כמו לא הוכרע העניין / ירון אביטוב

הספרות הישראלית הניבה לאחרונה שלל ספרים החוזרים לשאלות הגדולות של אחרית הימים היהודית. מפנטזיות על מדינה יהודית אחרת ועד למשחקי קבלה עם המשיח

א.     הסכסוך הישראלי-אוגנדי

רומנים על היסטוריה אלטרנטיבית הפכו כמעט לצו האופנה בעולם. בארצות-הברית התפרסמו רומנים אחדים העוסקים בשאלה מה היה קורה אילו האמריקנים הפסידו במלחמת העולם השנייה והדמוקרטיה הגדולה בעולם הייתה הופכת לנאצית או לפרו-נאצית (למשל ספריהם של פיליפ ק' דיק "האיש במצודה הרמה" ושל פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה"), וגם בישראל כבשו את המדף רומנים העוסקים בהיסטוריה אלטרנטיבית ובחלופה לחלום הציוני.

תחילה ראה אור הרומן של אשכול נבו, "נוילנד", וחודשים אחדים אחריו התפרסם "הרצל אמר" של יואב אבני. שני הרומנים עוסקים בחזונו של הרצל, שהיה בעצם הסופר היהודי הראשון שכתב רומן בז'אנר של ההיסטוריה האלטרנטיבית ("אלטנוילנד"). יותר ממאה שנים אחריו, נבו ואבני הולכים בעקבותיו. שני הרומנים הללו מצטרפים לרומן שראה אור ב-2005, "אישראל" של נאוה סמל, העוסק אף הוא באלטרנטיבה לציונות.

האם מדובר בסופרים פוסט ציוניים או שמא מדובר ב"סופרים חדשים" (באנלוגיה ל"היסטוריונים החדשים")? האם הסופרים התעייפו מההתיישבות בארץ ציון, או שהם מודאגים בכנות מן האפשרות שעם ישראל יצא שוב לגלות וכותבים תרחישים של חיפוש אלטרנטיבות כדי לקדם את פני הרעה?

ברומן של נבו קיימים בעצם שני הקטבים, מחד הציונות הישראלית ומאידך האלטרנטיבה שלה בארגנטינה. גיבור הרומן, מני פלג, צל"שניק ממלחמת יום כיפור ואחד שאפשר להגדיר כ"מלח הארץ", בוחר לעזוב את הארץ שנים רבות לאחר שלקה בהלם קרב, ובעוד בני משפחתו סבורים שהוא נעדר הוא מקים מושבה מיוחדת לפצועי נפש באדמות הברון הירש בערבות ארגנטינה. לטענתו של ה"ברון" פלג, החיים בארץ הם "טראומה מתמשכת" ותפקידה של החווה הוא ליישם את העקרונות של הרצל שמדינת ישראל סטתה מהם. פלג רואה בעצמו מעין הרצל עכשווי, מטפח זקן והופך לחוזה של מדינת ה"נוילנד" – התחליף ל"אלטנוילנד" ההרצליאני ששייך לעבר.

"נוילנד" הוא רומן על פוסט ציונות, ועל תסביך היהודי הנודד. נבו סבור שהקמת מדינת ישראל לא פתרה את סוגיית היהודי הנודד. היהודי הנודד המודרני הוא דווקא הישראלי, שהוקמה מדינה במיוחד כדי לפתור את תסביך נדודיו, ובכל זאת הוא ממשיך לנדוד. נבו סבור כנראה שישראל צריכה לחזור לערכיה המקוריים, אך כדי להימנע מהגדרת ספרו כ"פוליטי" הוא עוטף את רעיונותיו במלבושים ספרותיים דו-משמעיים. נבו עוסק גם בוויכוח האם תוכנית אוגנדה או זו של הברון הירש לא היו למעשה טובות יותר ליהודים מאשר שיבת ציון. "היינו צריכים ללכת לאוגנדה או לארגנטינה. או פשוט להמשיך לנדוד… במקום, התעקשנו על הארץ הישנה והרעה הזאת" (518), אומר אחד מגיבוריו, ואפילו דורי פלג, בנו של הגיבור וציוני בלי מירכאות, סבור ש"הברון הירש צדק. באמת יש בארגנטינה מרחבים בלתי נתפסים שקוראים לך ליישב אותם" (430).

דורי פלג יוצא לחפש אחרי אביו הנעלם, וכשהוא מוצא אותו לבסוף הוא מטיח בפניו את תוכחתו: "מה אתה? נביא? משיח?… אם היינו בארץ הייתי יכול לדווח עליך לרשויות והיו מאשפזים אותך בכפייה" (498).

ברומן של נבו חל היפוך תפקידים מעניין. בעוד שבמציאות דור המייסדים הוא זה שדבק בציונות ואילו דור הבנים יוצא לחפש את עצמו בדרום אמריקה ובהודו, הרי שברומן מחפש הדרך הוא דווקא האב שמייסד ישראל אלטרנטיבית, ואילו הבן הוא זה ששומר על דבקותו ברעיון הציוני ואחרי שמצא את אביו הוא שב ארצה. האם נבו רוצה לומר לנו שהבן מצא את מה שהוא מחפש, דהיינו את אביו, ואילו האב נשאר בניכר בגלל שלא מצא את מבוקשו?

יואב אבני ונאווה סמל הלכו רחוק יותר עם התרחיש הפוסט ציוני. סמל עוסקת בתוכניתו של הדיפלומט היהודי מרדכי מנואל נוח להקים בסוף המאה ה-19 מדינה יהודית בשם אררט באי גרנד איילנד הסמוך לניו-יורק, ואילו אבני עוסק בתוכנית אוגנדה של הרצל, אלטרנטיבה שמקבלת עיצוב סאטירי מעניין מאוד בספרו. הרומנים של נבו ואבני מתכתבים למעשה זה עם זה בשאלות הפוסט ציונות, והשאלה האם מדובר בהתכתבות מודעת נשארת פתוחה. בעוד נבו מסתפק במושבה קטנה יחסית כתחליף לחלום הציוני, אבני הולך בגדול ומעמיד אלטרנטיבה של מדינה שלמה ביבשת אפריקה, חלופה שהיא למעשה חלק מהנרטיב הציוני.

שני הסופרים מציבים את השאלה האם ישראל האלטרנטיבית טובה יותר מאשר ישראל העכשווית. התשובה היא חד-משמעית: בהחלט לא. גם אם ניקח את היהודים ונעביר אותם בטרנספר לארגנטינה כמו בספר של נבו או לאוגנדה כמו בספר של אבני, ונהפוך אותם לחילונים גמורים, הבעיות לא ייפתרו. גם בטריטוריה החדשה שלהם הם ימשיכו לסבול מפצעי הנפש שלא מעלים ארוכה, או מסכסוכי גבול ומלחמות עם מדינות שכנות ושבטים שיטענו לבעלות על האדמות. ישראל האלטרנטיבית היא אפוא אותה הגברת בשינוי האדרת ואין לה שום יתרון על פני ישראל האמיתית. המסקנה שיכול הקורא להסיק משני הרומנים הללו העוסקים בפוסט-ציונות היא שאין למעשה תחליף לחלום הציוני. כאילו הסופרים אומרים לנו: אם ההתיישבות מחוץ לישראל מזמינה צרות, בואו נישאר היכן שהבעיות כבר מוכרות לנו היטב ואנחנו יודעים כיצד להתמודד איתן.

האם גל הספרות הזה ייקח אותנו הלאה, למחוזות אחרים שבהם חלמו פעם להקים מושבות יהודיות? אולי תחום המושב ברוסיה, אולי אל עריש, אולי "מלכות טבריה" שדוניה גרציה חלמה להקים הרבה לפני הציונות?

בקצב שבו רואים אור רומנים משמעותיים העוסקים בהיסטוריה אלטרנטיבית, לא אתפלא אם יתפרסמו בהמשך רומנים העוסקים בשאלות מה היה קורה ליהדות אילו לא הייתה מתרחשת השואה, או אילו הקונגרס בבאזל לא היה מתקיים. המסקנה תהיה מן הסתם שאילו הרצל לא היה נולד היה בהחלט צורך להמציא אותו. באין משיח, הרצל הוא למעשה המשיח הציוני.

נוילנד, אשכול נבו, זמורה-ביתן, 2011, 549 עמ'

הרצל אמר, יואב אבני, זמורה-ביתן, 2011, 381 עמ'

ב. מתקפת מקובלים

אינני מתיימר להיות מומחה גדול לחישובי קיצין ולחישובי ביאת המשיח, אבל הבשורה הרוגשת עלינו משולחנות הכתיבה של הסופרים העברים אינה מעניקה מקום לספק: המשיח בדרך. אולי הסופרים מושפעים מן הנבואות ששנת 2012 היא שנת האפוקליפסה, אולי איומי המלחמה עם איראן תורמים אף את שלהם, מכל מקום הם משחררים לדפוס נבואות זעם ספרותיות-אפוקליפטיות, ולרגע אפשר לחוש שאנחנו כבר על ספו של יום הדין. בזה אחר זה נערמים על המדף רומנים העוסקים ביום הדין, בביאת המשיח ובאפוקליפסות לסוגיהן, וכמדומה שצומחת כאן סוגה ספרותית חדשה שאפשר לכנותה: "ספרות משיחית" או "שבתאות ספרותית".

שלושה רומנים מרכזיים נמנים עם הגל המשיחי של הספרות העברית לשנה זו: 'יודאיקה' של אודי טאוב, 'נתב"ג' של יואב כ"ץ ו'לא עלינו' של הרצל כהן. ככל הידוע, השלושה אינם חובשי כיפה, לפחות לא כיום, וגם לא חברים בתנועת נאמני הר הבית, ובכל זאת הם מעלים את המשיח על ראש שמחתם, לפחות זו הספרותית. נראה שמדובר בדאגה מיסטית עמוקה לגורל עם ישראל, ובתופעה סוציולוגית-ספרותית מרתקת.

בעבר הספרות הישראלית נטתה לפטור את דמותו של הטוען לכתר המשיח כדמות של משוגע הטעון אשפוז בכפייה. ברומנים החדשים, לעומת זאת, סוגיית המשיח נידונה ברצינות גדולה יותר. בכל אחד משלושת הרומנים דמות המשיח מצטיירת באור אחר, ומתפתח דיון האם מדובר במשיח אמיתי או במשיח שקר.

"המשיח" ברומן של אודי טאוב מגיע כשהוא רכוב על כיסא גלגלים. המשיח, החולה בניוון שרירים, מכונה ברומן "האח הצעיר", והוא צייר ובעלים של חנות יודאיקה שלמד בישיבה בשומרון ועמל בכל מאודו "להשיב נבואה לעולם" (עמ' 67). כנער חש שיש בידיו המתכון לגאולת ישראל ולבניין בית המקדש השלישי, אבל בהמשך הוא מתפכח ממשוגותיו. "דיברתי עם אלוהים, דיברתי הרבה. לא צעקתי. אלוהים לא חירש וגם לא אני" (69). גם הגיבור המשיחי ברומן של הרצל כהן, פרופ' מנוחין, הוא אדם שלקה במחלה, אבל הפעם לא בשריריו אלא דווקא בנפשו. מנוחין הוא דמות שנעה בין הגאונות לטירוף, בין הדחיפות המגלומנית להצלת עם ישראל לבין הרצון לזעזע ולהביא עליו את חורבנו.

שני הספרים מלאים רמיזות קבליות מובהקות. ספרו של טאוב עמוס מוטיבים המזכירים במקצת את סיפורו הקבלי הידוע של דן צלקה "מעשה נורא בר' יוסף דילה ריינה". מדובר במעין וריאציה על עליזה בארץ הפלאות או משיח בארץ הפלאות, שבה ליליפוטים חיים מתחת לרצפת חנות יודאיקה והם באו לעולם כדי לנסות להציל את עם ישראל. הקבלה מדברת על שדים הרוחשים בעולמות התחתונים, ואילו טאוב גורס שמדובר ביהודים, שגודלם כגודל כף יד, החיים בשטעטל עם בית כנסת. הם גילו את סוד הצמצום, והקטינו את עצמם מתוך בחירה כדי להציל את עצמם מהשואה. הליליפוטים מאמינים שהם היהודים האחרונים שישרדו, ומציעים לבעל החנות להפוך לאצבעוני המפקד שלהם ובכך להציל את עצמו מלהישרף "כמו כל אבותיך" (עמ' 354).

ברומן של כהן, זירת ההתרחשות היא בדרך כלל באזור הדמדומים שבין ביאת המשיח לביאה מסוג אחר. הארוטיקה הופכת כאן למעין מכשיר קבלי שמסעיר את דמיונם של הגיבורים ומביא אותם לידי פריקת יצרים ועול ולטשטוש הגבולות בין מציאות ודמיון. הארוטיקה מתגלמת בדמותה של האישה המפתה-מדיחה, הלילית-הקליפה (מיכל הר מור), שהיא גם בהפוך על הפוך הסיכוי האחרון להציל את עם ישראל מאובדנו, ובעיקר מדמויות מגלומניות כמו פרופ' מנוחין, שתשע שנות מחקר אינטנסיבי בתחומי השבתאות שיבשו עליו את דעתו וגרמו לו לחשוב שהוא מעין גלגול של האר"י הקדוש ומוטלת עליו שליחות.

לעומתם, הרומן של כ"ץ תוקף את הנושא המשיחי מזווית אחרת, סאטירית יותר. כ"ץ מתאר כיצד המשיח מגיע לארץ בטיסה בינלאומית, נוחת בנמל התעופה בן גוריון ומבשר על תחיית מתים מוקדמת במחירי מבצע. רגע לפני הנחיתה, האורות בקצה המסלול יקרצו למתים כמו נרות נשמה ונתב"ג יהפוך למעשה לבקו"ם של תחיית המתים. התסריט המפתיע של תחיית המתים נופל על גיבור הספר, מפקד משטרת נתב"ג נצ"מ נרקיס, כמבצע מסובך שיש לנסות להשתלט עליו.

לפי כ"ץ, כהן צדק של תחיית המתים, לאו דווקא הצדיקים יזכו לקבל קדימות לשוב לעמק הבכא, אלא עבריינים שנהרגו במטען, בדואי שנרצח על רקע כבוד המשפחה ופלשתינית שנהרגה על ידי דחפור צה"לי. ברומן המשעשע, המזכיר לעתים קומדיית מצבים, תחיית המתים לא מביאה לשיפור איכות החיים בארץ אלא רק לכאוס ולאנדרלמוסיה מוחלטת.  המתים נוחתים בזה אחר זה בנתב"ג בלי לעבור את ביקורת הגבולות עד שהתופעה נראית לרגע כמו פיגוע.

"נתב"ג" משקף את תסביכי החברה הישראלית לכל מרכיביה. מאחורי הצחקוקים הרבים במהלך קריאת הרומן ניצבת השאלה העקרונית שישאל הקורא את עצמו: כיצד קרה שנתב"ג, עמוד התיכון של הישראליות, הפך למקום שאליו רוצים לחזור רק המתים, ואילו לישראלים החיים ממש דחוף לצאת ממנו ולהגר לחו"ל. הרומן נכתב כמונולוג של הגיבור הראשי של הרומן, נצ"מ נרקיס, בתשובה לעשר השאלות הכלולות בטופס ההתאזרחות וההגירה של ממשלת קנדה, שעליהן הוא משיב במהלך טיסת הבריחה שלו לשם. "ההמנון הלאומי מדבר על התקווה… להיות עם חופשי בארצנו, אבל העם מרגיש חופשי רק אם יש לו תקווה לצאת מארצו" (עמ' 13), כותב כ"ץ.

שלושת הרומנים מציגים את השאלה האם ביאת המשיח תגאל למעשה את עם ישראל. התשובה היא, למרבה הצער, שלילית. אצל כהן הגאולה-כביכול כרוכה בהרס, ואילו טאוב כתב משל מורכב ויומרני, לעתים יומרני מדי, על גורל העם היהודי – רומן שנפתח בשואה, ממשיך בשואה הפרטית של הגיבור ונמשך בחשש מפני הישנות סינדרום שמשון ותמות נפשי עם פלשתים, וכן מפני החזרה לגלות.

הרומנים של כהן ושל טאוב כתובים בעברית משובחת, המשלבת את שפת המקורות עם השפה המודרנית. במיוחד הרומן של כהן נראה כמו המשך מודרני של ספר הזוהר. בחלקיו המוצלחים יותר של "לא עלינו", נדמה שרוחו של האר"י מפעמת לא רק בנפש הגיבורים אלא גם בנפש היוצר עצמו, שספרו מתמלא מחולייתו ומציע פרשנות מיסטית מיוחדת לאירועי השעה.

המגובש והקוהרנטי יותר הוא דווקא היומרני פחות מבין שלושת הספרים, וזה שכתוב בשפה הפחות מליצית – "נתב"ג". ברומן של כ"ץ, אירועים פנטסטיים מתרחשים כאילו אירעו במציאות והם אפויים טוב יותר לתוך המרקם הסיפורי. בעוד ספרו של טאוב מתרחש בעולמות התחתונים, הספר של כ"ץ מציע לקורא סוג של המראה לעולם ספרותי שכולו טוב, כשהוא מותיר מאחור את עולם השדים והמזיקין ואת הליליפוטים של טאוב, האמורים להציל את עם ישראל אך לפי שעה מצליחים להציל רק את הספרות שלה.

יודאיקה, אודי טאוב, כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 430 עמ'

לא עלינו, הרצל כהן, נהר ספרים, 2011, 231 עמ'

נתב"ג, יואב כ"ץ, עם עובד, 2011,  314 עמ'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

 

פורסמה ב-1 ביוני 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. הבנה מעולה של הרומן נתב"ג. כל הכבוד ושבת שלום

  2. מאמר יוצא מן הכלל, כתוב מבריק וכולל עם ניתוח מצוין של תופעות באמת שראוי לתת עליהן את הדעת. כל הכבוד על המאמר ועל המוסף המיוחד לשבוע הספר.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: