שעת הדחק / אורין אריה מוריס

שטף כתבי העת לשירה, לצד מיעוט צרכניהם, הופך את המשובחים שבהם לנדירים במיוחד. הגיליון שלפנינו הוא פנינה של ביקורת מושחזת ויצירה מקורית, אך אינו חף מטעויות

דחק
כתב עת לספרות טובה
עורך: יהודה ויזן
כרך ב', 2012, 570 עמ'

הכרך השני של כתב העת 'דחק' הוא, ככל הנראה, הבמה האינטיליגנטית ביותר מתחום הספרות וההגות ששוחר הדעת הישראלי יכול לבקש.

כמו בסיפור טוב, לקראת סופו מגיע הגיליון לשיא דרמטי, במאמריהם של המבקר אמנון נבות ועורך כתב העת, יהודה ויזן. 'ממותגים' נקראת מסתו של נבות, ובהתאמה, 'ממוסדים' הוא שמה של רשימתו הארוכה של ויזן.

לפנינו שני מבקרים בעלי סגנון. נבות הוא וירטואוז של הלשון העברית, וסקירותיו על הפרוזה המקומית אינן דומות לשום דבר שנכתב כאן. מסותיו הן מכווה של אמת בפני הקורא. הוא עושה בשפה כבשלו: ממציא מילים, מטה פעלים והולם בסופרים שוב ושוב במכות משוכללות. קרבן ראשון לחבטותיו הוא א"ב יהושע וספרו האחרון 'חסד ספרדי'. אחרי שקוראים את נבות ניתן לחשוד שייתכן שהיה הוא הקורא האחרון, כיוון שאינו מותיר אבן מונחת על אבן ומוקיע את הספר מן היסוד.

נבות מתחיל בבדיקת התשתית העובדתית לפאבולה שבה ממקם יהושע את סיפורו. גיבור 'חסד ספרדי' הוא במאי ישראלי מזדקן שרטרוספקטיבה של סרטיו נערכת בספרד. הבמאי מתואר כמי ששבעה מסרטיו הופקו תוך עשור. אומר נבות: אין במאי ישראלי שיכול לזקוף לזכותו פילמוגראפיה מפוארת שכזו, מלבד, אולי, עמוס גיתאי, שכבר מזמן אינו בן המקום.

צעד אחר צעד מוכיח נבות עד כמה שגוי ובדוי המהלך של א"ב יהושע, עד כמה משוקע הסופר במה שאינו יכול להיות ושהדעת לא סובלת, ותחת זאת מחמיץ את ההזדמנות לתאר את הדשדוש והמרופטות האמיתית שבקולנוע הישראלי בעשורים הקודמים. מכאן הוא מדגים כיצד נוטל יהושע גיבור זה ומוליך אותו פירכה אחר פירכה – בסיטואציות קלושות שהשד לא בראן.

אחרונה לזכות בטיפולו הלא-אוהד של המבקר היא יעל הדיה, שנבות מעלה נגד ספרה 'ימי רביעי בערב' כמה טיעונים מעניינים. על הדיה אומר נבות כי עיקר כוחה ניכר ביכולת המפוקפקת לגולל בפנינו את הידוע-לכול –  את שחיחותה של הרוח האופיינית למעמד הביניים הישראלי. בעיניו, הדיה נעדרת כל פרסקטיבה או מבט-על שבכוחו לחלץ את הדמויות מתוך אותה רוח הרפיון, בעיקר משום שהיא בעצמה שקועה בה עד צוואר. לצדו הוא מגייס את ההתעוררות החברתית של הקיץ האחרון, כדי להוכיח שדווקא ישנן סיבות עומק לעוני זה של הרוח – כמו גם של הארנק.

בדומה לאמירתו המפורסמת של גתה אומר נבות כי "רק זה החותר מעלה, רק הוא יוכל להיוושע". אין  הכוונה כאן לחתירה מעלה בנוסח הטיפוס במעלה הסולם הסוציו-אקונומי, המוכרת מן הרוח האמריקנית הכוזבת שראש הממשלה נתניהו מהווה לה שגריר, אלא לחתירה מעלה של הרוח מעל הנסיבות העגומות של החברה בת ימינו.

משורר ללא משורר

כשנבות מסיים לחצוב בלהבות, מתחיל ויזן בסגנון אחר בתכלית – אם כי יוקד לא פחות. דיבורו של ויזן ישיר מאוד, בגובה העיניים, שנון, מושכל ומחודד. את אשר עושה נבות לפרוזאיקנים, עושה ויזן למשוררים ומוכיח אותם על ניוולם וניוונם.

מטרה ראשונה לחיציו היא המשורר הלהטוטן רועי צ'יקי ארד. מוציאו לאור של כתב עת ("מעיין") שזועק כנגד עוולותיהם של בעלי ההון – אך נתמך בפרסומיו על ידי עיתון ההון 'גלובס'. גיבור מקומי בהתנחלות של השמאל הרדיקלי בתל אביב.

רשימתו של ויזן מרתקת, לא רק משום הסלידה העזה שהוא חש כלפי המשורר, אלא בעיקר בשל הצער שמורגש בה, מאחר שלטענתו לארד עמדה האפשרות להיות משורר של אמת, לא רק שלט חוצות מצוי. זהו מאמר נוקב מאין כמותו על ההשחתה ההדרגתית של שירה ומשוררים בעיר הדקדנטית תל אביב. ויזן מתאר באופן מצמרר פנים שהמסכה דבקה בהם לבלי הסר, והאנרגיה הדמונית אוכלת בבשר המשורר שיכול היה להיות. הדיוקן שמצייר ויזן לארד מרתק, מאחר שהוא נקרא לא רק כמאמר של הוקעה אלא גם כמכתב של סעד ואהבה, מעין קריאה ל'התערבות', לעצירה של התהליך המכלה כשהוא עדיין בשיא פעולתו.

זהו מכתב קשה ומוזר, מהמם וגם אכזר, וייתכן שמעולם לא היה צריך לראות אור ולעלות לדפוס. עד כדי כך הוא מבהיל – אם התיאור הוא תיאור של אמת.

מושאו הבא של ויזן לביקורת הוא המשורר דורי מנור. ויזן מונה את הפרסים והכיבודים שבהם זכה מנור בעבר הקרוב, ולאחר מכן קובע נחרצות כי איננו משורר (!).

כאן אני מוכרח להשתהות לרגע, ואף להיעצר כליל. לטעמי חוצה כאן ויזן איזה גבול עובדתי: ייתכן שמנור אינו משורר דגול. ייתכן גם שהוא משורר חלש ואף לא טוב. אך לטעמי, ויזן נוקט איזה חופש דיבור שאפשרי אולי למשורר – אך אינו מותר למבקר.

המבקר הוא שניוני, קרי תוצר של מערכת ספרותית קיימת או משוערת. גם אם עיקריה אינם לפי רוחו, חובתו להכיר בהיות המערכת נתונה מראש וקודמת לו. ניתן להתווכח, לחשוף, לחקור בקיים, אך לא ניתן להתכחש למציאות שבה מנור הינו לא רק מתרגם פורה מאוד של שירה זרה, אלא גם כותב של שירים רבים שנקראים על ידי ציבור קוראי השירה, המועט ממילא, שקיים בארץ. לו רק מתוקף זה, לא ניתן להתכחש להיותו משורר בדיוק כפי שאי אפשר לכפור בעובדה – אם יאהב זאת האזרח הישראלי ואם לאו – כי ביבי מתפקד כרגע כראש ממשלתנו, לטוב או לרע.

ישנה בעיה מוסרית ואונטולגית בביקורת המבטלת את מושאיה כליל. באין משורר בשם דורי מנור, אין תוקף למסה העוסקת בו. זוהי נקודה אמיתית למחשבה ולא רק משחק משמעות או לשון. גם לביקורת, מסתבר, יש גבול, ולויזן ולנבות הנטייה לחצות אותו לא פעם, מה שגורע מחוזק הטיעון וממהימנותו.

ממוסולוני ועד יל"ג

'דחק' אינו נוגע רק לעניינים ביקורתיים, אלא פורש יריעה רחבה של מקורות והשפעות. המגוון מצוין – כשם שהוא עצום: החל מראיון משעשע של עיתונאי דמוקרט עם בן זמנו בניטו מוסוליני, ועד כתביו של אחד מחלוצי העברית המחולנת יל"ג; מההוגה האנגלי, האציל בן המאה ה-16 פראנסיס בייקון, עד הפייטן היהודי בן המאה השביעית ר' אלעזר בירבי קיליר (הידוע בכנויו 'הקליר').

היריעה כה רחבה ועשויה בטוב טעם ושום שכל (לפחות ברובה המכריע), שאפשר להמשיך ולהתענג עליה ימים רבים. ואכן: ישנם כאלה, תשעים במניין, לפחות עד צאת גיליון ג' של כתב העת.

מחויבות נוספת שאסור להשמיט הִנה מחויבותו של הגיליון לפרסום פרוזה ושירה. אין הגיליון משמש אכסניה לדברי הגות וביקורת בלבד, אלא גם ליצירות מקוריות. בולט במיוחד יוצר אחד, יונתן לוי, שעבורי הוא כעין גילוי של ממש. השירה והפרוזה שלו מבריקות לגמרי, והוא מממש אחת לאחת את שוועתם של נבות וויזן לכתיבה עברית פעלתנית ובלתי מתבטלת, ודאית באיכותה המעולה, מצחיקה ובלתי מנופחת.

אני מוכרח להתוודות כי זו לי פעם ראשונה שבסקרנות אמיתית עלעלתי בדפי כתב עת ספרותי עברי כלשהו, ואין לי אלא להוריד את הכובע בפני יהודה ויזן הצעיר. בשתי ידיו הרים כתב-עת מרתק ומשובב, בעל נפח ומשקל. אין אלא לקרוא יישר כוח על עבודתו המצוינת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביוני 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773, עיון ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מעבר לדעות, חשוב רק לתקן עובדתית שמעין לא נתמך על ידי גלובס, אלא רק מודפס בתשלום של כמה עשרות אלפי ש"ח בדפוס כספים של גלובס, כשם שישראל היום מודפס בדפוס של שוקן. לא רק זה, גלובס ביקשו שלא לציין את שמם על גבי העיתון כדי שהטקסטים הרדיקליים שלנו ועבודות שמפורסמות בחדש והרע לא יפגעו בלקוחות האחרים שלהם, ובהם עיתונות דתית, וכיבדנו את הבקשה.
    מטרת ההדפסה בשיטה של עיתון יומי היא להגיע להיקף הדפסה נרחב ולא להישאר בקהל מצומצם ברמה סוציואקונומית גבוהה.

  2. "כתב עת לספרות, שירה, אמנות ורעיונות, שגופים כמו מפעל הפיס ועיתון "גלובס" הסכימו להעניק לו תמיכה (ומכאן דפיו הוורודים של הגיליון הראשון)." מתוך: "שירה בגובה 80 ס"מ" שירי בן ארי כל 'מעין', עיתון הארץ, 2005.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: