"מרגישים שאתה לא משלנו" / רחלי ריף

איילה, בתו של אדמיאל קוסמן, בעלת תסמונת דאון, איירה את ספר שיריו החדש. האב מספר על הזמן שנדרש לו כדי לראות את קשיי גידולה כמתנה, ועל מסלול חייו המפותל שהחל ב'נתיב מאיר', המשיך ב'בצלאל' ובחסידות בעלז וכעת נח קלות בברלין

הדבר הראשון שתופסת העין כשפותחים את ספרו החדש והתשיעי במספר של אדמיאל קוסמן, "קטעים איתךָ", הוא האיורים שמעטרים את דפיו. האיורים, פרי עטה של בִּתו של קוסמן, איילה, בעלת תסמונת דאון, מרגשים ועזי מבע. לרוב נראות בהם דמויות בקו ראשוני ומלא תנועה, המעניקות לשירים חיות ופרשנות אחרת, נפח שמוסיף עניין לספר.

הכול בעיניים שלנו

קוסמן, בן 55, נשוי בשנית ואב לארבעה, הוא פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת פוטסדאם שבגרמניה והמנהל האקדמי של "המכון להכשרת רבנים ע"ש גייגר" בברלין, משורר פעיל וחתן פרס ברנר ופרס ראש הממשלה ליצירה. לרגל השקת הספר הגיע קוסמן לארץ, וזו הזדמנות נהדרת לשוחח איתו ולנסות להבין את הדמות המורכבת.

מהיכן הגיע הרעיון שאיוריה של איילה ילוו את הספר?

"איילה לא מציירת בגלל שהיא רוצה שמישהו יראה ויגיד לה שהיא מציירת יפה. את הציורים האלה אספנו מהרצפה. היא עושה זאת באופן הכי אותנטי שיש. הקו באיורים מאוד אמיתי. כמה שהוא פשוט ופרימיטיבי בסגנון שלו, הוא מרתק אותנו. אין כאן שבלונות, אין תנועה אחת שחוזרת על השנייה, כל תנועה בזווית אחרת ומנקודה אחרת. רואים בציורים עולם מלא. האיורים של איילה מזכירים לי את אביבה אורי, שהייתה אחת הציירות והרשמות הטובות בארץ. אורי אמרה שכל חייה חיפשה את הקו הזה, האותנטי. הייתה תקופה שבה ניסתה לצייר ביד שמאל כדי להגיע למצב שבו המודע שלה יפסיק לפעול.

"עד עכשיו ליוותה את ספריי הציירת מאיה כהן-לוי, ידידה טובה שלי. הצעתי למאיה את הרעיון לשלב את איוריה של איילה בספר והיא מאוד התלהבה. הייתה לי הרגשה חזקה בקשר לכך. היא הציעה את ירון לוי, מעצב רגיש מאוד, שהסכים לבצע את העבודה הלא פשוטה הזו".

כשקוסמן מדבר על בתו משהו בעיניו ניעור. אני שואלת היכן איילה נמצאת היום והוא ממשיך ומספר:

"איילה כיום בהוסטל ברעננה. היא מאוד אוהבת את המקום, את העולם שלה, את החברים והחברות. זה בית מוגן בשבילה. היא אדם מאוד חם. לתת חיבוק בשבילה זה דבר קל ולכל אחד. שאר הילדים הושפעו ממנה מאוד. לא היו להם גבולות עם הרחוב כמו לילדים אחרים. בני הקטן למשל היה מחבק כל אחד ברחוב כמוה, ונאלצנו להגיד לו להפסיק. השתדלנו לגדל אותה בצורה הטבעית ביותר האפשרית, כמו כל ילד. לא כל הבית סבב סביבה. הורגש ממנה שהאחר הוא נורמלי. ילד כזה בבית זה בוודאי בונה. אם יודעים לקבל אותו זו מתנה. כמובן שזו עבודה קשה וניסיון גדול. יש הרבה טיפולים רפואיים, בעיות בריאותיות, קשה לה ללכת.

"כשהיא נולדה זו הייתה אחת החוויות הטראומתיות עבורי. אבל השאלה היא איך מסתכלים על זה, השאלה מי יוצר את הרוע בעולם". וכאן קולו של קוסמן עולה ומתרגש, "הכול בעיניים שלנו – אפשר לראות זאת כאתגר, כמתנה. בעולם החרדי למשל מתביישים, נחשבים כבעלי פחות ייחוס. בכל העולם הדתי לא נותנים לילד כזה לברך בבר מצווה שלו. צריך לחפש תירוצים כדי לעשות זאת. מה שאכפת לאלוהים זה אם ילד עם תסמונת דאון יעלה לתורה בבר מצווה? אם אתה מחביא ילד עם תסמונת דאון בבית ורץ להתפלל מנחה בזמן, אתה לא עובד אלוהים אלא אלילים. אומרים שזה ה'שולחן ערוך'. איפה השולחן ערוך שבלב? לאן הלכנו לאיבוד? היהדות הלכה לאיבוד.

"אני מלמד איך עושים טקסים עם ילדים כאלה. אלו המשפחות הכי נדכאות שמקבלות הכי פחות עזרה. כל הנביאים צועקים 'עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך', לאיפה זה הלך?", הוא אומר בכאב. "כשאיילה נולדה משהו בי השתנה. זה היה משבר קשה מאוד. אפילו את השם תסמונת דאון בקושי שמעתי קודם. לקח זמן רב לעכל ולראות זאת כאתגר וכמתנה שאלוהים שלח. כמובן שלא ידעתי כשהיא נולדה מה יקרה ושתהיה לה תרומה כה גדולה למשפחה. אני רואה בה את אחת המורות שלי".

הרחמנות נעלמה

מסכת חייו של קוסמן מרתקת ורבת תהפוכות. הוא נולד למשפחה קשת יום, אביו היה עובד טקסטיל והמשפחה נאלצה לעבור דירה כמעט כל שנתיים בעקבות עבודת האב. קוסמן הקטן החליף בתי ספר רבים, מה שגרם לקשיי השתלבות בכל מקום, דבר שילווה אותו כל חייו. בתקופת התיכון למד בישיבת 'נתיב מאיר', וסבל מאוד.

מה היה שם?

"הישיבה נחשבה מקום מאוד יוקרתי. יצאו מהמחזור שלי חמישה רבנים שמנהלים את הציבור הדתי, סגני אלופים ואנשי ציבור. זו הייתה האצולה של הציונות הדתית, ואני לא באתי מהאצולה. כמעט לא הלכתי לבני עקיבא כי זו הייתה הרגשה עדרית מאוד בשבילי. דברים שהייתי צריך להיכנע להם כחלק מהאווירה, כמו ללכת עם מכנסי החאקי שכולם הלכו איתם אז, נראו לי מגוחכים. כל החשיבה שלי לא התאימה. המחזור שלי התחיל את ההתנחלויות. המורה שלנו למחשבת ישראל לקח את כל הכיתה בניגוד להוראת ראש הישיבה לסבסטיה. הייתי היחיד מכל הכיתה שלא הלך. הדבר לא היה נראה לי יהודי או רוחני או קשור לאלוהים".

לאחר החוויה הקשה בישיבה התיכונית החל קוסמן את מסע החיפוש שלו. הוא עבר בישיבה החרדית-ליטאית 'עזתה' ובישיבת 'בעלז' החסידית, בישיבת ההסדר 'הכותל' ובאקדמיה לאמנות 'בצלאל'. ומכל מקום זרקו אותו, לדבריו. "אני חיפשתי, כמו שהיום צעירים הולכים לאשראם בהודו. התחלתי לחפש איפה שאלוהים שלח אותי, ובכלים שלי. דבר ראשון אצל החרדים. לאחר 'נתיב מאיר' הלכתי ללמוד ב'עזתה', ישיבה חזון-אישניקית. קבלתי שם הרבה ולמדתי המון. אבל אחרי שנה העיפו אותי, ראש הישיבה קלט שלא אהיה חרדי ולא כדאי להשקיע בי, למרות שלא דיברתי כמעט והייתי ילד טוב ולא ברדקיסט.

"אחרי כן התגייסתי. השירות הצבאי היה זוועתי. למרות הכושר הלקוי שלי הצבא האטום לא הבין שאני לא יכול להיות קרבי. לא היה לי חוש טכני ועד סוף הצבא לא ידעתי להפעיל נשק. אני שלומיאל גמור בדברים האלו. ועוד שמרתי במקומות רגישים. היו לי בעיות פיזיות, ונפשית הייתי על שפת דיכאון קליני. חוסר התועלת בשירות שלי היה משווע. המערכת לא יכלה לעכל אנשים אינדיבידואלים. הייתה שם גסות רוח, ניבול פה, יחס נורא לנשים, התעללות סדיסטית שעברתי. יכול להיות שהיום יש למי לפנות והמערכת רגישה יותר, ואני אכן רואה זאת אצל הילדים שלי. אך זה התהליך הצבאי שאני עברתי. הרבה מהבעייתיות של הבנת הישראליות נכנסה אצלי אז. יש בי כעס על האגרסיביות והברוטליות הישראלית, והצבא זו חוויה ישראלית שמעידה על כך. גם אם היום זה עבר עידון, קשה להדביק על הישראלי הממוצע את הסטיקר עדין נפש. הרחמנות היהודית שהייתה בשטעטל נעלמה".

הייתי לא מוגדר

גם במחלקה לעיצוב גרפי ב'בצלאל', שם התחיל קוסמן ללמוד לאחר לימודי הסדר בישיבת הכותל, הוא נתקל בישראליות הזו. "הייתה שם תחרותיות, גסות רוח ואגו נפוח. הרגשתי רע ועזבתי באמצע. באתי למחלקה לעיצוב גרפי במחשבה שאמצא ואן-גוכים ואנשים עם חיפוש, ומה שמצאתי היה אנשים שחולמים על משרדי פרסום ענקיים עם הרבה כסף. יכול להיות שאם הייתי לומד במחלקה לאמנות הייתי מוצא את שחיפשתי ומסיים את הלימודים. 'בצלאל' השאיר עליי רושם גדול מבחינת המפגש הראשון שלי עם עולם האמנות, מפגש שאני הולך איתו עד היום. יש לי סטודיו קטן בבית ואני מצייר ומצלם. אחרי כן למדתי ארבע שנים בבעלז בירושלים. גם שם הרגישו שההשקעה היא לא בחוזר בתשובה וסילקו אותי. למרות שגם שם הייתי ילד טוב".

חיית כחרדי באותה תקופה?

"לא. תמיד הייתי לא מוגדר מהבחינה הזו. במקומות החרדיים הייתי בפינה שלי ונתנו לי את האפשרות ללמוד עם תמיכה של אברך בכולל. למדתי מבוקר עד ערב והייתי בעולם שלי. לא נכנסתי לשיעורים. פה ושם באתי במגע עם מישהו אבל מעט מאוד. לא היה לי מגע עם החסידים או החסידות".

קוסמן כאמור נולד למשפחה דתית-לאומית, אולם היום הוא לא משייך עצמו לקבוצה דתית מוגדרת. "ככל שהשנים עוברות אני מרגיש הרבה יותר דתי, דתיות אותנטית, אמיתית., אני מרגיש שהיא שלי, משהו שגיליתי בתוך עצמי והייתי צריך להוריד הרבה קליפות כדי להגיע אליו. אני לא מגדיר את עצמי אורתודוקסי, אלא יהודי שמאמין במושגים כמו תורה, מצוות והלכה, אבל לא בפרשנות שנותנים להם רבנים במובן הרגיל. אני גם לא מכניס עצמי לקבוצת הרפורמים או הקונסרבטיביים. גם להם קשה לבלוע אותי. אני לא חסיד שלהם או מקדם את העמדות שלהם בארץ או בחו"ל. אחד מראשי התנועה שם אמר לי: 'מרגישים שאתה לא משלנו'.

"למשל, אני מתעקש מתוקף תפקידי שהתלמידים במכון ילמדו בארץ אצל הרב עדין שטיינזלץ. הוא עשה מעשה מאוד אמיץ כשקיבל אותם. לאחרונה הפעילו לחצים גדולים אז התוכנית נפסקה ואולי נעבור לישיבה הקונסרבטיבית. אני חושב שאין שום סיבה שהתנועה תסתגר בתוך עצמה. בדיוק כמו שאני לוחץ על תלמידיי להכיר את הקולגות הנוצריים במקום שבו ישרתו, אני ודאי חושב שצריך להכיר את האורתודוקסיה ולקחת את הנקודות הטובות שלה. מכל אדם יש מה ללמוד, ודאי מהרב שטיינזלץ, אדם גדול בלי ספק. אין סיבה שהאנשים האלו ילכו ויהיו רבני ערים כשעולם יהודי אותנטי שלם חסום בפניהם. חינוך אמיתי צריך להיות כזה שאומר שאלוהים נמצא בכל מקום. העולם הוא סופר-מרקט רוחני ענק שמציע לנו המון כלים לחיפוש האלוהים, ובכל מקום יש הכלים האלה. אם אתה מתעצל או מפחד בגלל המבט של השכן, אז אתה לא מבקש אלוהים באמת. אתה אדם לא אותנטי וממילא אדם לא דתי".

החוויה הדתית שלך היא חוויה קרבנית?

"כדי להתקרב למושגים הדתיים אתה צריך להקריב קרבן. זה קידוש השם – במחיר יקר שלא יאהבו אותך ויגידו לך שאתה לא מתאים לכאן או לכאן. גם בבר אילן (את שנותיו באקדמיה עשה קוסמן במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, ר"ר) הסתכלו עליי כעוכר ישראל. לא כולם, יש אנשים שהיו שמחים אם הייתי נשאר שם, אך היו לי הרבה צרות על רקע המאמרים שלי ב'הארץ'".

הבעיה של החילונים

מה מסמלת בעיניך הכיפה שעל ראשך?

"אני שואל את עצמי האם היה חסר לי בחיפוש הדתי שלי משהו מן המקורות היהודיים אם הייתי נולד כתינוק בבורמה. התנ"ך? לא יודע. אני לא חושב שמי שיש לו הכתבים הבודהיסטיים וחי בבורמה היה מתגעגע לסיפורי התנ"ך. הוא לא חייב את זה כדי לחפש את אלוהים שלו. אבל כשאני מסתכל על כל המערכת הזו יש דבר אחד שנמצא כאן שאני חושב שאם הייתי נולד בבורמה הייתי מגיע אליו ואומר – בזה אני יהודי, זהו הגרעין של האמונה היהודית. וזה מה שבובר כינה 'הגרעין הדיאלוגי'.

"כשאתה מקשיב לאחר כסובייקט ולא כאובייקט, זה המקום שהאלוהים נמצא בו. בגשר הזה. כשאתה רואה את הגרעין הזה הכול מתפרש לאורו – התורה והמצוות, המושג אלוהים. וכשאתה חי בתוך זה לא משנה איזה סוג של לבוש אתה לובש. את ה"בין" אתה יכול למצוא בכל מקום ובכל חברה בלבוש של אותה חברה.

"אני נולדתי לדבר לעם הזה, ואני תופס זאת כנתון שאלוהים סידר. לעם היהודי יש הסמלים שלו. אין סיבה שלא אהיה יהודי כי יש ביהדות הגרעין שהייתי מגיע אליו בין כה וכה, מכל קצוות העולם. אלוהים שלח אותי לדבר אל העם הזה אז אני לובש את הלבוש שלו, וזה לא יותר מלבוש.

"הטעות הגדולה היא לא של הדתיים, שנשארו תקועים במשהו מאוד שמרני שהוא תוצר של השטעטל. הבעיה היא של החילונים בארץ, שלא קמו ויצרו את בית הכנסת שלהם, את הפרשנות שלהם שהייתה יכולה להיות פרשנות ארץ-ישראלית במובן הטהור. אם היו עושים כך יכול להיות שלא היה מאבק בכלל, כי היה ברור שהרוב פה הוא רוב יהודי, שומר מצוות בדרך שלו".

עברת לברלין בגלל החוויה הישראלית הקשה שעברת?

"הייתה לי חוויה ישראלית קשה במהלך השנים, אבל לא בגללה עברתי לברלין. אני אמנם קשור יותר ליהדות מאשר למושג ישראליות, אני לא מסתובב בעולם ומרגיש כנציג ישראל ומתווכח בעדה בכל מקום, אבל גם לא הפוך. לא רציתי להיות דווקא בברלין. כאן היה יכול להיות הרבה יותר נוח. ניסיתי לעזוב את בר אילן ולעבור לחיפה או לבאר שבע, ולא קיבלו אותי. לא אני הגעתי לברלין, ברלין לקחה אותי. לא אתה קובע את המסלול שלך בחיים, אלוהים מוביל אותך. סיבה נוספת למעבר היא שרציתי משהו מעבר לחיי אקדמיה, ובברלין הציעו לי את חינוך הרבנים במכון שהוציא אותי מתוך עולם שבו אני כותב מאמרים לעולם שבו אני יכול לדבר לאנשים מהלב. זה היה המקום הראשון בעולם שאליו הגשתי בקשה להתקבל כמרצה ואמרו לי ששכחתי לשלוח את השירה שלי".

קארמה קשה

ולא קשה לך לגור בגרמניה?

"אני בהחלט מרגיש את כובד העבר של ההיסטוריה הגרמנית. לאו דווקא בגלל השואה, אלא בגלל האופי הגרמני הנוקשה והקר שבגללו לא מגיעים אליה אנשים למרות ששערי ההגירה פתוחים. לא אוהבים אותם בעולם. מצאתי אצלם צד שאני מכבד מאוד – אחריות גדולה ויושר, ניקיון ומשמעת. יש לנו המון מה ללמוד מהם. ובכל זאת, יש מטען קשה באוויר. אני מאמין שיש למקום סוג של קארמה. אם קרה שם רצח כזה הוא מעיב על האווירה ועל הרוח במקום לדורי דורות, 'קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה'. ככל שבמקום נשפך יותר דם יש בו קארמה קשה יותר. ירושלים למשל, עם כל ההיסטוריה שלה, אומרים עליה שפתחה האחד לגן עדן ופתחה השני לגיהינום".

ועוד שאלה קטנה לסיום: אתה יותר משורר או יותר פרופסור?

"יש בזה משהו לא הוגן. על המחקרים שאני עובד עליהם קשה מאוד, משקיע דם יזע ודמעות, אני לא זוכה לכיבודים שאני מקבל בשירה. שם לא נסללת הדרך בקלות. בלב הייתי רוצה שיתעניינו יותר במחקר שלי. בשירה תודה לאל תמיד היה לי קהל, אבל אני מרגיש רגשי אשם בקשר לכך, כי אף פעם לא הקדשתי לזה זמן. השירים נכתבים מאליהם. הכול מגיע מפתקים שאני לא זז בלעדיהם. אומרים עליי שאני משורר – מי המשורר כאן? אני לא רגיל לחשוב כך. אף פעם לא כתבתי שיר. אם אני מתיישב כדי לכתוב לא יוצא לי שום דבר. לא אני השולט בזה.

"אם יש לי תקופת יובש ארוכה בכתיבה אני אומר לעצמי שזה לא ענייני, הייתי שליח עד עכשיו, נהניתי מהשליחות, מהגלידות שניתנו לי בדרך, אבל זה לא אני ונגמרו הגלידות, יש דברים אחרים עכשיו. ואז זה פתאום בא. אם זה ימשיך לבוא? אין לי מושג. זה לא תלוי בי. זה כך גם בחלקים האחרים של חיי. גם ספריי המדעיים הגיעו מהפתקים, מה'אינסייטים', התובנות הכתובות בהם. אולי בגלל זה קשה לאקדמיה לקבל את המחקרים שלי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביוני 2012, ב-גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. עדיאל (עדי) לוי

    ידידי הטוב, בן כתתי מתקופת נתיב מאיר, אדמיאל! מיהו המורה שלקח את החברים להתנחלות בסבסטיה?? אם סבלת בשנותיך בישיבה, אזי הסתרת זאת היטב, כי אני זוכר ממך הרבה צחוק ושמחת חיים מתפרצת, וגם קראת דרור לכשרון הכתיבה שלך בפומבי והגיגיך התקבלו כבר אז, בחיוך מלווה בהשתאות…
    מכל מקום בלטת כבר אז בשונותך, אך הרבה אינדווידואליסטים פרחו בגן, והיה די מקום לכולם. אני מעריך אותך על כנותך, ועל האופן בו אתה מתמודד עם הקושי של היות אב לילדה בעלת תיסמונת דאון. יתן לך יוצר האדם כוחות ותשוב אלינו לאחר ליקוט הניצוצות ממקום הטומאה – ברלין, בטוחני שארץ ישראל לא תסגור שעריה בעדך, ותקבלך בחיבוק חם.

  2. חשוב לציין ולהדגיש – "המכון להכשרת רבנים רפורמים* ע"ש גייגר". אברהם גייגר היה מייסדה של הזרם הרפורמי. אדמיאל קוסמן קרוב יותר בתפיסותיו לרפורמים מאשר לאורתודוכסים.
    ובתור אחד שהכיר בעבר את ילדיו, שהם חיו בבני-ברק (בשכונת קריית הרצוג, ברחוב גנחובסקי), כיום הם חיים ברעננה כחילונים גמורים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: