מתגייסים מאהבה / חיים אמסלם

שירותם של עולים חדשים מ'זרע ישראל' בצה"ל מהווה תנאי מספיק כדי לקבלם לגיור, גם אם אינם מקפידים על כל המצוות. דיין שאינו מכיר בערך הגיוס לא יבין זאת

אחת השאלות המרכזיות העומדת בפני מורי ההלכה בדור זה בעניין הגיור היא האם מותר לקבל לכתחילה את העולים החדשים לישראל מכוח חוק השבות, שאבותיהם יהודים ואמם גויה ועל פי הגדרת הפוסקים הם "מזרע ישראל"?

מתגיירים אלו לא באים בשל סיבה מיוחדת כמו נישואים עם יהודייה או טובת הנאה, אלא משום שאביהם או סבם יהודי, הם משייכים עצמם לעם ישראל ומתגייסים לצבא, וחפצים לראות את עצמם כמו רוב החברה הישראלית, שהיא שומרת על המסורת ועל עיקרי היהדות.

הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה הזכיר את הסיבות שמביאות בדרך כלל גוי להתגייר, והן ממון, שררה או קשרי אישות עם ישראל, ובכל זאת הורה שכשיבדקו אחרי הבא להתגייר ולא יימצא אינטרס זר שבגינו בא, מיד מודיעים לו את כובד עול התורה כדי שיפרוש מהתהליך, ואם לא פרש, יש לראות בו כמי ש"חזר מאהבה". החזרה מאהבה היא לכאורה הגורם לכך שיקבלו עליהם את מצוות התורה, ואהבה לעניין זה היא אהבת ה', אמונתו וקיום תורתו.

בזמננו נוצר מצב חדש, של אנשים שבאים להתגייר ללא שום סיבה מהסיבות שמנה הרמב"ם, אלא רק מתוך אהבת העם היהודי וההשתייכות אליו. האם זו אהבה מספיקה?

בזכות ההקרבה

הגמרא במסכת יבמות מתארת את סדר הגיור שבמהלכו שואלים את המתגייר "מפני מה באת, אי אתה יודע שישראל סחופים ודוויים וצרות באות עליהם?". אם הוא אומר יודע אני ואיני כדאי, מקבלים אותו. אם נבטא את הדברים ברוח זמננו, נשאל: אי אתה יודע שרצונך להשתייך לעם היהודי יחייב אותך לשרת בצבא היהודים, ולהכניס עצמך לסכנה ואולי למיתה? אם אומר הוא יודע אני ובכל זאת מקבל הדבר על עצמו, עלינו לברר האם זוהי סיבה מספקת לקבלו, אף על פי שאנחנו יודעים ומשערים את יחסו הכללי בקשר לקבלת עול תורה ומצוות.

ייתכן שהמוצא לבירור סוגיה זו טמון אף הוא בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים לגבי היוצאים למלחמה: "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא".

מדברי הרמב"ם אנחנו רואים את ההבטחות הגדולות למי שנלחם בכל לבו בלא פחד. כמה גדולה מעלתם של אלו שנלחמים וכוונתם לקדש את השם, אלו שכוונתם לשמור על העם היהודי בארץ ישראל מפני הקמים עלינו לכלותנו. איזו זכות יש להם, ולכל הפחות גדולה זכות זו לעמוד כסיבה מספקת לקבלתם להתגייר, מה גם שבלאו הכי הם "זרע ישראל", שמקבלים אותם גם כשבאים לסיבה, כל שכן וקל וחומר אלו שאין להם סיבה מהסיבות המונעות, אבל יש להם סיבה גדולה וחשובה מהסיבות המחייבות.

אכן, כבר כתב הגאון רבי בנימין קאזיס בספרו מגילת ספר: "כשמרגיש צרת השעבוד ונלווה עמם בצרתם, זה מורה שלבו שלם וחפץ ביהדות עד מאוד". ורבנו צדוק הכהן מלובלין בספר צדקת הצדיק כתב "דעיקר היהדות אשר בשם ישראל יכנה".

מנגד, כשאין מקבלים את המתגיירים הללו, דוחים אותם, מקשים עליהם וממאיסים עליהם את הגיור, מלבד שדבר זה נוגד את הדין וההלכה, יש בזה גם חילול השם. כמו שכתב הרב עובדיה יוסף לעניין הקראים, "שיש חילול השם בעיני הגויים שאנו מרחיקים ופוסלים את העדה שסובלת עמנו בגלות… כי ידוע שכמה מהקראים וראשיהם חתרו בכל עוז למען מדינת ישראל גם בהיותם בגולה, ומהם שנמסרו בידי השלטונות והוציאום להורג על מה שפעלו במסירות נפש למען ישראל, ואף בבואם לארץ ישראל הם מתגייסים לצבא ישראל, ומגִנים עלינו בכל כוחם מידי המחבלים הרשעים שונאי ישראל… ומה יאמרו עלינו החופשים שאינם שומרי תורה ומצוות, בראותם שאנו מרחיקים את אלה שמוסרים עצמם בשביל ישראל, ומבדילים אותם מזרע ישראל וכן לא יעשה, ולכן יש להעמיד הדבר על קו הדין ועל האמת ועל השלום". ולענייננו, ביחס לאותם חיילים שהם מ"זרע ישראל" ובנוסף הם נלחמים ושומרים על עם ה' ובזכותם עשרות אלפי לומדים יכולים לעסוק בתורה, די בסיבות אלו כדי לקבלם לכתחילה לגיור, ואנחנו מצווים לקרבם, להאיר להם פנים ולהקל עליהם.

מחשבה של חומרה

ישנה עוד סברה נכונה בעניין הגיור והיא שבעבר, בזמן רבותינו, רוב ככל עם ישראל שמר תורה ומצוות, וכשאדם בא להתגייר ולא ניכר שרצה לקיים התורה והמצוות – היה חשד שבא בשל סיבה צדדית שמעכבת את קבלתו. אבל בימינו הבא להתגייר רואה שרוב העם אינו שומר תורה ומצוות וחושב לפי דעתו שיש אולי שני סוגים של יהודים – יהודים המקפידים ומחמירים על עצמם ויהודים רגילים שאינם מקפידים כל כך. לכן די במסירות הנפש שלו, בהזדהות ובנכונות שלו להקריב עצמו למען העם היהודי, כדי לקבלו, ובמיוחד שפעמים רבות גרים אלו מאבדים את עבודתם ופרנסתם ואת מעמדם הקודם בקרב בני עמם, ארצם ומשפחתם.

בדומה לכך כתב הרב משה פיינשטיין, שלפעמים גם כשאומרים הדיינים לגר שצריך לשמור שבת, הוא חושב שזה רק הידור וחומרה. וחזר הרב פיינשטיין על סברה זו גם לגבי גיורת שלא רצתה להתלבש בצניעות – מאחר שגם אצל בנות ישראל (גם כאלו ששומרות תורה ומצוות) נפרצו גדרי הצניעות שהיו מקובלים עד אז, חושבת המתגיירת שזו רק חומרה שרוצים הרבנים להטיל עליה. ואף שאומרים לה שהוא דבר איסור היא לא מאמינה להם. סברה זו מובאת פעמים נוספות בדברי אחרוני זמננו.

ובאמת, אם דוחים אותם לסיבה זו, מלבד כל הקלקולים שעלולים לצאת מנישואי תערובת והתבוללות, עוברים על תוכחת הנביא יחזקאל "ואת הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא ביקשתם", אלו הם הנידחים והאובדים שנטמעו והתערבו בין הגויים, ובימינו נתקיים הפלא שזכו הם וזכינו אנו והנה הנם על אדמת ישראל, ועליהם התפללנו ואנו ממשיכים להתפלל ג' פעמים ביום, "מקבץ נדחי ישראל". "גדול קבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים). ובתוך הקיבוץ אנחנו נדרשים לעניין השבתם וגיורם. כבר כתב הרב עוזיאל שיש מצווה לקרבם ולגיירם אפילו אם אנחנו יודעים שלא יקיימו המצוות. וכל שכן וקל וחומר באלו שהם צאצאי יהודים, וכל שכן כשאנו רואים שהם מוסרים נפשם למעננו, וכל שכן וקל וחומר כשהם מקבלים עליהם כל המצוות, ומתחייבים לקיים חלק.

חשוב להדגיש כי ברור שבלי קבלת תורה ומצוות לגמרי אין אפשרות לקבלם. כאלה שימשיכו לחיות כמאז ומקדם לכל דבר ועניין, בלא שום שינוי מעשה המראה כניסה ליהדות – הלב וההיגיון הבריא ממאנים לקבלם. אולם ברוך ה', כאן בארץ ישראל, כשבנקל אדם יכול להיות "שומר מסורת" על ידי שהוא מקדש על היין בשבת, צם ביום כיפור, האישה מדלקת נרות בשבת וחג, הוא נמנע ממאכלי טריפה, נמנע מחמץ בפסח, מכבד את החגים המסמלים את היהדות, ואולי אף מניח תפילין – האם נחשוב אנשים כאלה לגויים? הנאמר על אלו שלא עשו בזה כלום? בוודאי שלא! במקרים אלו מילה וטבילה לשם יהדות עם קבלה וקיום של המצוות המוזכרות ודאי תועיל, זאת בנוסף למצוות שהוגדרו בספר 'מלמד להועיל' שאותן בוודאי ירצה לקבל, כגון: איסור עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, מצוות צדקה, כבוד אב ואם, אהבת הרע – ואחר כך יאמר בסתם שמקבל עליו מצוות היהודים ודיו.

וידוע מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות כי "מעיקרי האמונה בתורה כי כשיקיים אדם אחת מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן ולא שיתף עימו כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה מאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר ר' חנניה בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו' כי המצוות בהיות הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהנה על מתכונתה ובעשות אותה מצווה תחיה נפשו".

בחבלי היחס לצבא

מדברינו עד כה מתברר כי מסירות הנפש למען כלל ישראל עד כדי סכנה ומיתה, כפי שלצערנו קרה וקורה עם חיילי צבא ההגנה לישראל, היא מצווה הראויה להיכלל ולהימנות בין הגורמים המעידים על עומק כוונת המתגייר, וממילא תדרוש מהדיינים המגיירים להסביר ולהאיר לו פנים.

עם החיתום נאמר כי לצערנו ישנם דיינים רבים שעבורם שירות בצה"ל אינו נחשב למאומה ולפעמים אף גרוע מכך. סוגיית גיוס החרדים המהדהדת בראש סדר היום הציבורי מבטאת את יחסם הקר עד עוין של חלק מהחרדים לשירות הצבאי. לאור הדברים האמורים כאן, נוכל לקשור בין היחס לשירות בצבא ליחס לבעיית הגיור ולמתגיירים הבאים לקשור את גורלם עם העם היהודי. בהיעדר תחושת אחריות ושותפות לגורלו של העם היהודי היושב בארצו, אין הבנה למעלתם העצומה של שירות בצבא ומסירות נפש עבור עם ישראל ובאותה מידה אין הבנה לנחיצות לפתור את בעיית הגיור במדינת ישראל ולקרב את כל החיים כישראלים ומבקשים להיות גם יהודים.

 ח"כ הרב חיים אמסלם הוא יו"ר תנועת עם שלם ומחבר הספר "זרע ישראל"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב, 25.5.2012

פורסמה ב-25 במאי 2012, ב-גיליון שבועות תשע"ב - 772 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: