בטיפול / יעל (פרוינד) אברהם

הרומן הפסיכולוגי המפוטפט, המכונס בתוך עצמו ומעמיד במרכזו משפחה מתפוררת, הפך לאחרונה למגמה מובילה בסיפורת הישראלית. התב(ו)ססותה של ספרות נבירה עברית
כה אמר וינסנט, החתול הטיפש
אסף שור
כתר, 2011, 202 עמ'

רביעי בערב
יעל הדיה
עם עובד, 2011, 464 עמ'

הביקור
הילה בלום
זמורה-ביתן, 2011, 414 עמ'
בראשית היה ה'אנחנו', ספרות שהתגייסה במרץ ועם מלוא חופניים פאתוס לדרמות ההיסטוריות המשתוללות בחוץ במדינת ישראל עולת הימים. הסגנון הריאליסטי של מיטב סופרי תש"ח הלם את האתגרים הקיומיים שהציבו חיי היומיום, ונוצר צורך ממשי להעלות על נס את הצבר יפה הבלורית והתואר, את אורי של משה שמיר, שלומיק של אהרון מגד, או גבריאל תירוש הכריזמטי של יצחק שלו.

דיאטת אידיאלים

בינתיים, בעוד מדינת ישראל ממשיכה להימצא תחת איום קיומי תמידי, מנשבת מאירופה רוח הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית המותירה עקבות, וסופרי הדור הבא כבר מעִזים לברוח קצת מהריאליזם המחויב לאירועי השעה ולהרהר בסוגיות של מי אני מה אני. נציגם המובהק הוא פנחס שדה, המהגג שרעפיו ב'החיים כמשל', או גולדמן של שבתאי, שיבוא כעשרים שנה אחריו ויאבד עצמו לדעת (תרתי משמע).
מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור הביאו איתן את החיץ האידיאולוגי הגדול בחברה הישראלית, שיחלחל לספרות הישראלית ולא ירפה ממנה עד ימינו אלה. הצבר הכול יכול פינה מקומו לעולה החדש, דמות הישראלי העשוי ללא חת נפטרה לאטה משריריה המשורגים והשילה מעצמה את האידיאליזם ששרר קודם לכן, ודור של סופרים "מפוכחים" נולד, דור שהסכים להיפטר מהחזון ולכתוב על האדם, על האנושי, על הפגמים, ובסגנון חף ממליצות. מאיר שלו, יצחק בן נר, אלי עמיר, חיים באר ואחרים היו לנציגיו. סופרי העשורים שאחריהם כבר הרשו לעצמם לא פעם "לחטוא" באסקפיזם ולהשאיר גם את מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, מבצעי צה"ל והטרור הערבי מחוץ לכריכה. אורלי קסטל בלום בדקה 'היכן אני נמצאת', אלונה קמחי מצאה את סוזנה בוכייה וסביון ליברכט הביאה 'תפוחים מן המדבר'.
הדיון הפוליטי-אידיאולוגי לא נזנח כמובן, סמי מיכאל הפגיש את הודא הערבייה-נוצרייה ואת אלכס, יהודי-עולה-חדש, ב'חצוצרה בואדי'; ל'ארבעה בתים וגעגוע' הגיח צאדק הערבי המחפש את בית קרוביו שנמלטו במלחמת העצמאות; רון לשם חזר לימי השהייה בלבנון ב'אם יש גן עדן', ולאלה נוספו קולות חדשים המערערים על הנרטיב הציוני. אלון חילו, כמדומני, היה האחרון לספוג את מטח הביקורת על 'אחוזת דג'אני' שלו.
עם אינפלציית ההוצאה לאור, חלה אינפלציה גם בז'אנרים המפציעים במרחב הישראלי חדשים לבקרים – לצד ספרי הדוקומנטריה צומחת לאטה ספרות פנטזיה עשירה, ספרות ההגירה וחבלי הקליטה מקבלת חיזוק ממבול ספרי "עולם שלישי" והמפגש הבין-תרבותי, ביוגרפיות ממשיכות לצאת תכופות ולחבב עליהן את הקהל, ז'אנר המתח בפריחה מתמדת בעיקר בייבוא, ורומנים שמנהלים דיאלוג עם העבר הישראלי (וראה גל ספרי הקיבוץ) ממשיכים את השיח הספרותי-היסטורי. אבל על סמך תחושותיי, נראה שהספרות הישראלית תחת שרביטו של הדור הצעיר כמעט נהנית להתכנס בתוך עצמה, בתוך דל"ת אמותיו של האדם המתבוסס בבוץ הבורגני וחי רק את מה שנקלע אל תוך הרדיוס המצומצם הפרטי שלו.

הפסיכולוגיה שולטת

התא המשפחתי והמאבק לשלמותו, מול הפיתוי להחריבו או תהליך שחיקתו הטבעי, הוא מושא אמנותי מוכר ונושן. פירוקו של קשר זוגי או ערעור הגרעין המשפחתי משמשים קודם כול כקונפליקט ברמה הצורנית. על מנת לנוע העלילה זקוקה לרעידת אדמה. סביר שתהליכים סוציולוגיים של התפוררות הקולקטיביזציה והתלישות המודרנית, שהיא נחלתם של אנשי המאה ה-21, משתקפים בתוך הלכי הספרות העכשוויים. יחד איתם מוסר הטאבו מעל לנושאים שבעבר לא נהגו לדון בהם, כמו תופעות הלוואי של מערכת הזוגיות, הורות וערעור המודל המשפחתי האידיאלי.
הרומן הפסיכולוגי הישראלי, שהפך לפופולרי במאה ה-21, מקבל חיזוק מהמדיום הטלוויזיוני והקולנועי. 'שבתות וחגים' (1999-2004), 'להוציא את הכלב' (2007), 'מגדלים באוויר' (2010) ו'הדברים מאחורי השמש' (2006) היו דרמות טלוויזיוניות וקולנועיות שנברו במערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות. בשיחה שערכתי לאחרונה עם אורי סיוון, מיוצרי הסדרה 'בטיפול', דרמה המתרחשת כולה על ספת הפסיכולוג (ורבות אחרות) אמר לי סיוון שהסדרה לא הייתה יכולה לקרות בשנות ה-80 או ה-90, כיוון שאז, לדבריו, לא הייתה לגיטימציה לדבר פסיכולוגיה בפריים-טיים.
עם השיח הספרותי הפסיכולוגי המחודש הרשו לעצמם סופרים ישראלים לא רק לשלב ניתוח אינטרוספקטיבי לדמויות, לצד המשך ההתנהלות של העלילה – בלשית, היסטורית או אחרת – אלא גם להקדיש את מלוא רוחב היריעה כולה לדיון הפסיכולוגי.
ניקח לדוגמה את אסף שור, כותב צעיר ומוכשר שכבר בספריו הקודמים – 'מוטי', 'סיגל, 'עמרם' – בחר להעמיד רומן שלם על דמות אחת מרכזית. ב'כה אמר וינסנט, החתול הטיפש', ספרו החדש, בחר שור להתמקד בעוד משפחה ישראלית אומללה שבפרפראזה על טולסטוי אכן מימשה את החירות שלה להיות אומללה בדרכה.
ארבעת גיבוריה המיוסרים ספונים במרחב הפיזי הפרטי שלהם, נידונים לבדידות איומה ומתאפיינים בתקשורת רופפת שמסתכמת באהבה גדולה לרכיבי המשפחה האחרים, אבל בחוסר יכולת מכמיר לב ליישם אותה. עמיקם אב המשפחה הוא פסיכולוג (לא פעם ברומנים פסיכולוגיים אחת הדמויות עוסקת בתחום טיפולי, מה שמאפשר למחבר לשקוע בעולם הנפש ב"אישור" עלילתי) שלפתע חדרה בו ההכרה שהוא נקלע בטעות לגיל העמידה, שהוא בן תמותה כמו אביו. נטע, האֵם ש"ביקשה לכבול את עצמה אל חייה בקסם של הדברים הפשוטים", ומכלה זמנה בשטיפת כלים וכתיבת מכתבים לבנה המסתגר, מנסה את כל כוחה בחדירת החומה שבנה כל אחד מילדיה ולא בהצלחה. אוריה, הבן, הוא חוזר בתשובה שאוסף למאורתו חיות פצועות, וגם את אחותו מתִי, הרוויה בשנאה עצמית.
החיבור בין האחים ניזון מאותה חיבה לגוזלים מרוטים וגורי חתולים חסרי אונים, שממש בלי דעת הופכים בסב-טקסט הפסיכולוגי למושא הולם ל'העברה' ("אולי זה אני שצריך ללמוד מהחתול הזה, חשב, להפסיק עם האחיזה הזאתי בחיים"). שור אמנם לא נשאר תחום בגבולות הרומן המשפחתי הצר, שנשען על משפחה בלתי מתפקדת בעולם מודרני מנוכר, ומקפיד לחצות את גבולות הריאליה אל הפנטזיה ובחזרה, אבל העוגן הסיפורי בהחלט מצוי בדינמיקה המשפחתית.

אומללות זה מעולה

"משפחות זה מצוין, אומללוּת זה מעולה", אומרים נציגי מחלקת הדרמה של 'קשת' לרעיון הסדרה שמציע אילן, אחד מגיבורי 'רביעי בערב', הרומן האחרון של יעל הדיה. הדיה, שפועלת כנראה על פי אותו קו מנחה, ודאגה לדשן את גיבוריה במלוא הטנא אומללות, יודעת היטב את מלאכת תמלול  הדקויות הפסיכולוגיות, כפי שהדגימה בקנאות בכל אחד מהרומנים הקודמים שלה. הדיה היא אולי אחת מנציגותיה המובהקות של "סופרי הנבירה" (לצד צרויה שלו, מאיה ערד ועוד) ואת גיבוריה החדשים היא לוקחת לטיפול, והפעם – לא רק מטאפורית.
אוסף של דמויות, שמתבוססות כולן בביצת ההורות הטובענית ונושאות על גבן הורות אחרת שהונחתה עליהן כילדים, נפגשות בבניין המשרדים ברמת גן אצל פסיכולוגית ידועת-שם שנודעת בשיטות הלא קונבנציונליות שלה. הדיה נוקטת בטכניקה שאנחנו כבר מכירים אצלה מיצירותיה הקודמות, ומעבירה את הספוט מדמות לדמות, כותבת את התודעה המדברת שלהן בלי פילטרים. הדיה מטיחה בקורא בדחיסות, בשפת דמויות מפוטפטת, בהתעכבות על מה שעובר עליהן בהילוך איטי, את המערבולות הרגשיות, התהוותן ושברן. דרך הטיפול היא מציירת את תסביך הילדה השמנה-דחויה של גליה; את רגשי הנחיתות של דני, שעובד בפוליש ומסתכל על בנותיו בחרדתיות ועל עצמו מלמטה; את חוסר האונים של זוהר, אם חד הורית שמזהה את היעדר האב כישות נוכחת ודומיננטית כל כך בחיים של בתה. הדיה מעִזה – כמו רבים מסופרי הדור החדש – לפרק את מושג ההורות המודרנית, לנפץ את האידיאליזם ההורי המיופייף שהיה נהוג בספרות, ולנסות לפרק אותו ואז להרכיב אותו מחדש: "אנחנו מביאים ילדים לעולם, ואחר כך הציורים שלהם תלויים לנו על המקרר. והכול נהיה הם. המקרר, מה שמוצמד אליו במגנטים, מה שבפנים… טביעות האצבעות שלהם בכל מקום – עלינו, על הקירות, על מסך הטלוויזיה, על המקלדת, על השמשות… אם יש לנו זמן אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו שאלות, אבל אין לנו, כי מהרגע שנולדו ילדינו, הם הזמן… אם היה לנו רגע, היינו שואלים את עצמנו: מי הביא את מי לעולם?". לכל האורך מביאה הדיה את גיבוריה לפקפק בהורות הטבעית, האינסטינקטיבית, ועל אף שהיא נכנעת לסיפורי מתאר דרמטיים מדי (והבוטות לעתים קשה מנשוא) – היא צלולה ומדויקת בכל מה שקשור בקונפליקט הורים-ילדים, בזוגיות, באהבה.

פירורי יחסים

עד לא מזמן שימשה הילה בלום כעורכת רבת מוניטין, ותחת ידיה זרמו טקסטים של סופרים כמו אשכול נבו, אתגר קרת, אהרון מגד ואמיר גוטפרוינד. השנה, אחרי עשור של עריכה ועיתונאות, היא בחרה לפרסם את מה שהפך לרומן הביכורים שלה, ובמרכזו משפחה, או מה שמתקרא היום "משפחה חדשה". על פניו, 'הביקור' הוא סיפור קונבנציונלי. גבר פוגש אישה, הם מגששים, מתאהבים, מתחתנים, רק שמאחורי המכונית נגררת לא שרשרת פחיות אלא מזוודה, סוג של מטען חורג שמביאה הצלע הגברית בדמות נישואים כושלים פלוס ילדה.
"סיפורים עם ילדים מתחילים תמיד מהאמצע", אומרת נילי, גיבורת 'הביקור', הצלע הנשית. אבל דרמות "המשפחה החדשה" הן רק חלק מהסינופסיס. מרכז הכובד נמצא בהוא והיא, ובמערכת היחסים שצומחת ומתגבשת כשממש בניצניה נפער איזה סדק צר הודות למיליונר צרפתי מדושן על רקע אורות פאריז. הפצעון עתיד להדהד, לערער ולהרהר את נילי, ובלום מצליחה לפרק את מערכת היחסים לפירורי תחושות ורגשות ברזולוציה גבוהה מאוד, מגדלת את החיבור בין השניים בהילוך איטי, ממש כמו שהיא כותבת על החמות בסיפור ה"מקריינת כל תזוזה מתזוזותיה". נתי, נילי, הבת המשותפת והבת שמביא נתי איתו מנישואיו הקודמים, כולם הופכים למושאי מחקר במעבדת המחקר של בלום, שלא נותנת להם לחמוק ולו לרגע מהעין המיקרוסקופית, מהניתוח המסור שהיא מקדישה להם.
התבססותה של ספרות "מטפלת" ישראלית הניבה גל גדול של יצירה מהז'אנר, שבו אפשר למשל למצוא את 'בזה הבית' מאת אורנה לנדאו, את 'אמילם' מאת הילה חטאב, את 'חשד לשיטיון' מאת מאיה ערד, את 'המתים והחיים מאד' מאת תמר גלבץ, את 'שארית החיים' מאת צרויה שלו ועוד יצירות רבות אחרות (ואולי יש מקום לתת את הדעת לריבוי הנשים המוחלט בצד הכותב). ספרות כזו לא רק הולידה תנובה מקומית, אלא גם ייבאה לארץ בהצלחה רומנים מהז'אנר שנטמעו היטב. 'חירות' של ג'ונתן פראנזן האמריקני ו'בית קיץ עם בריכה' של הרמן קוך ההולנדי, שניהם רבי מכר, מעניקים לגיבוריהם טיפול פסיכולוגי ספרותי אינטנסיבי ובדרכם (הגברית) מתעמתים עם אותן סוגיות נפיצות כהורות, הקרבה, הגשמה עצמית וויתור, שהספרות הישראלית אוהבת לאחרונה לבחוש בהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 ביוני 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756, גיליון ויגש תשע"ב - 751, גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773, גיליון שבת הגדול 1 - טבת תשע"ב ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: