מילות הקסם / גלית דהן קרליבך

היצירות הקלאסיות לילדים ולנוער חוזרות ופורחות כאן, בתרגום ובלבוש מחודשים. זיכרונות ילדות ומחשבות על מה יוצר ספר טוב, על שפה, מסרים דידקטיים וצלילים מכושפים


בילדותנו קראנו את כל מה שהיה על המדף. מדפים גבוהים לא הרתיעונו. ביד מתוחה משכנו ספרים. לא היינו בררנים. לא ידענו שאנחנו צריכים להיות בררנים. בלענו את כל מה שיש, בלי לבחול בתרגומים ארכאיים או מקוצרים, כמו הגרסה המקוצרת של ביאליק לדון קיחוטה, שנקרא אז דון קישוט, או בתרגומים שאינם משפת המקור, כמו תרגומו של אוריאל אופק למשפחת החיות המוזרות.
רק לאחרונה, עם צאתו של התרגום החדש לסדרת המומינים בהוצאת כתר, נודע לי שהפעם הגרסה הטלוויזיונית לא אשמה, ושבמקור שם הספר הוא אכן משפחת המומינים ולא משפחת החיות המוזרות, כפי שהכרנו מתרגומים קודמים. עוד נודע לי ששמה של מאי הקטנה הוא שיבוש של מִי, שפירושו, כפי שמעידה המתרגמת דנה כספי באחרית הדבר של הספר, הוא יתוש, מה שהולם מאוד את אופייה של הנודניקית מלאת התושייה.
עניין השמות שימש נושא בפני עצמו. אלו שקראו את עלילותיה של הג'ינג'ית המופלאה הוסיפו לקרוא לה גילגי, ובשביל אלו שהעדיפו לראות אותה על מרקע הטלוויזיה היא הייתה בילבי. כך או כך, אף מתרגם לא העז להותיר על כנו את שמה המקורי של הג'ינג'ית, הלא הוא פיפי.

ספרות מופת לכל נפש

בשנתיים האחרונות אנחנו עדים לגל של פריחה בתחום תרגומי קלאסיקה מחודשים לילדים ולנוער.
אם עד לפני שנה-שנתיים היה עליי להזיע כדי למצוא קלאסיקות ילדים ונוער נושנות, ששפתן ארכאית ומחיריהן נסקו לגבהים, הרי שהיום מדפי הראווה מציגים יותר ויותר ספרי מופת במחירים שפויים, מ'סיפורי אלף לילה ולילה' שכתב מחדש הסופר שלמה אבס ועד ל'קמט הזמן', שזה עתה ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן.
הדוגמאות רבות ומשמחות כל אוהב ספר וכל מי שילדותו ונעוריו רופדו בספרים:
בהוצאת אחוזת בית שוקדים בימים אלו על תרגום מחדש של כל ספרי השביעייה והחמישייה הסודית, שאמנם אינם נחשבים כספרי מופת אך ילדות בלעדיהם איננה ילדות. עד כה ראו אור ארבעה ספרים מכל סידרה. ספר נוסף ומעורר השראה שראה אור בהוצאה זו הוא 'שייקספיר לפני השינה' – מחזות של שקספיר, שטל ניצן עיבדה לסיפורים בשפה עדכנית.
בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שסדרת מרגנית שלה מפארת מדפים וספריות בבתים רבים, הוציאו בשנה החולפת את 'מר שועל המהולל' לרואלד דאל, אסופה שלמה של מעשיות האחים גרים, וכן את שלישיית ארץ-ים של אורסולה לה גווין, סדרה שהיה קשה עד כה להשיגה והיא בבחינת חובה נעימה לכל אוהב ספרות פנטסטית.
לצד הפריחה הלועזית, גם מקומה של ספרות האגדות היהודית לא נפקד ממצעד החידושים. בספר 'האגדות שלנו' מעניקה שהם סמיט פירוש חדשני ומרענן לסיפורים שונים, בלי חשש לגעת בנושאים גבוהים בהרבה מקומתו הממוצעת של ילד.
בהוצאת כתר טרחו להשִּׁיב לעברנו את רוחות החורף של ארצות הצפון, בתרגום מרענן (וקר) של 'משפחת המומינים', וכן חידשו ספרים רבים מסדרת כתרי הזכורה לטוב, כמו 'האסופית', 'המלך מתיא הראשון', 'אי המטמון' וכמובן 'מיכאל סטרוגוב' – גיבורו עז הנפש של ז'ול ורן, היוצא להרפתקה מסוכנת כשגברת נאה לצידו.
תופעה מעניינת, מקורית ובעיקר אמיצה היא סדרת 'הרפתקה' שהגו אסף, חגי ואלינוער ברקת. השלושה החליטו ליצור גומחה ספרותית המיועדת לבני נוער, תחום קשה במיוחד, שמעולם לא הצליח להתחרות בשפע תשומת הלב שהורעפה על הילדים מחד גיסא, ועל המבוגרים מאידך גיסא.
כך, בשיתוף ההוצאות מודן ואוקיינוס, נולדה 'הרפתקה', שם קולע בעולם זה, שבו לספר יש חיי מדף של עגבנייה. בסדרה זו משתתפים סופרים שונים המתרגמים מחדש את הקלאסיקות שאהבו בילדותם. עד כה פורסמו 'במבי' בתרגומו של מיכאל דק, 'בת הקפיטן' בתרגומו של בוריס זיידמן, 'אוליבר טוויסט' בתרגומם של שהם סמיט ואמנון כץ, 'ילדי המים' בתרגומו של יואב אבני, 'ספר הג'ונגל' בתרגומו של יואב כ"ץ ועוד. בסדרה זו הוסיפו הסופרים לספרים אחרית דבר המעשירה ומוסיפה עניין לספר. גיל ההתבגרות מעולם לא נראה מדכא פחות.

מהי קלאסיקה

קלאסיקה אמרנו. אבל לְמה, בעצם, מתכוונים כשאומרים 'קלאסיקה'? אפשר להניח כמעט בוודאות שהכוונה היא לספרות מופת או לספרות מסורתית, אבל האם ניתן לאבחן ספרות כזו רק לאחר שנים רבות מצאת פרסומה או גם בעצם התהוותה? האם ישנם מרכיבים בלעדיים בקלאסיקה שאין בספרי ילדים אחרים?
הניסיון להגדיר קלאסיקה מתברר כבעייתי במיוחד, כשעל מדף "קלאסי" בחנות ספרים שנבחרה באקראי שכנו בצוותא 'הדחליל' ללוין קיפניס, 'האפרוח העשירי' לאלתרמן, 'גילגי' ו'השביעייה הסודית'. למכירים את הנפשות הפועלות יהיה קשה לדמיין את גילגי מכנסת בצריף נקי למשעי אסיפה מהוגנת שבה משוחחים על חשודים אפשריים, בזמן שהיא לוגמת בנימוס וסדר את הלימונדה שהכינה ג'נט המבשלת. לאלו ברור שגילגי לא הייתה מסתדרת עם מבשלת כלל וכלל, ושהצריף שלה היה נראה כמו דיר.
שלא לדבר על קיפניס, שנראה שגם לו חי בתקופתנו היה מתרעם באותה שפה ארכאית ודידקטית על הציפורים הרשעות המעִזות לנקר בעגבניות האדמוניות שלו. ולעומת הניגון הלמדני כמעט של יצירתו, מצטיירת שפתו של אלתרמן כשדון גמיש ועל זמני. הן קיפניס ואלתרמן והן גילגי והשביעייה הסודית נחשבים כקלאסיקה ומצויים אצלנו בבית (אך במדפים נפרדים), למרות הקושי למצוא להם חומר מלכד.
אני שואלת את יעל מולצ'דסקי, ראש מדור ספרות ילדים ונוער בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, כיצד ניתן להגדיר קלאסיקה.
"בספרים הקלאסיים ישנה איכות שהיא על-זמנית", היא אומרת, "משהו אנושי אוניברסלי טבוע בהם והוא נוגע בלבם ובמוחם של הקוראים בזמנים ובמקומות שונים. נדמה לי שביצירות קלאסיות הדבר הקובע הוא יותר ה'מה' ופחות ה'איך'. גם אם טכניקות כתיבה או ציור משתנות במרוצת השנים, וגם אם החומרים, כמו השפה למשל, משתנים, יצירות רבות, כמו התנ"ך, עדיין חיות ומעניינות ומפליאות אותנו היום".
רחלה זנדבנק, עורכת ספרי ילדים בהוצאת כתר, מדברת אף היא על אותה על-זמניות וסבורה שהקלאסיקות לא במקרה הפכו לכאלו.
"בדרך כלל מדובר בספרים על-זמניים שמוכיחים את כוחם ואת הרלוונטיות שלהם לקורא כבר עשרות רבות של שנים", היא אומרת.
מבחינת מולצ'דסקי, לא מדובר בספרים רגילים. "אם אני חושבת על רשימת הספרים הקלאסית שהוצאנו בשנתיים האחרונות ועל הדחף שלי כעורכת להוציא את הספרים האלה, אז ישנו גם הרצון לקנוניזציה, ישנה תחושה של מחויבות תרבותית – להביא את אוצר השירה העברית, להביא את אוצר האגדה העברית בלבוש חדש טקסטואלי וויזואלי לילדי הדורות הבאים".
לצד הקלאסיקה, יש שיטפון אדירים, באין סוכֵר, של ספרי ילדים המתפרסמים חדשים לבקרים. אני שואלת את מולצ'דסקי איך בכלל ניתן לבחור משהו מתוך ים הספרים הזה.
"דווקא בגלל שפע הספרים החדשים ההורים הולכים לאיבוד ובוחרים במוכר ובידוע, ביצירות שזכו לחותמת איכות ועמדו במבחן הזמן, ויש רבות כאלה. ההורים גם חווים עם ילדיהם את ילדותם השנייה ורוצים להעביר לדור החדש את היצירות שעליהן גדלו, שמהן נהנו, שאותן הם זוכרים לעתים בעל פה עוד מימי ילדותם. יש משהו בקשר הבין דורי הזה, איזה קסם מיוחד, איזה רצון להנחלה ולהעברה תרבותית, שמביא את ההורים להקריא לילדיהם את הספרים הקלאסיים שעליהם גדלו".
גם לדברי הסופר ועורך סדרת 'הרפתקה', אסף ברקת, הצלחת הסדרה קשורה לדור הבוגר:
"הסדרה הצליחה מאוד וקיבלה משובים טובים הן מהביקורת והן מהקהל מפני שראשית, הספרים הטובים העלו זיכרונות אצל ההורים ששמחו להעביר אותם לילדיהם, אבל לא פחות חשוב מזה, חשובה המחשבה על הדרך שבה הופכים את הקלאסיקה למשהו חדש ועדכני. כריכות הספרים הפכו מיד למשהו מוכר ומזוהה עם הסדרה, ואנשים כבר ידעו לחפש את עטיפות הטפט שלה. גם העובדה שהוספנו לכל ספר איורים חדשים ואחרית דבר, שבה המתרגם מספר על חוויותיו מהספר, עזרה לקלאסיקה לקבל מראה מודרני וערך מוסף מעבר לספר עצמו".

למה חמרמרו עיניך

פעמים רבות מתגעגעים לתרגום ישן, זה שקראנו בילדותנו וקשה להשיגו היום. ואמנם, התרגום הנושן מוסיף לגעגועים ולהתרפקות על העבר, אך דווקא בעברית – שפה המתחדשת כל העת – אין כל יתרון לשפה מסורבלת וארכאית רק משום שנכתבה בשנות החמישים. כדאי גם לזכור שבשנותיה הראשונות והמעצבות של המדינה המתרגם היה פחות חופשי לכתוב כרצונו, והוא התאים את התרגום לקו השלטוני ששרר אז. בשנות החמישים הכלב של השביעייה הסודית נקרא קפצן, כי מי יודע מה היה קורה לו העזנו להשתמש בשם שאינו ציוני הולם. היום אפשר לאמץ את סקמפר לחיקנו ואמות הספים לא יזועו.
למתרגמים בימינו יש חירות גדולה יותר. באחרית הדבר של הספר אוליבר טוויסט, שתרגמו בחן רב אמנון כץ ושהם סמיט, כתבו השניים על היראה הגדולה שאפפה את התרגומים הקודמים לספר, והביאו כדוגמה את המשפט הנמלץ שבו נשאל היתום: "למה חמרמרו עיניך, אוליבר?" מתרגומו הישן של פרופ' הלל בבלי משנת 1924.
בכלל, דיקנס מהווה דוגמה מצוינת להבנת פערי התרגום בעברית, מאחר שהוא שיחק במילים באותה חדווה שבה פעוט משחק בארגז חול. דיקנס לא היסס לשלב ביצירתו סוגי דיבור שונים – דיבור עילג, דיבור מלכותי, דיבור ילדותי וכדומה. בעבר, המתרגמים הישראלים תרגמו את הכול כמקשה אחת, מאולצת מאוד, ולכן תרגום חדש מתבקש מאוד.
מעבר לעניין חידושי השפה, יש בתרגום גם עניין של חידוש מלאי. הפעם האחרונה (וככל הידוע לי, גם היחידה) שבה תורגם, למשל, ספרו של פושקין, 'בת הקפיטן', הייתה בשנת 1936, עם פרוץ המרד הערבי הגדול. לעומת יצירות אחרות של פושקין, כמו יבגני אונייגין, שזכתה למספר רב של תרגומים, 'בת הקפיטן' לא מוכר, ודאי לא לדור הצעיר.
עלילת סיפור זה נכתבה לפני כמאה ושבעים שנה, אך עדיין לא נס לחה ונצחיותה עומדת, מאחר שבבסיסה עומד רעיון מוכר מאוד, הנמצא בסיפורי עם רבים של תרבויות שונות, והוא ידו החמקמקה והנטויה של הגורל העלולה בכל רגע להפוך את התפקידים על פיהם, להפוך מלך אימתני וגדול לנזקק חסר-כול, ועני ודל – למושיע וגואל.

מסרים חתרניים

מעניין גם לפגוש בסוגיות שונות שמועלות מספרים שנחשבים כחלוצים בתקופתם, ולבחון אותן בהווה. הספר 'קמט בזמן' הוא אחד הספרים הללו. הספר זכה בשעתו לדחיות רבות, אך כשהתפרסם בשנות השישים נחשב לספר חלוצי בתחום המדע הבדיוני. ספר זה תורגם לעברית לפני כשלושים שנה, ותרגומו מחדש בידי ארז אשרוב עדכני, בהיר וישיר.
אני מכירה לא מעט אנשים שנרתעים מסוגת המד"ב, אך בספר זה יש כל החומרים שהצליחו להקסים ולרתק המונים: ילדה מוזרה ומבודדת חברתית, אב שנעלם באורח פלא, אח צעיר הניחן בתכונות טלפתיות ומכשפות. גם שונאת מתמטיקה שכמותי התאהבה בהסברים המלווים את קימוט הזמן: "קו ישר הוא לא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות", אומרת המכשפה למג, הילדה גיבורת הספר, כשהיא מסבירה בשיא הפשטות כיצד יש להפליג לעולמות אחרים.
אפשר אמנם להתייחס לספר זה כמדע בדיוני טהור, אך בעיניי זוהי עלילה אנושית ולחלוטין לא רובוטית המרוממת את המוזרות באשר היא ואינה משטחת את הדמויות במכבש הנורמליות. זאת ועוד: גישתה הנפלאה לילדים של המחברת, מדליין ל'אנגל, מתבטאת בפנינים הרבות שמצטטת אחת המכשפות משיקספיר, דנטה וסרוונטס, ומוכיחה שילדים בהחלט מסוגלים להתמודד עם טקסט של מבוגרים.
לא סוד הוא שספרות פנטסטית טובה מתרחשת בהיעדר הגבולות המשפחתיים הרגילים. דוגמאות לא חסר: בספר הג'ונגל מתגלה גור אדם מיותם, ב'בת הקפיטן' מוכרח פטרושה ההולל לצאת מרשות הוריו כדי שהעלילה תנוע, בשלישיית ארץ-ים קשה לחשוב על גד כקוסם שיש לו הורים או אומנת נודניקית, ובקמט בזמן מתגייסת כל המשפחה לחפש את האב שנעלם.
אם נסטה מעט לכיוון הגיל הרך, נגלה מסרים חתרניים גם ב'אפרוח העשירי' לנתן אלתרמן, יצירה שבה נשכח האפרוח האומלל מלב הוריו, בסגנון 'שכחו אותי בבית'.
באחרית הדבר של המומינים מציינת המתרגמת דנה כספי ובצדק את העובדה שהמסגרת המומינית היא מסגרת שאינה עונה להגדרה משפחתית רגילה. משפחה זו מתפקדת יותר כמעין קומונה בוהמית, וכעין תחנת רכבת – עולים ויורדים ממנה יצורים שונים ומשונים שאינם ממלאים תפקיד מוגדר.
כן, ללא ספק, במקרים כאלה ההורים רק מפריעים לזרימת הסיפור. מצמרר לחשוב מה היה קורה לו היה פרויד שולח את ידו לעלילות אלו.

מגלי הזיופים הקטנים

אפשר להציע סימן נוסף לערכת הזיהוי של הקלאסיקה: אם הסיפור טוב, גם הורים ייהנו ממנו.
אם ספרים היו מיועדים למגזר מסוים, לא הייתי יושבת ערב ערב עם ילדיי ונאנחת משמחה בכל פעם כשאיה הקדורני נכנס לעלילה, או משתוללת מצחוק כשפו וחזרזיר עושים שוב משהו מטופש, שבעצם הוא חכם מאוד. לא הייתי נהנית להקריא שוב ושוב את עלילותיה של גילגי או את ניג'וסיה של מאי הקטנה. מי שנושם ספרים, לא זקוק שיחברו אותו למכונת הנשמה מחנכת.
בבסיסו של שיטפון האדירים המכונה ספרות ילדים עומדת ההנחה שלספר ילדים אין צורך בכישרון או במאמץ. בסך הכול, לפי הנחה זו, הספר צריך להיות שמרטף, והן כולנו פעם היינו שמרטפים: פה למרוח חרוז, שם להוסיף חיבוק, לנענע מדי פעם ביד ספוגית, ולסיום, לכרוך את הספר בעבותות של מוסר.
אבל לו נבחן את הספרים של ילדותנו, נראה שהמסר, אם הוא בכלל קיים, אינו חשוב: במשפחת המומינים, ההמיולין הוא נודניק פעלתן איום ונורא, שמשגע את סביבתו ללא הרף. במקום לערוך לו קבלת פנים, מצליחה החבורה להיפטר ממנו בלי רגשי אשם מיותרים.
החמור איה לעולם אינו מרכיב משקפיים ורודים, אלא תמיד נשאר מבואס – זה סוד קסמו, ואילו אמיל מהתעלולים – ככל שינעלו אותו בעליות גג וככל שיענישו אותו, לא יהיה גבול לתעלוליו ולהמצאותיו.
אם יש מסר אחד בכל הסיפור הזה, הוא שסיפור לא צריך לחנך. זאת ועוד, ילדים שרגילים לקרוא הרבה הם צרכנים נאמנים של ספרות ילדים במיטבה ומפתחים גלאי-זיופים עצמאי. זכורני היטב שכשהקראתי לבתי מאחד הספרים, שמפאת כבודו של המחבר לא אזכיר את שמו, כבר מההתחלה היא התלוננה בפניי ש"הכותב מנסה להיות כמו ילד, אבל בעצם הוא נשמע כמו גננת".
הורים רבים מפחדים ממילים קשות וממשפטים מורכבים. הם יעדיפו לקחת את שלישיית המילים האלמותית "גדול עווני מנשוא" ולהאריך לה ידיים ורגליים, במקום לומר אותה כפי שהיא. מסקר שערכתי על בתי וחבריה, גיליתי שמוחם לא התכווץ מפחד כשפרשתי לפניהם את הרשימה הבאה: חרון אף, סחוי, נאפד-חרון, אתא, להוחיל ולבכר. להפך, לילדים הרבה יותר קל להסביר את הביטוי "נאפד חרון". כמעט כל ילד מסוגל לדמיין את הכעס כאפודה שיש ללבוש אותה.
באופן אישי, נאפדתי חרון כאשר גיליתי שבספר בחינוך הממלכתי מפרשים את הפסוק הראשון בבראשית כך: בהתחלה עשה הבורא משהו שלא היה. אם כבר צריך לפרש, למה לא להשתמש ב"יצר יש מאין?"
מניסיון, ילדים לא מפחדים ממילים קשות, אם המבוגרים שמסביבם לא מפחדים מהמילים. עד לא מזמן, לחינוך הדתי-ציוני היה יתרון בתחום זה על החינוך הממלכתי, בשל הקריאה המתמדת בספר הספרים. לצערי, גם יתרון זה הולך ומאבד מכוחו, עם רידוד השפה.

טיפול בכישוף

כילדה שהסתופפה תמיד בצִלה של סבתה, לא היו בעיניי מילים משמחות יותר מאשר המילים: "היה היה פעם, לפני שנים רבות…".
בסיפורים שלה אף פעם לא היה מסר. היו אנשים ונשים משונים. היו הרבה סבל ובכי, שהוחרפו בעזרת מנה גדושה של הומור. היו הרבה רגעי אימה, אך לא פחדתי. כשאת גדלה במקום שבו יצורים מעולמות אחרים מסתובבים על ידך ללא הרף, ויש להתחשב בהם, המפלט לסיפור הרבה יותר הגיוני.
אני בטוחה שלו היו חוקרים את סיפוריה של סבתי, היו מוצאים את הסיב החמקמק המגדיר קלאסיקה. אך סבתי מעולם לא התנסתה בסדנת כתיבה, או למדה בקורס למספרי סיפורים. מעצמה סיפרה ובנתה מתח, ולרגע לא חששה מעינינו הקרועות מאימה.
גם היום, מול שפע מכוני האבחון שצצים, מול אינספור לקויות הלמידה – מדיסלקציה גרפית ועד לדיסקלקוליה – אין לי אלא להציע סיפור. אני לא מכירה אף ילד הסובל מבעיות ריכוז ומשמעת שיתפרע לשמע המילים הללו: "האי גונט, הר בודד שפסגתו מתנשאת לגובה של כאלף מטר מעל לים הצפון מזרחי עתיר הסערות, הוא ארץ נודעת בקוסמים".
יש תרופות כמובן, תמיד יש. אך הספרות המופתית משמשת עוגן שאותו מטילים שוב ושוב, כשרוצים לעצור מעט, כדי לשמוע סיפור. שבין המילים שלו מטיילים עוד ועוד: "בני בן בוני, מתי כבר תלך? תיכנס לתותח ותצא מהטראח, בני, נו בני, זה לא מסובך…"; מילים שנאמרות ברצף, בלי להתבלבל: "גילגיגונדה-ויקטואליה-וילולונת-פטרוסיליה-בת אפרים לונגסטרומפ…"; ומילים נוטפות מזג, המרפדות בקור את הארץ החמה שלנו: "בוקר אפור אחד ירד השלג הראשון בעמק מומין. הוא בא בגנבה, סמיך ושקט, ובתוך כמה שעות היה הכול לבן…".
אלו המילים. לשוב וללחוש אותן. לשבת ולשמוע את המילים המכשפות, המכושפות. לחזור עליהן שוב ושוב, כמו מילות קסם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביוני 2012, ב-גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. שלום, הגעתי לאתרכם במקרה, כי אני חובב מושבע של ספרות ילדים, ראשית:תודה על האתר המקסים ושנית, כבר מזמן לא כתבתי מאמר משובח כל כך על ספרות קלאסית. ועל כך:תודה ענקית

  2. ועוד דבר: אשמח לקבל למייל המפורט מעלה, כל חומר בנושאי קלאסיקות, אני מתעתד לערוך מחקר בנושא. שוב תודה, יוני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: