קול אישה / רותי פויכטונגר

מהפכת לימוד התורה לנשים הולידה את הציפייה לקול אחר, 'נשי'. דברי הלומדות מציגים הרהור מחודש בסוגיה ומצביעים על המקורות להבדל בלימוד בין נשים לגברים. ותהייה נוספת: את מי משרתת ההבחנה?

"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" כותב הפסוק, ורש"י מפרש: "אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה". האם נשים אכן פוגשות את התורה בלשון אחרת? או במילים אחרות, האם יש "קול נשי" בלימוד תורה?

שאלה זו מנסרת בעולם לימוד התורה של נשים, אשר הולך ומתפתח בדור האחרון. התהייה על אודות ייחודיות קולן של נשים בתוך תחום דעת אינה מאפיינת דווקא את העולם הדתי או את לימוד התורה, והיא נדונה בתחומים תרבותיים שונים – כמו היסטוריה, ספרות ופסיכולוגיה – מאז כניסתן של נשים לתוכם.

נדמה כי יש בעולם הלימוד נשים וגברים הנוטים להשיב בחיוב על שאלה זו. לטענת אלו, אכן קיים קול נשי בלימוד תורה על מקצועותיו השונים – מחשבה, תנ"ך וגם גמרא. כך למשל כותב הרב דוב ברקוביץ' על האופן שבו התרשם מלימוד של נשים: "במהלך הלימוד נוצר אצל הלומדת קול פנימי, שהפך את התורה ממידע עיוני-תיאורטי חיצוני למגע ממשי בפיסת חיים ייחודית-אישית, חיה ונושמת, הרוצה בבניין החיים" (געגועי ארץ, עמ' 174). וברוח דומה מתבטאת בריינה לוי: "הסגנון הקוגניטיבי ה'נשי', הסובייקטיבי והרגשי, שבמשך שנים רבות נחשב כמחסום בפני הנשים הלומדות תורה כראוי, הוא הוא שמאפשר ראייה כל כך חודרת ומרגשת לדבר ה' (טוב טעם ודעת: נשים ותלמוד תורה, http://www.matan.org.il/show.asp?id=34546).

קביעות כאלה, המבוססות בעיקר על אינטואיציה, מעלות כמה שאלות, שעליהן אנסה להשיב בהמשך. התשובות שאני מציעה נשענות על שיחות עם נשים למדניות, אשר לימוד גמרא והלכה ממלא מקום מרכזי בעולמן, ורובן אף עוסקות בהוראה.

משפיע על הגברים

אם כן, מה הם בכלל 'קול נשי' ו'קול גברי' או לימוד נשי ולימוד גברי? האמנם ניתן לאפיין באופן שונה את דרכי הלימוד של גברים ונשים?

אם ניתן להבחין בין 'קולות' – האם מקורם בטבעם השונה של נשים וגברים ובתכונות נפש שונות, מה שמכונה בתיאוריות מסוימות תפיסה מהותנית? או שמא הם תולדות של חינוך וחִברוּת, למשל, באמצעות מסלולי לימוד שונים? אם האפשרות השנייה היא הנכונה הרי שאין "נשיות" מהותנית בלימוד תורה של נשים, והוא יכול להתאים לפחות לחלק מן הגברים, כפי שלימוד תורה "גברי" יכול להתאים לחלק מן הנשים. אם אין מדובר בהבדלים מהותיים בדרכי הלימוד, אלא בהבדלים מקריים, מדוע מתקיים הדיון על אודות קולות שונים? אילו רווחים חברתיים טמונים בהבחנה הזו בין ה"נשי" ל"גברי"?

כאמור, לטענתי, מדובר על אינטואיציות ולא על הגדרות חדות, אך דומה כי ניתן לסכם את העמדה הטוענת לקיום הבדלים מגדריים ולאפיין את הלימוד הנשי כרגשי, סובייקטיבי, מחובר ומקושר לחיים. לעומתו, הלימוד הגברי מאופיין כשואף לאובייקטיביות, תיאורטי, מבוסס על חשיבה מופשטת, שכלתני ומנותק מהקשרים מעשיים.

מעניין כי בדברי גברים המתארים לימוד נשי, עולה מיניה וביה השאיפה שגם גברים יאמצו לימוד כזה. כך למשל הרב יאיר דרייפוס מישיבת 'שיח' מעיד על עצמו כי 'הסגנון שלי הוא סגנון נשי שאצל בנות הוא יותר קל לעיכול' (בתוך אסתי בראל, ותלמוד תורה כנגד כולן: מבט מגדרי על לימוד התורה במדרשות לנשים בישראל, עמ' 304). דברים דומים כתב הרב שג"ר (רואים את הקולות, מסכת ה, עמ' 66-67), וגם הרב דוב ברקוביץ' סבור ש"התחזקות לימוד התורה בקרב נשים […] עשויה לכונן מחדש גם את לימוד התורה הגבוה של גברים" (געגועי ארץ, עמ' 175).

מכאן עולה כי אפילו לשיטת הטוענים לקיומו של הבדל מגדרי בלימוד, ככל הנראה אין מדובר בהבדל מולד ומהותי אלא בהבדל המיוצר בדרך זו או אחרת על ידי החברה.

כבר בשלב זה אני מבקשת להציע כי מדובר בקודים: הלימוד המכונה "גברי" הוא הלימוד הישיבתי-מסורתי, ואילו זה המכונה "נשי" הוא לימוד בדרכים חדשות, שונות ולא-ישיבתיות. מה הן אפוא אותן דרכים שונות המאפיינות את הלימוד בבתי מדרש של נשים, ומה מקורן?

נשים דעתן קלה

העובדה שבתי המדרש לנשים אינם המשך ישיר של הישיבות של גברים תורמת לכך שלימוד ישיבתי איננו האופציה היחידה שאליה נשים נחשפות. מתוך כך נוצרת בקרב נשים לומדות תחושה שהן אינן מחויבות רק לדרכי לימוד מסורתיות. כפי שכתב הרב בני לאו: "יתרונו הגדול של בית המדרש לנשים הוא בהיותו 'דף חלק' שאינו נושא על גבו צלקות בנות מאות שנים, מבתי מדרש שבהם נתקדשו שיטות מסוימות שהתאימו לשעתן ולמקומן". (בנימין לאו, גרנות).

את הרעיון הזה ניסחה אחת הנשים הלמדניות שפגשתי, תוך הצעת פרשנות חתרנית ומחויכת לקביעה החז"לית "נשים דעתן קלה":

אישה שבאה ללמוד סוגיה ואין עליה את כל משקל הלימוד הישיבתי, גם כשהיא לומדת אותו עם כל הראשונים והאחרונים וכולי… יכול מאוד להיות שהיא מצליחה לקרוא דברים אחרים. שמשהו קל יותר, שנשים דעתן קלה יותר בזה. באמת אין הכובד הזה.

ברוח דומה הסבירה אישה אחרת כי "הלימוד הישיבתי הוא אופציה מבחינתן [של נשים], הוא לא משא. הן לא מחויבות. זה עוד אפשרות שמוצעת". ייתכן כי לכך כיוון גם הרב שג"ר שכתב כי 'דווקא היעדר מסורת לימוד תורה לנשים, ואי-כפיפותן של נשים למסורת למדנית קיימת – היא המעניקה להן יתרון ואפשרות לפריצת-דרך תורנית' (רואים את הקולות, מסכת ה, עמ' 66-67).

חווית החירות היא אם כן חוויה בסיסית בבתי מדרש של נשים. מה נכנס לתוך בתי מדרש אלה בעקבות תחושת החופש?

השפעה חזקה מאוד על בתי מדרש של נשים היא ההשפעה האקדמית. גורם מרכזי הצובע את הלימוד בבתי מדרש אלה בגוונים אקדמיים הוא רִקעם האקדמי של רבים מן המורים והמורות המלמדים בהם, כפי שניתן להיווכח מעיון ברשימות חברי הצוות של מוסדות אלו. תרומה נוספת לכך נובעת מן האפשרות הקיימת בחלק מהמוסדות לשילוב לימודים לקראת תואר אקדמי בתוכנית הלימודים התורנית. בתוכניות המתקדמות (למשל המכון העיוני תלמודי במת"ן) ישנו גורם נוסף והוא הרקע האקדמי של הלומדות עצמן.

ההיבט האקדמי של המוסדות לנשים בא לידי ביטוי בכמה אופנים. אחד מהם הוא הגישה העקרונית ללימוד ולידע – 'חשיבה ביקורתית', 'שיטתיות', 'מהימנות', 'נאמנות לטקסט' ו'יושר אינטלקטואלי' הועלו על ידי הלומדות כמאפיינים של הלימוד האקדמי, והן העידו על עצמן כי הם מלווים גם את לימוד הגמרא שלהן. הנשים ציינו כי מאפיינים אלה שונים ממה שמיוחס ללימוד 'נשי' ו'מחובר', כמו נטייה ל'אינטואיטיביות' או 'הפלגה למה אני חושב ומה זה אומר לי'. מרכיב נוסף הוא כלי הלימוד. על פי דברי הנשים לומדות הגמרא מתברר כי כלי העבודה הפילולוגיים, ההיסטוריים והספרותיים זמינים ונגישים עבורן. מודעות היסטורית באה לידי ביטוי למשל בתפיסת הטקסט התלמודי כטקסט ערוך ומרובד, המכיל בתוכו שכבות היסטוריות שונות. מתוך תפיסה זו יש נשים הבוחרות להקדיש זמן דווקא ללימוד המרכיבים הבסיסיים של פשט הטקסט, לפני לימוד הפרשנות המקובלת. היבט נוסף של המודעות ההיסטורית בַּלימוד הוא הניסיון להבין את הריאליה של התקופה הנדונה בטקסט תוך רגישות להשפעה של מציאות החיים בעת כתיבת הטקסט על מה שהגיע לידינו. כלים נוספים הם כלים לשוניים-ספרותיים. בחירת המילים, הקשר בין משפט למשפט, השוואה טקסטואלית בין מקורות מקבילים, משמעות העריכה והקשר בין הלכה לאגדה – כל אלה זוכים לתשומת לב בבתי מדרש של נשים.

מסכתות של בנות

"לימוד קיומי". מושג חמקמק זה בצורותיו השונות – לימוד רלוונטי, לימוד אישי, לימוד מחובר לחיים, לימוד משמעותי – רווח מאוד כמאפיין המיוחד ללימוד של נשים. למרות חוסר הבהירות של הביטויים, ניתן להצביע על כיוון משמעות אחד העולה מהם והוא ניסיון להכניס ללימוד ולידיעה ממדים של רגש ורלוונטיות לחיים, והתרחקות מן התפיסה, המזוהה כגברית, של לימוד כפעולה אינטלקטואלית-תבונית המתקיימת בפני עצמה ומנותקת מהחיים. לימוד קיומי הוא לימוד המחבר באיזשהו אופן את הטקסט לחיי הלומדת שמחוץ לבית המדרש, אך עדיין לא ברור מן הדברים הללו באיזה אופן.

למרות העמימות הקיימת ביחס למושג "לימוד קיומי" עלו מדברי הנשים שלוש דרכים אפשריות להתחבר לטקסט: חיבור בין חיי הלומדת לבין עניין או מושג בטקסט הנלמד. חיבור כזה נעשה דרך מושג שאיננו בהכרח מרכזי בסוגיה. המאמץ הזה, שלעתים, על פי עדות הנשים, הוא מלאכותי ומאולץ, מתואר כך על ידי אחת מהן: "ת'כלס היום בשטח מסתובבות נשים שנורא רוצות להיחשף לגמרא אבל ברמה הזאת של לדעת לפתוח את הספר וליהנות מזה ולספוג רוחניות, לאו דווקא להתייזע ולהתייגע על הגמרא". גישה זו מאפיינת במיוחד מדרשות המיועדות לשנת לימודים אחת, שכן, כפי שהסבירה לי אישה אחרת: "תוכנית שנתית מִטיבה לא יכולה לתת הרבה מאוד כלים. כי אי אפשר לתת כלים בשנה, בשנה אתה יכול לתת לאנשים את ה'וואו"'.

דרך נוספת היא לימוד של מסכתות או סוגיות "משמעותיות". הבחירה ללמד מסכתות המאופיינות בתכנים המזמנים משמעות נובעת משילוב של כמה סיבות: המטרה החינוכית של המדרשות, מענה של המורים/ות למה שהם תופסים כציפייה של התלמידות, וכן העובדה שאלו מסכתות המתאימות מבחינת האתגר הלמדני ללומדות מתחילות. הכינוי הנשמע בהקשר זה –  'מסכתות של בנות' – מתייחס למסכתות כמו ברכות, מגילה, תענית או ראש השנה. מסכתות אלה מזמנות עיסוק ב'דברים יפים, דברים מלבבים', נושאים רוחניים, כמו תפילה, ברכות, מועדים ומשמעותם. לעומתן יש 'מסכתות של בנים', הכוללות את מסכתות נזיקין ונשים, והן בעלות אופי משפטי. הן קשות יותר מבחינה אינטלקטואלית ולכן פחות מתאימות ללומדות מתחילות.

באופן אחר, קיים ניסיון למצוא רובד של רציונל ומשמעות העומד בתשתית הרובד ההלכתי-משפטי גם בסוגיות שאינן בעלות רלוונטיות מיידית, מתוך תפיסה שרובד זה מבטא תפיסת עולם שהיא בעלת משמעות בחיי הלומדת. מהלך זה נתפס על ידי חלק מהלומדות כ'לימוד נשי' השונה מן הלימוד הנהוג, להבנתן, בעולם הישיבות, אשר בו לא עוסקים בשאלה 'מה את עושה עם זה?' אלא מסתפקים בלימוד התורה באשר הוא. דוגמה ללימוד כזה היא עיסוק ב'ממד הנפשי' או, למשל, בדמות החברה הראויה העולה מתוך דיני חובל (בבלי, בבא קמא, פרק שמיני).

יש לציין כי לצד מי שמתייחסות ללימוד כזה כ'נשי', יש אחרות המזכירות גברים הלומדים בדרך זו, ובפרט בישיבות כמו עתניאל או 'שיח', וממילא נראה כי מדובר בדרך לימוד חדשה, אך לאו דווקא כזו הקשורה לנשים באופן בלעדי.

להפיג את החשש

מתוך האמור לעיל, אני מבקשת לטעון שהמאפיינים ה"נשיים" של לימוד של נשים הם מקריים במידה רבה, ונובעים בעיקר מנסיבות הלימוד. אלה כוללות את האווירה השונה בבתי המדרש, עם החירות שבה, לצד ההשפעות האקדמיות המובהקות, וגם את העובדה שנשים צעירות מגיעות לשנת לימוד אחת, וללא ניסיון, ומכאן נגזרות החלטות לגבי תוכני הלימוד ואופיים, כך שהלימוד לא יהיה מתסכל, ובנוסף לכך ייחווה כמשמעותי מבחינה רוחנית.

אם אכן כך, ומדובר בהבדלים מקריים, עולה השאלה מדוע יש עיסוק בשאלת ההבדל בין "לימוד נשי" ו"לימוד גברי" ומדוע רווחת כל כך התחושה שיש לימוד אופייני לנשים. נדמה לי שהיכולת לתת סימנים בלימוד הנשי מפחיתה במשהו את החשש מפני שינוי הסדרים שהוא מייצג. שהרי אם נשים לומדות גמרא, אך בדרך קצת אחרת מגברים, הן אינן נכנסות באמת לטריטוריה המסומנת כגברית. הן אפילו משמיעות קול חדש בעולם, ובכך גורמות להשתלמותו, וכך הלימוד של הנשים משתלב גם במהלכים גאוליים, כפי שהתייחס לכך הרב שג"ר: "נראה לי שניתן ללכת צעד נוסף ולראות בלימוד זה חלק מתהליך הגאולה גופו. קיים סיכוי רב לכך שלמצער, הנשים תגאלנה את התורה, ותחלצנה אותה מהמצר שבו היא שרויה" (רואים את הקולות, עמ' 66).

גם לחלק מהנשים נוח לעמוד מאחורי הגדר המגוננת הזו, שכן כך הן פטורות מהאשמות חברתיות נפוצות דוגמת "לימוד גמרא הופך נשים לגבריות". אם הן לומדות בדרך ייחודית, אזי ממילא אין מקום לטעון טענות מסוג זה.

ומה חושבות על העניין נשים למדניות העוסקות בלימוד גמרא ובהוראתה, נשים שנכנסו לעומק העניינים ולומדות באופן דומה לדרכי הלימוד של גברים? ובכן, רובן של הנשים שאיתן שוחחתי אינן מזהות את הלימוד שלהן כ'נשי', ואף מתקוממות על עצם העיסוק בנושא.

נשים למדניות מסבירות את ההתנגדות שלהן להגדרות אלה באופנים שונים. הן חשות כי ההגדרות הללו נכפות עליהן מבחוץ ואינן משקפות את החוויה שלהן בעולם הלימוד. כך למשל כותבת ד"ר מרב טובול-כהנא: "בית מדרש אינו פועל על פי תכתיבים, על אחת כמה וכמה בית המדרש הנשי אינו יכול לפעול על פי תכתיבים שניתנו לו על ידי בית המדרש הגברי" (למדנות ולמדנות נשית, הצופה). התנגדות לתכתיבים חיצוניים מושמעת אפילו על ידי נשים הסבורות שיש הבדל בין לימוד של נשים לגברים.

הנשים הלמדניות חשות כי הציפייה ללימוד שונה עלולה להותיר אותן בשוליים, ולמנוע מהן השתלבות מלאה בעולם הלימוד. עוד נקודה מטרידה בעיניהן היא האפשרות המובנָה בתוך הציפייה הזו לסמן אותן כ'לא נשיות' אם הן לומדות בדרכים יותר מסורתיות.

לסיכומם של דברים, נראה כי אכן כניסתן של נשים לבית המדרש מלווה ביצירה או בהפצה של דרכי לימוד השונות מאלו המקובלות במרבית הישיבות. עם זאת, דומה כי קשה לבסס טענה שהלימוד של נשים הוא אכן "נשי" באופן מהותי, ונדמה כי יש כאן אפשרויות חדשות המוסיפות על הקיים, והן, כמו הדרכים המסורתיות, פתוחות בפני כל לומד או לומדת על פי נטיות לבם.

ruti.fe@gmail.com

ד"ר רותי פויכטונגר היא חברת הועד המנהל של 'קולך' ועורכת אתר 'קולך'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב, 25.5.2012

פורסמה ב-25 במאי 2012, ב-גיליון שבועות תשע"ב - 772 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: