חג מתן 'אורית' / מנחם ולדמן

בדורות האחרונים נכתבו ספרי התורה של יהודי אתיופיה בידי סופרים נוצרים, שהעתיקו אותם מנוסח המקרא המצוי בכנסייה. מהדורה חדשה מחזירה את הדברים אל קדמותם

מנהגיהם הדתיים של יהודי אתיופיה אפיינו אותם כקבוצה מיוחדת ונבדלת בתוך אתיופיה. בניתוקם רב השנים מיתר עדות ישראל ובהיעדר ספרות חז"ל היו התורה ויתר ספרי המקרא המקורות הכתובים הבלעדיים למורשתם, לצד מעט כתבים מקודשים. הם אופיינו כמי ששומרים את דת ה'אורית' – היא התורה – ואף כונו לעתים בשם 'אוֹרִיתַאוִוי'.

לצד היבדלות מן הגויים, כולל הקפדה על מנהג ה'אַטִינְקוּן' (אל תיגע בי), שהוא איסור מגע נכרי, ניתן למצוא אצל יהודי אתיופיה השפעות רבות שמקורן בתרבות הדתית הנוצרית האתיופית.

למורשת ההיסטורית האתיופית, השזורה במורשת הנוצרית האתיופית, ישנם מאפיינים מקראיים מובהקים: בני העם האתיופי מייחסים את שורשיהם ההיסטוריים והדתיים לשלמה המלך ומאמינים שמייסד שושלת המלוכה, מֶנֶלִיק, הוא בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, ושהוא לקח את ארון הברית מירושלים והביאו לאתיופיה. לפי מסורתם, הדת היהודית הייתה דתה של אתיופיה עד לקבלת הנצרות בידי המלך אֵזַנַה, באַקסום, במאה הרביעית. גם לאחר התפשטות הנצרות באתיופיה – ועד ימינו – קיימת בקרב תושביה זיקה יוצאת דופן לארץ ישראל, לדת ישראל ולא-לוהי ישראל. לא בכדי נחשדו הנוצרים באתיופיה בעיני קתולים שהגיעו מאירופה במאה השש-עשרה כקרובים מדי ליהדות.

מיוונית לגעז

דוגמאות מובהקות להשפעות שמקורן במורשת האתיופית הם נוסחי ספרי המקרא שבידי יהודי אתיופיה. לפחות בדורות האחרונים נכתבו ספרי ה'אורית' בעבורם בידי סופרים נוצרים שהעתיקו אותם מנוסח המקרא המצוי בכנסייה. התיחום בין חמשת חומשי התורה לבין יתר ספרי המקרא אינו מובהק. ספרי ה'אורית' שברשות העדה מכילים, נוסף על חמשת חומשי התורה, את הספרים יהושע, שופטים ורות, הנושאים אף הם את השם 'אורית'. לעתים נכרכו עם ספרי ה'אורית' כתבים נוספים הכלולים בקאנון האתיופי, כגון ספר היובלים.

כבר בעבר הרחוק, במצוקות הישרדותם הדתית ובהיעדר כתבים משלהם, מצאו יהודי אתיופיה מורשת כתובה דווקא אצל שכניהם הנוצרים, הן ספרי מקרא והן כתבים נוספים. מני אז הם משתמשים בהם, לאחר שהשתדלו להשיל מהם סממנים נוצריים.

הנוסח האתיופי של המקרא כתוב בלשון גְעְז, שפה שמית שהייתה לשונה הקדומה של אתיופיה, ונותרה עד ימינו לשון התפילות וכתבי הקודש. התרגום לגעז נעשה לאחר המאה השלישית לספירה, ומקורו בתרגום השבעים, תרגום יווני שנעשה ביסודו באלכסנדריה למן המאה השלישית לפני הספירה.

בשפת הגעז מצויות מילים שמקורן בארמית ובעברית, וחלקן מופיעות בנוסח המקרא האתיופי. אולם אין הכרח להניח שלפני המתרגם האתיופי עמדו נוסחים עבריים. סביר יותר להניח שיש בכך עדות להשפעות יהודיות קדומות באתיופיה, שעקבותיהן מצויות גם בלשונות המקום.

עד היום ניתן לשמוע באתיופיה את המילים: 'תָבּוֹת', תיבה – ככינוי לארון הברית, שדוגמה שלו מצויה בכל כנסייה ב'קֵדוּסְתֵא קֵדוּסַן' – קודש הקודשים, שהוא החלק הפנימי והמקודש בכנסייה; בית התפילה מכונה 'צַלוֹת בֵּית'; הדת או האמונה נקראות 'הַיְימָנוֹת'; הקרבן נקרא 'קוּרְבָּן', והצדיק נקרא צדיק – גם באמהרית.

פרשנויות ייחודיות

ניתוקם של יהודי אתיופיה מהעם היהודי והיצמדותם לפשטי המקראות הביאו לפרשנויות ייחודיות של פסוקי התורה. לחלק מהפירושים ניתן למצוא דמיון, ואולי אף שורשים, במסורות שרווחו בקרב קבוצות וכתות יהודיות בימי הבית השני. להלן כמה דוגמאות:

א. חלק מיהודי אתיופיה נהגו לקיים את מצוות ברית המילה ביום השביעי. ייתכן שהשיבוש אירע בשל גרסאות שבהן נכתב (בגעז): "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ביום השביעי ונכרתה…" (בראשית יז, יד), וכן במילתו של יצחק: "וימל אברהם את יצחק בנו בן שבעת ימים" (שם כא, ד). בהתאם, לנוסח התורה המקורי ניתנה פרשנות בידי כוהני העדה לאמור: "ערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו עד היום השמיני, ונכרתה".

ב. במצוות ספירת העומר נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עֹמר התנופה…" (ויקרא כג, טו). יהודי אתיופיה אינם מפרשים את "ממחרת השבת" כדרכם של חז"ל, ממחרת יום טוב ראשון של פסח, ולא כבייתוסים, ממחרת השבת שבתוך ימי הפסח, אלא ממחרת שביעי של פסח. כל שבעת ימי הפסח נחשבים אצלם כשבוע שלם ונקראים 'שבת', וממילא בצאת שבוע הפסח יש להתחיל בספירת העומר.

ג. לציווי התורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא) שמעתי פרשנות מפי כוהני העדה: אסור לשחוט בעל חיים כשהוא קטן, כל עוד הוא יונק מחלב אמו.

ד. במורשת העדה לא קוימו מצוות המזוזה והתפילין. בשנת 1845 שלח אוהב גר לוצאטו (בנו של שד"ל) שאלות אל הכוהן אבא יצחק, שנחשב למנהיג רוחני במחוז גונדר. אחת מהן נגעה לאופן קיומם את הציווי "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, יח). תשובת הכהן הייתה: "אנו כותבים את המצוות על שערי המקדש [בית הכנסת] שלנו. אנו כותבים על ידינו, אולם המים מוחקים את הדיו שלנו. הדיו שלכם איננה נמחקת" (מנחם ולדמן, מאתיופיה לירושלים – יהודי אתיופיה בעת החדשה, ירושלים תשנ"ב, עמ' 39).

מחזורי היובלים

יהודי אתיופיה מתחילים לספור את ימי העומר ממחרת יום שביעי של פסח. ביום החמישים – י"ב בסיוון – חל חג השבועות, הנקרא חג המַאְרֶר, שמשמעו חג הקציר. לפי עונות השנה באתיופיה אין אלו ימי הקציר אלא ימי החריש והזריעה שלפני עונת הגשמים. על כן נהגו יהודי אתיופיה לעשות חג מארר שני בעונת הקציר, כעבור שישה חודשים, ביום י"ב בכסלו.

אף שאין זיהוי מפורש בתורה לחג השבועות כזמן מתן תורה, גם יהודי אתיופיה מאפיינים מועד זה כחג מתן תורה ומזכירים זאת בתפילות היום. המקור לכך מצוי ככל הנראה בספר היובלים, המקודש בקרב יהודי אתיופיה ומכיל מקורות רבים למורשתם. ספר היובלים האתיופי תורגם מיוונית לגעז. המקור העברי ואף היווני אבדו כמעט לחלוטין, ודווקא הנוסח האתיופי שרד בשלמותו. בספר היובלים מצוין זמנו של חג השבועות באמצע חודש סיוון, והחג נקשר עם מתן התורה בהר סיני. הספר מייחס לחג השבועות שורשים קדומים – הרבה קודם מתן התורה – בברית שכרת ה' עם נח ועם הדורות הבאים אחריו בצאתו את התיבה, גם כן בחודש סיוון.

ספר היובלים מדגיש את איסור אכילת דם הבהמה, החיה והעוף כמרכזי בברית זו. בדורות שלאחר ימי נח ועד לימי אברהם וכן לאחר ימי יעקב לא נשמר איסור אכילת הדם. בהר סיני חזר איסור זה בכריתת ברית מחודשת שכללה הזאת דם על בני ישראל, ועמו חזרה שמירת החג בחודש סיוון. ספר היובלים מציין שחג השבועות וחג הביכורים הם "משנה חג" ו"משנה משפט החג" המקורי שנקבע בברית עם נח (ראו ספר היובלים פרק ו במהדורת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא).

במסורתם של יהודי אתיופיה נשמר בחג המארר הראשון, ביום י"ב בסיוון, זיכרון מתן התורה, ואילו החג השני, ביום י"ב בכסלו, התאפיין כחג הביכורים, אשר בו הביאו מהתבואה החדשה מתנה לכוהני העדה, לברכתם.

ישנו מועד נוסף אשר בו מזכירים את מתן התורה ואת כריתת הברית בהר סיני – חג ה'סיגְד'. ביום זה, יום כ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים, היו עולים להר בתהלוכה שבמרכזה נישאה ה'אורית', הרבו בו בתפילות ובהשתחוויות וצמו עד לאחר חצות היום לכפרה ולסליחה. כוהני העדה קראו מה'אורית' על מעמד הר סיני וכן את פרקים ט-י מספר נחמיה על אודות חידוש הברית עם א-לוהי ישראל בימי שיבת ציון מבבל. בישראל מתקיים המעמד בטיילת ארמון הנציב הצופה אל הר הבית.

יש לציין עוד שבמסורת העדה מחולקות שבתות השנה לשביעיות, כשהשבת השביעית – ה'לֶנְגָתָא סַנְבָּט' – מקודשת יותר ונחשבת שבת של חסד וכפרה. נראה שלמסורת זו שורש בפרשנות התורה על אודות ספירת שבע השבתות עד לחג השבועות.

מהדורת קורן

הגעז איננה שפה חיה כבר למעלה מאלף שנה. כוהני העדה היו מתרגמים לציבור לאמהרית או לטיגריניה, בעל פה, באופן חופשי, את נוסח התורה. בעת החדשה נדפסו כמה תרגומים של ספרי המקרא לאמהרית. תאמרת עמנואל (1888–1963), מהאישים המרכזיים בעדה, ששלט בשפות רבות כולל עברית, עסק בתרגום התנ"ך לאמהרית, אולם כתביו אבדו.

הוצאת קורן הוציאה לאחרונה מהדורה הכוללת את חמשת חומשי התורה, את חמש המגילות, את ספר תהלים ואת כל ההפטרות בעברית ובאמהרית, עמוד מול עמוד. המהדורה באה לענות על ציפייה רבת שנים של אחינו העולים המבקשים למצוא דרך המחברת את פסוקי התורה כפי ששמעו ולמדו באתיופיה עם לשון התורה המקורית.

הנוסח האמהרי מיוסד על תרגום שנעשה בשנות השישים של המאה הקודמת. מניסיוני בהוראת היהדות למדתי שהוא מדויק ונקי יחסית מהשפעות זרות. זאודו ברהן, עולה מאתיופיה העוסק כבר שנים רבות בהוראת יהדות ובבלשנות, ואף חיבר מילון אמהרי-עברי, נרתם לאתגר ועמל על הגהת הנוסח ועל סידורו.

במהדורת קורן הותאמו הפרקים והפסוקים לתנ"ך העברי. נעשתה חלוקה לפרשיות כנוסח המסורה ונמחקו תוספות שהגיעו מהתרגום היווני הקדום. כמו כן תוקנו שמות ומילים שרחקו בגעז ובאמהרית מן המקור העברי. לדוגמה: שָׂרַי אשת אברהם, שהפכה לשׂוֹרָה; אחשורוש, שהפך לאַרֶטֶקֶסֶס; ושתי, שהפכה לאַסְטֶן. גם מִרים אחות משה הושבה למקורה; בשל הקונוטציה הנוצרית הקשורה באתיופיה היא נקראה מַרְיָים.

אמרו רבותינו: "כל המגיה בספר תורה אפילו אות אחת הרי זה כאילו כתבוֹ כולו" (מנחות ל ע"א; משנה תורה, הלכות ספר תורה ז, א). על אחת כמה וכמה גדול מעשה מהדורת קורן, המשיבה תורה למקורה ומנגישה לאחינו יהודי אתיופיה את לשון התורה וכתבי הקודש במקורה ובטהרתה עם השפה השגורה בפיהם. והכול בדקדוק ובכתב צח ונאה, כדרכה הדייקנית והמהודרת של הוצאה זו.

הרב מנחם ולדמן הוא חוקר יהדות אתיופיה ופעיל מרכזי בעלייתה ובקליטתה. יזם וליווה את תרגום התנ"ך לאמהרית

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב, 25.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במאי 2012, ב-גיליון שבועות תשע"ב - 772 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. לדעתי חשוב שיהודי אתיופיה ישמרו על מנהגיהם ומסורותיהם.חבל שמסורות ששרדו מעל אלף שנה יאבדו וייטמעו במסורות אחרות. גם על הקשר לגעז כדאי לשמור בדיוק מאותן סיבות שאת התלמודים לא לומדים בתרגום לעברית.

  2. מסכימה איתך גלבוע!! זה אסון למסורת האתיופית..עוד שלב להיכחדותה.זה קורה אחרי אלפי שנים של שמירה אדוקה…דווקא בישראל ,ארץ הקודש הכנספת!

  3. ס.ש. אליה ותמר

    וכעת יצא לאור באותה הוצאה, הוצאת 'קורן', גם סידור תפילה בתרגום לאמהרית, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: