, ואולי אפילו מדרש, על לבוש השחורים החרדי. כמוהם הוא מבקש לשמר ולהתבדל, ומשתמש במראהו החיצוני כדי להעיד על נבדלותו זו מן העולם ועל הסתגרותו בעולמו.

רובד משמעותי בסרט הוא נוכחותו של הפסקול במציאות. נסביר: בדרך כלל מלוות סצנות קולנועיות במוסיקת רקע המורכבת משירים מוכרים או מקוריים, בקטעים קלאסיים או קטעים אינסטרומנטליים שהולחנו במיוחד. הצד השווה בכולם הוא שהגיבורים אינם שומעים את המוזיקה המלווה. עמוס עוז כתב פעם כי בעת שנכח בקרב טנקים חסרה לו מוזיקת הרקע ההירואית שהורגלנו אליה בקולנוע. לא כך הם הדברים בסרט זה. שוב ושוב אנו נוכחים לדעת שהגיבור, אליל רוק בדימוס, שומע את המוזיקה שאנו שומעים: פעם זו להקה המבצעת גרסת כיסוי לשיר של להקתו בקניון, פעם זו הופעת רוק ששאיין הולך אליה בניו יורק, ופעם מוזיקה ששאיין מאזין לה ורוקד לצליליה. אולם בנקודה כלשהי משתנה פסקול הסרט, יחד עם תפנית והתפתחות שעובר שאיין עצמו. לא מושמעים עוד שירי רוק קופצניים או מלודיים, אלא מוסיקה אינסטרומנטלית א-טונאלית צורמנית.

בדיה הופכת למציאות

וכשם שלאורך הסרט אנו שוב ושוב רואים את הקולות, כך שוב ושוב, בנקודות שונות בסרט, הופכים הסיפור הבדיוני והדימוי למציאות. כך, חברו של שאיין מספר לו כיצד פגש ופיתה אישה הנתונה בגבס, וכמה סצנות מאוחר יותר, על סיפונה של הספינה הלוקחת אותו לארה"ב, פוגש שאיין אישה מפתה הנתונה בגבס זהה לזה שתואר בסיפורו של החבר. דוגמה נוספת היא יומנו של אביו של שאיין, שלפיו הוא עושה את מסעו בעקבות הנאצי. היומן מלא בציורים של האב השבים ומתממשים במהלך המרדף. נראה כי זהו הנושא הנסתר שבו דן הסרט. הסרט מדבר על היחס שבין בדיה, אמנות, יצירה ושאר חיקויים לבין המציאות עצמה. הסרט כולו, בנקודות מפתח ובפרטים קטנים, רווי התייחסויות והמחשות של הפער בין המציאות לבין ביטויה באמנות. נביא כמה מהן.

במפגש מקרי בבר אפלולי פוגש שאיין אדם מקועקע בכל גופו. המקועקע מספר לשאיין שהוא מקעקע. כששאיין שואל אותו אם הוא עובד בזה אומר המקועקע שזו אינה עבודה, אלא אמנות. שאיין מהרהר בכך ואומר: "שמת לב שלאחרונה איש אינו עובד, וכולם רק עושים אמנות?". כלומר, ייצוגי המציאות השתלטו על המציאות עצמה. בנקודה אחרת בסרט מתפארת אם חד הורית כי בעיירת המדבר שבה היא מתגוררת נמצא "הפיסטוק הגדול בעולם", ומיד מסבירה: "זה פסל". הדבר המציאותי המשמעותי היחיד באותה עייריה הוא ייצוג מציאות מופרך. כאשר מגיע צייד הנאצים המפורסם מרדכי ציגלר (בן דמותו של שמעון ויזנטל?) ללוויית אביו של שאיין, שואל שאיין את בן דודו מיהו. בן הדוד עונה: "כולם יודעים מי זה", וכששאיין אומר שהוא לא יודע, עונה בן הדוד: "זו אגדה!". כלומר, אדם מציאותי שנטמע בז'אנר ספרותי.

ועוד – בעיירה שבשוליה מתגורר הנאצי פוגש שאיין בטייס לשעבר, שהתעשר כשהמציא המצאה מפליאה בפשטותה. הטייס שואל את שאיין: "traveling?" (כלומר: האם אתה נוסע?), ושאיין עונה: "sightseeing" (כלומר: לא, אני מבקר באתרים תיירותיים). שוב מוצג ההבדל בין המציאות, הנסיעה התכליתית, לבין המעקב אחרי המראות, ייצוגי המציאות.

גם נושא השואה וייצוגיה מטופל בסרט. במפגש עם צייד הנאצים אומר שאיין כי הוא יודע על השואה "רק בדרך כללית מאוד", ולאחר מכן הוא מוצא עצמו יושב בחדר כיתה אפלולי, מוקף תלמידים, צופה בדממה מזועזעת בשקופיות שמציג צייד הנאצים. השקופיות, תמונות גרפיות מאוד של ערמות גופות, מתים בשלג ומוזלמנים במדי פסים, אינן מלוות בהסבר כלשהו, רק בקול שקשוק מקרן השקופיות המעביר מתמונה לתמונה. זו מציאות שאי אפשר להסביר במילים, אלא להראות בייצוגים גרפיים בלבד.

במהלך המרדף מגיע שאיין לאשתו של "הנאצי של אביו", ששימשה מורה להיסטוריה בבית ספר בעיירה נידחת. הוא מציג עצמו בשם בדוי, ג'ון סמית (שם נפוץ, כלומר ייצוג מציאות שחוק כל כך עד שחדל לייצג את המציאות עוד), ומבקש לשוחח איתה. הוא שואל אותה על השואה ("בדרך כלל הגענו לזה רק בסוף השנה, והיו שנים שבהן דילגתי על זה לגמרי", היא אומרת בפליאה-רטינה). שאיין שואל מדוע החליטו הנאצים להרוג את היהודים, והמורה משיבה שזו "שאלת מיליון הדולר", ופורטת מיד את הסכום: "הם רצו את הכסף שלהם". אבל, מקשה שאיין, לא כולם היו עשירים. "לכל אחד היה משהו", מפטירה המורה בחומרה. שאיין מנסה לחפש משמעות גם למעשה כה אכזרי וחסר פשר.

בשיא הסרט נחשפת סיבת הסתגרותו וסיבת פרישתו של שאיין מעולם המוזיקה. בעת שיחה עם דיוויד בירן, סולן להקת ה'טוקינג הדס' – הלהקה ששירה נתן את שמו לסרט – המופיע בתפקיד עצמו, הוא מתוודה: "הייתי זמר, כותב ומופיע גרוע; שרתי שירים דיכאוניים לילדים דיכאוניים, רק ששניים מהם לקחו אותי יותר מדי ברצינות והתאבדו". שאיין חווה את פריצת האמנות למציאות, וכשהדיכאון שתיאר בשיריו הפך לאמיתי וגרם לילדים להגיב בהתאבדות, הוא לא יכול לשאת זאת עוד ופרש מעולם היצירה.

להיות מפלצת

שאיין חש שכדי להשתחרר מהעבר עליו להשלים את מסע אביו ולמצוא את הנאצי. לצורך כך הוא נכנס לחנות נשק ענקית ומבקש לרכוש "נשק שמכאיב". מוכר הנשק ממליץ על אקדח תופי מרשים (עוד סמל המתכתב עם ז'אנר המערבונים), ונושא מונולוג היורד לעומקה של המלכודת האנושית שבה לכוד שאיין. "זהו נשק המאפשר פגיעה מרחוק", הוא מסביר, "נשק שאיתו תוכל לפגוע וגם לחמוק מעונש. נשק המאפשר שינוי בנקודת המבט כולה. איתו תגשים את המשאלה הפנימית הכמוסה ביותר: להיות מפלצת". שאיין נמצא בנקודה זו בשיאו של מסע שמטרתו היא נקמה במפלצת, הענשתו של אדם שחרג מן האנושיות. אבל לפי מוכר הנשק, הוא בעצם מנסה להגשים את משאלתו הכמוסה של כל אדם – להיות למפלצת בעצמו. שאיין מצִדו מתרץ את הסתירה בכך שהמפלצת המענה אותו מבפנים היא עצם קיומו של הנאצי, ושאם רק ינקום בו תמות המפלצת הפנימית.

אבל שאיין בוחר אחרת. כשהוא מוצא לבסוף את הנאצי, זה נושא בפניו מונולוג מורכב, ובו נקודות השקה רבות ליומן של אביו. בשיאו של הנאום אומר הנאצי כי גם הם, הנאצים, התבוננו מעברה השני של גדר התיל אל השמים וראו את אלוהים. "אלוהים הוא כמו… אלוהים הוא…" ונאלם. כלומר, שני הרבדים – תיאור באמצעות דימוי ותיאור באמצעות הבעה ישירה – נכשלים בבואם לתאר את אלוהים. לאחר שהנאצי נושא את הנאום שולח שאיין את ידו אל הכיס שבו טמן את האקדח, ושולף משם… מצלמה. לאט לאט הוא מקרב את המצלמה אל פניו של הנאצי ומצלם. גם כאן תיאור המציאות גובר על המציאות.

בתמונה המסיימת את הסרט נראה שאיין צועד במורד הרחוב כשהוא לבוש בגדים רגילים, ללא איפור, ומסופר. הוא נראה שלו, נורמלי. שאיין מפסיק לפגוש בייצוגי המציאות ויוצא אל המציאות עצמה. המסקנה העולה מן הסרט היא שייצוגי המציאות מעוותים את המציאות שהם מבקשים לייצג, ומעוותים את יכולת האנושות, שתרבותה הפכה לתרבות של ייצוגים, לראות את המציאות כשלעצמה. על האדם לפגוש במציאות כדי להתבגר, להתקדם וליצור קשר עם הסובבים אותו. כל זמן שהיה כלוא בעולם הדימויים היה שאיין מסוגר ומעוכב. רק לאחר שפגש במציאות ויכול לה, יכול היה גם להשתחרר מדימויו שלו ולהמשיך בחייו, ובפעם הראשונה במהלך הסרט כולו – לחייך.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

פורסמה ב-8 ביוני 2012, ב-גיליון בהעלותך תשע"ב - 774 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: