שניים, כמו זוג עיניים / יהודה גזבר

פעם בשבוע או כשמתאים, תלמוד או שירה, רחוק או קרוב – שיחה עם ארבע 'חברותות' שהלימוד המשותף הוא נקודת אור בחייהן הבשלים

שני אנשים יושבים מול דף. ואולי שתי נשים יושבות מול דף? לעתים הדף הוא חלק מספר, לעיתים הוא מצולם, או דף וירטואלי. גם המקום שבו הם יושבים אינו קבוע: פעם הם יושבים בבית המדרש, או מול הסקייפ, פעם אחרת הם יושבים בבית קפה או בלשכה ומשוחחים. אפילו הטקסט הנלמד עצמו אינו קבוע, אלא נע בין כותרות העיתונים, דרך יהודה עמיחי ואריך פרום ועד לדף היומי. כך או כך, שני אנשים חוברים זה אל זה מול טקסט חיצוני להם; קוראים, לומדים, מנסים להבין.

אבל דרכים רבות יש ללימוד. אפילו המילה הזו, 'חברותא', משמעותה במקורה הארמי 'חיי חברה'. כשחוני המעגל חוזר לאחר שבעים שנה ואיש לא מכיר בו, הוא מבקש רחמים ומת. רבא מוסיף על הסיפור את דברי העולם: "או חברותא – או מיתותא", היינו – או חברים, או מוות. וכך היה בית המדרש: סוער, אסוציאטיבי, קבוצת חברים יושבים ולומדים. אפשר ללמוד גם מפי מרצה, או מפי רב. אפילו ללמוד לבד, עם ספר עזר או בלעדיו. אבל הלימוד והחברותא התנקזו אט אט אל מושג מובהק יותר: שני אנשים הלומדים 'אחד על אחד', בוויכוח או בהשלמה. ואם ייכנס אדם לבית המדרש בימינו אנו, יראה איך המון האנשים נסתדרו לכדי זוגות זוגות היושבים ומתנצחים זה עם זה.

מה גורם לאנשים לצאת מתוך עצמם ולבקש חברותא? מה נותן להם הלימוד המשותף שהטקסט עצמו אינו יכול להעניק? ואם לדייק את המילים: איזה דבר, גדול מסך חלקיו, יוצא מתוך הלימוד המשותף בשניים? פגשנו ארבע חברותות, שאינן מייצגות דווקא את כל גוני החברותות הקיימות. זו אמירה מעודנת: למעשה אלה הן חברותות יוצאות דופן, המגשרות על עולמות, שונות מהחברותא הקלאסית הנעשית בין בני אותו גיל ואותו רקע. זה מעניין יותר, ואולי דווקא משם ילך ויתברר המענה לחידת משמעותה של חברותא. מענה שאולי אינו מענה חד וחותך וברור, ואין לכותבו שחור על גבי לבן, אבל זהו כל סוד קסמו.

החברותא של ראש העיר

"עָצוּב הוּא לִהְיוֹת רֹאש הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם", כותב יהודה עמיחי, כי "מַה יַּעֲשֶׂה בָּהּ? יִבְנֶה וְיִבְנֶה וְיִבְנֶה". אבל בלשכת ראש העיר ירושלים יושבים שני אנשים ודווקא אינם עצובים על אותה בנייה משותפת. האחד: ניר ברקת (54), יזם הייטק בעבר, כיום ראש עיריית ירושלים, נין ונכד לבעל התניא. השני: הרב שמואל זעפרני (58), ראש ישיבת המאירי וסגן נשיא מכללת ליפשיץ. שניהם נפגשו לפני שבע שנים, כשברקת, אז נבחר ציבור טרי (חבר מועצה, עדיין לא ראש עיר), בא לבקר את הרב מרדכי אליהו. הרב זעפרני היה אז ראש לשכת הראשון לציון, והוא וברקת נפגשו.

הידידות הייתה טבעית לשניהם, הם אומרים; הרב זעפרני מצא בניר ברקת אדם אידיאליסט, שמחובר לאותם ערכים שהוא עצמו דוגל בהם פחות או יותר. "לדוגמה", הוא אומר, "אני מאוד מאמין בחינוך, במהפכה ערכית, בצורך לתת לנוער שלנו אידיאלים, ושמחתי למצוא בנבחר ציבור את אותם הערכים. ניר הוא אדם ערכי". והדברים נשמעים כפרוספקט בחירות, עד שפתאום מגיח הצד האישי. "הוא משורש נשמתי", הוא אומר ומשתתק. ברקת עצמו, כך הוא אומר בפשטות, מצא חבר.

לקח להם שנה או שנתיים להתחיל ללמוד ביחד, והם ממשיכים עד היום. בינתיים השתנו דברים בירושלים: הרב אליהו זצ"ל נפטר, ברקת הפך להיות ראש העיר, אבל החברותא עדיין ממשיכה, על אף הלו"ז הדוחק והצורך לעשות דברים נוספים. קשה להיות החברותא של ראש עיריית ירושלים: לא מעט פעמים החברותא מתבטלת או נדחית בשל עיסוקים שונים. הראיון הזה, לדוגמה, התנהל טלפונית; למחרת טס ברקת לחו"ל. ובכל זאת, הם לומדים בימי שישי כמעט דרך קבע. משתדלים שתהיה לפחות שעה וחצי של לימוד ושל שיח שוטף. ומה ילמדו? הטקסט ללימוד אינו קבוע. בשיחה מַקדימה הם מעלים נושא אקטואלי – וכאלה לא חסרים בירושלים – והרב מכין את החומר מראש. לפעמים זו סוגיה בגמרא, לפעמים אלה קטעים מספרי אמונה, ולפעמים דיבור משותף על סוגיות אקטואליות.

אותן סוגיות אקטואליות חוזרות ונשנות בדיבור שלהם, נשזרות בין הסיבות לתחילת הלימוד והדברים שהחברותא תורמת. "כראש עיר", אומר ברקת, "אני נתקל בהרבה מאוד מקרים שכורכים הלכה עם מציאות. כשמשהו כזה קורה אני מרים טלפון לרב זעפרני ומתייעץ איתו. חשוב לי לשמוע מה ההלכה אומרת. זה נותן פרספקטיבה יפהפייה, עומק, תחושת ביטחון – אני מתחבר למקורות שלי, לשורשים שלי, ומהם אני יונק את ההחלטות".

הרב זעפרני מבקש לחדד; הרבה בעיות הלכתיות עומדות לפתחו של ראש העיר ירושלים. דברים שאין לדעת אל נכון האם הם מותרים או אסורים. כל קבוצה אומרת שהצדק איתה, שכך ההלכה ואין בלתה, ואדם שאינו יודע עומד נבוך. יחד הם לומדים את ההלכה, מבררים מה האמת ומה ההחמרות.

והרי כתושב העיר, וכרב מהזרם השמרני בציונות הדתית, גם לך עצמך יש נגיעה אישית במה שתאמר ההלכה – אני תוהה בקול, וניר ממהר להגן: "אחת הסיבות שבגללן אני אוהב ללמוד עם הרב זעפרני", הוא אומר, "היא שהוא מציג את מגוון השיטות. הוא לא אומר לי 'זאת ההלכה ואין בלתה', אלא מפרט מה הצדדים להקל, מה הצדדים להחמיר, מה בכלל אינו חלק מההלכה אלא דעות של אנשים. וכך אני יכול להציע פתרונות לסוגיות. זה תורם לי משלושה כיוונים. קודם כול, כאדם. שנית, כאיש ציבור. שלישית, כראש עיריית ירושלים, על כל מה שהמושג הזה מכיל בתוכו".

הרב זעפרני משלים: "העיר מורכבת מאוד. נפיצה מאוד. אחרי מגע עם הציבור הדתי לאומי, החילוני והחרדי בעיר, ניר מאמין יותר מאי פעם עד כמה חשוב לחנך לסובלנות, לא לראות באחר את הסטריאוטיפ עליו, להכיל את השונה".

ועם שהוא אומר את זה כמו נפרץ איזה סכר; השיח שלהם משתנה. שוב ושוב הם מדברים על הכלה, על מפגש, על לבוא בלי דעות קדומות. הרב זעפרני מדבר על היכולת האנליטית של ניר, החשיבה לעומק, השאלות הקשות. ברקת מדבר על היכולת שלו להבין את אבא שלו, שלמד גמרא כשהיה צעיר ובעצם בא מעולם תרבותי שהיה זר לו. "בכלל", הוא אומר, "הלימוד חשף הרבה דברים שלא ידעתי. פתאום ראיתי איך ההלכה אינטואיטיבית, קשובה לסביבה, מעניקה פרספקטיבה לסוגיות היומיומיות שאנחנו נתקלים בהן. לכל דבר יש שני צדדים".

הדיון הקצר הזה בענייני מחלוקות גם חותם את השיחה. "שנינו", הוא אומר, "תלמידים של הרב אליהו זצ"ל שחינך לאהבת ישראל. מתוך עשרות ומאות שעות שישבתי איתו, למדתי לחפש אחר המכנה המשותף. לראות את הכיוונים השונים. את זויות ההסתכלות השונות, לא לשכנע את השני אלא להכיר אותו. זה העניין בחברותא".

המוזיקה שבין הלבבות

"הרב דרייפוס הוא לא 'המורה ליהדות' שלי", אומר גיורא (72), "הוא ידיד נפש. מלבד המשפחה שלי, הוא האדם הכי קרוב לי בעולם". לצידו יושב הרב דרייפוס (62) ונבוך. אבל גם בשביל הרב דרייפוס עצמו, מתברר למפרע, גיורא הוא לא ה'מורה לשירה' שלו, אלא חבר. אפשר לראות: מדי פעם הם מדברים בגוף ראשון רבים. "זה מאוד מוצא חן בעינינו", אומר גיורא בתגובה למשפט של הרב דרייפוס, והאחרון מהנהן כמו גיורא דובר את שניהם.

קצת רקע ביוגרפי: הרב יאיר דרייפוס הוא ראש ישיבת 'שיח יצחק' באפרת. גיורא רפאלי היה בעברו נגן קרן יער וסולן בלהקות שונות. בשנת 80' היה שותף להקמת הקיבוץ הרדוף ומאז 91' הוא מלמד את שיטת 'גילוי הקול'. החברותא הזו החלה לפני שנה, הוא מספר, כשפנה לרב דרייפוס אחרי שתים עשרה שנים של חבֵרוּת. "שאלתי אותו", הוא מצטט את עצמו ומצטחק, "הרב יאיר, מה זה גמרא? מה זה תלמוד? והוא אמר לי: תבוא פעם לישיבה, תראה".

הם לומדים בכל יום רביעי, לפחות שעה. גיורא מגיע במיוחד מקיבוץ הרדוף שבגליל התחתון לישיבתו של הרב דרייפוס שביהודה. "בשבילי יום רביעי הוא היום הכי נפלא בשבוע", אומר גיורא, "יום שהוא כולו מפגש עם החלק הפנימי של עצמי, ועם החלק הרוחני של היהדות. אני בא לפה ואני מרגיש שאני נושם יותר עמוק, מתמלא מתחושת החופש. אנשים חושבים שללמוד תורה זה לדעת דברים, ואני חושב שהלימוד הזה הוא בעיקר ללמוד איך לחיות".

אל תתבלבלו: הם לומדים גמרא. בחורף האחרון, לדוגמה, למדו את פרק שישי בבבא קמא. "זה התפתח לכל מיני תובנות מעניינות", אומר הרב דרייפוס, "וזה מאוד הפתיע אותי שאפשר להגיע לזה גם מתוך דף גמרא ולא מר' נחמן או משהו כזה. מסתבר שכששני אנשים מבוגרים מגיעים עם מה שהם צברו בחיים שלהם, ומביאים את זה לתוך הלימוד, הכול נראה אחרת".

למעשה רצה הרב דרייפוס רק ללמוד לשיר. הוא נפגש עם גיורא, והתחיל ללמוד איך יוצא הקול בצורה נכונה. ממש בהתחלה הם דיברו על הזרימה האינסופית של הקול, והרב דרייפוס הביא קטע מהזוהר שמדבר על אותה נקודה. מאז התחיל הרב דרייפוס להביא גם חומרים נוספים, סיפורים חסידיים, קטעי מדרשים ועוד. לימוד באופן קבוע עדיין לא נוצר אז, אבל הם נהיו חברים: המשפחות נפגשו, נוצרו חברים משותפים. מדי פעם היו נפגשים בתדירות לא קבועה, מדברים, עורכים מפגשים בין תלמידי הישיבה ובין חברי הקיבוץ האנתרופוסופי הרדוף, שגיורא הוא ממייסדיו.

"השיחה בינינו הייתה תמיד על עניינים רוחניים", אומר גיורא, "אבל לא על היהדות. לא על התרבות שלנו". החברותא עצמה, הוא אומר, היא כולה מפגש עם החלק הפנימי שלו. "מבחינתי זה עיקרון", אומר הרב דרייפוס, "אדם צריך לבוא עם הכנות שלו, עם האמת שלו. בדו שיח בינינו נוצר אמון עמוק, וכל אחד יכול להישאר בגבולות הגזרה שלו בלי צורך להתפתל או משהו כזה". וגיורא מסכם: "הרב דרייפוס הוא נושא הדגל של החופש".

כנראה שזו הסיבה שהוא לא נותן לגיורא לחזור בתשובה. "בהתחלה אשתו מאוד חששה מהחברותא, חשבה שיחזור בתשובה", הוא מחייך. "הבטחתי לה שאני אחראי שזה לא יקרה: אי פירוק המשפחה בשבילי הוא החזרה האמיתית בתשובה". ואכן, גיורא מסתובב בישיבה – ולומד גמרא, וזוהר, ותנ"ך – בלי כיפה. מדי פעם הם מתבדחים על כך שגיורא חילוני דוס והרב דרייפוס דוס חילוני. זה מתבטא גם בלימוד עצמו: מאוד חופשי, מאוד פתוח, כשכל אחד מביא את עצמו אל תוך הלימוד, מדבר על עצמו ועל המקום שבו הטקסט מוצא אותו.

"בהתחלה אמרנו", מספר הרב דרייפוס, "שאנחנו מחפשים את הרוח החופשית, את הכנות, את היושרה. ובשביל זה צריך להוריד את הלבושים, להשתחרר, להביא את המקום הכי אישי והכי עמוק שלך, ולראות איך הלימוד משנה בו משהו".

ואמנם, נראה שיותר משהלימוד נותן להם ידע משותף ותורם להם בצד החושב והמודע, נוצר כאן איזה קשר שיוצא מכדי החברותא עצמה והחומר הנלמד. "בראייה שלי", אומר הרב דרייפוס, "יש פה צד מאוד אישי, וגם באיזשהו מקום זה חורג מהאישי. אני מרגיש שיש כאן נגיעה במאוויים כמוסים שאנשים לא יודעים אותם. לפרוץ את המצור, לחצות את הרוביקון, להגיע למישהו אחר". ופעם אחת, הם מספרים, בפגישה בין אנשי הישיבה ובין אנשי הקיבוץ ותלמידיו של גיורא, הם פשוט ישבו ושרו. לא דיברו, לא החליפו דעות. "כשאנשים נפגשים", אומר הרב דרייפוס, "מילים מנוסחות היטב נפגשות במילים אחרות מנוסחות היטב. אבל אנשים לא נפגשים באמת: כל אחד מנסח באופן מלומד את התודעה שלו. וכשהתחלנו לשיר זה פשוט איחד את הכול. בלי מילים, פשוט מוזיקה. אתה לא נפגש עם הדעות של האחר, אתה נפגש איתו עצמו".

האור שבין המילים

כשיוסי הצלם מגיע הוא מציב את ליאורה וחיה בשולחן אחר, בזוויות האור המתאימות, מסיט את המלח והפלפל מהשולחן ומתחיל לצלם. "אל תסתכלו למצלמה", אני מבקש מהן, "תלמדו". חיה מוציאה דף שהביאה ליאורה, מיטיבה את המשקפיים ומתחילה לקרוא קטע קצר משל אריך פרום. כשהיא מסיימת נוצר רגע קטן של שקט, ואז חיה מעירה: "אני מרגישה שזה מדבר בדיוק על החיים שלי". הן מתחילות לדבר ביניהן, ללמוד יחד. נראה שלרגע הן שוכחות הכול, את החיים, את המקום, הדמויות שסביבן. אין בעולמן אלא הן והטקסט.

על כל פנים, הצלם מצליח לצלם כמה תמונות.

חיה אברהמי (60) מקיבוץ ניר אליהו הייתה מורה לאמנות בבית הספר חוף השרון כשליאורה לוי (54) ממצפה הושעיה הובילה פרויקט בתיכונים בשם 'שבר ותיקון', שיועד לכיתות י"א וי"ב. בין היתר עסק הפרויקט בחיבור שבין טקסטים ואמנות. "טקסטים מדהימים", מבקשת חיה להדגיש. כשאני מבקש דוגמה, היא אומרת: "הרב קוק, מדרשים, ספרות יהודית עכשווית. פתאום גיליתי שיהדות לא מתקשרת אוטומטית לכפייה, שיש לה", היא נושמת עמוקות, "שיש מרחב".

"מהרגע הראשון היה חיבור מיידי", אומרת ליאורה. "נפגשנו ונהיינו חברות". הן התחילו יחד את הפרויקט עם הכיתה של חיה; התחילו בכיתה י"א, והיו אמורות להמשיך גם לי"ב, אלא שמשהו הפריע. "במהלך הפרויקט הזה," אומרת חיה, " מימשתי את השבר: חליתי". במילים אחרות: בקיץ שבין י"א לי"ב חיה חלתה בסרטן מוח עצם.

היא פרשה מללמד. תחילה התאשפזה בכפר סבא, אחר כך בתל השומר. וכיוון שהמרחק ביניהן הלך וגדל, הייתה ליאורה שולחת אליה מכתב אישי בכל יום במהלך המחלה: שיר, קטע ללימוד, קטע של תפילה, כמה מילים אישיות. היא מראה כמה מהמכתבים האלה. ה'שפת אמת' מודפס במחשב, המילים האישיות כתובות ביד, בעט כחול. לפעמים הייתה שולחת פרקי תהילים. פתאום מודיעה: כולם קוראים עלייך תהילים עכשיו. "תגידי", הייתה ליאורה דוחקת בחיה, "אם לא יועיל, לא יזיק".

לפני שנתיים עברה חיה השתלת מוח עצם עצמית, והבריאה. היא לא חזרה ללמד, גם לא ליצור, אבל הקשר עם ליאורה נמשך. לחברותא שלהן אין תדירות קבועה. הן גם לא נפגשות הרבה: רק בשביל הראיון הדרימו שניהן עד תל אביב. הקשר, הן אומרות, בעיקר טלפוני. "המשפחה שלי", אומרת חיה, "כבר מכירה את השיחות האלה. כששיחת טלפון מתארכת יותר מדי, הם אומרים 'אה, אלה השיחות של ליאורה'". וכך הן לומדות: אחת מול השנייה, טלפונית.

ליאורה מרכזת בשנים האחרונות בית מדרש רב תחומי במכללת שאנן, ומנהלת בית לתרבות יהודית בבית שלה. העיסוק המרכזי הוא חיבור בין אמנות לטקסטים. "אני מקבלת בקשה מקבוצות", היא אומרת, "ומתאימה להן סדנה. מתאימה את הציורים לטקסטים על פי הבקשה. אם זו קבוצה לבר מצווה, קבוצה של עיתונאים, קבוצה של עובדים ביחד וכדומה. אני מכינה את הטקסטים שאני מכירה, מרכזת ושולחת אותם במייל לחיה". חיה מקבלת אותם, קוראת, מרגישה, מחזירה טקסטים אחרים שהיא מכירה מהתרבות הכללית, ואז הן מתקשרות אחת לשנייה. "חיה היא עיניים טהורות, היא לא מכירה את כל העולם", אומרת ליאורה, "ודווקא בגלל זה היא יכולה לראות דברים שאני, בתור מישהי שגדלה בתוך התרבות הזו, לא רואה".

אולי זה קשור לצורת ההסתכלות של חיה. בכל דבר, כך היא אומרת, היא רוצה דבר חדש, מרנין. "לנסוע איתי בדרך  חזור," היא צוחקת, "זה לא כמו לנסוע בדרך הלוך. לפעמים אני עצמי לא משוכנעת שזו אותה הדרך". וגם הטקסט עצמו שהן לומדות, בין אם זה הרב קוק, שפת אמת, נתיבות שלום או אריך פרום, מאיר ממקומות נוספים: נקודות מבט שלא שמים אליהן לב, מקומות אחרים, פנים חדשות.

"כשאני קוראת, אני לא מתחברת להכול. אני בודקת מה מתעורר בי – לפעמים זה רק משפט אחד מכל הקטעים שליאורה שולחת. אבל ככה אני לומדת, כשכל שיר וכל טקסט באים למפגש עם האני שלי", אומרת חיה, "וככה גם ליאורה. לכן אני כל כך אוהבת לשמוע את ליאורה מקריאה. הנה," היא מוציאה שיר מודפס מתוך התיק שלה, "הבאתי את זה למפגש היום. זה שיר שליאורה שלחה לי פעם קטע ממנו, ואני עשיתי עבודת מחקר קטנה ומצאתי את כולו". ליאורה מתפעלת, וחיה דוחקת בה: "נו, תקריאי, תקריאי". והיא קוראת. "אני חושבת שהחברותא הזו", היא אומרת אחר כך, "היא להביא את עצמנו לנקודת המפגש ולראות מה יוצא. אני קוראת בעיניים שלי, חיה קוראת בעיניים שלה, וביחד אנחנו מוציאות מכל זה משהו חדש. לכן טקסטים כל כך מתקשרים אצלי ליצירות אמנות; זו מהותה של היצירה".

נפש פתוחה לשינוי

"כְּלוּם הִנְנוּ, בְּכָל זֹאת, בּוֹדְדִים

תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, תַּחַת הַשְּׁמָשׁוֹת כֻּלָּן?

לַמְרוֹת חֻקֵּי הַהִסְתַּבְּרוּת?

וְחֶרֶף הַדֵּעָה הַכְּלָלִית שֶׁרֹוַחַת הַיּוֹם!

וּבְנִגּוּד לָרְאָיוֹת הַחוֹתְכוֹת שֶׁעֲשׂוּיוֹת בְּכָל יוֹם

לִפֹּל לִידֵי הָאָדָם. אָח, הַשִּׁירָה"

(ויסלבה שימברוסקה, 'רשימת ביקורת על שיר שלא נכתב', תרגם: רפי וייכרט).

השירה יכולה לשמש ראיה חותכת כנגד הבדידות, כותבת שימברוסקה. ואני חושב: אולי אפשר לומר שיש איזו תחושת אחווה כלל-אנושית בקריאת שירה; שמישהו אחר, אחר לגמרי, הצליח לנסח למילים את רגע הבדידות האישי שלך ובכך, בעצם, להבין אותך באמת. פתאום יש לכם שפה משותפת.

"שפת חברותא" קוראת לזה נירה נחליאל. אותה שפה משותפת היא גם הסיבה לכך שהחברותא שלה ושל ליאור יכולה להיות עבור שימברוסקה ראיה חותכת ראויה בהחלט. ליאור טל (37) הוא ראש המכינה הקדם צבאית של הישיבה החילונית בתל אביב, דתל"ש, וגם ראש 'נוער מרצ' בעברו. נירה נחליאל היא דוקטורית לביולוגיה, אם לשישה, שהקימה את מרכז 'קולך' בצפון וכיום עובדת במדרשה באורנים. למרות ההבדלים – מגדר, גיל, השקפה דתית – הם מצאו ביניהם יכולת ליצור שיח משותף. כל חברותא שלהם נפתחת בקריאה משותפת של שיר. פעם הוא בוחר, פעם היא. כך או כך, בשנה הקרובה זה היה – ויהיה – שיר שכתבה ויסלבה שימברוסקה. אפשר להבין למה.

השפה נמצאה במהלך לימוד משותף ב'תהודה', בית המדרש למנהיגות חברתית מבית 'קולות', לפני כשמונה שנים. בהתחלה הלימוד המשותף היה שם, אחר כך התוכנית נגמרה, אבל הם גילו שהם נהנים ללמוד יחד ותהו יחד מה עושים. בסופו של דבר הם עדיין נפגשים מדי פעם, אבל עיקר הלימוד שלהם מתנהל פעם בשבוע, בשעה שנקבעה מראש, כשכל אחד מתיישב מול המחשב האישי, מפעיל את תוכנת ה'סקייפ' ומתקשר לאחר. "זה לא פשוט ללמוד בסקייפ", אומרת נירה, "בהתחלה היה לי די ברור שזה לא יצליח: לימוד צריך פנים אל פנים. קשר אישי. אבל למרות זאת ניסינו וראיתי שזה מצליח. אני מניחה שזה קשור לזה שייסדנו את החברותא קודם". 'מצליח', כמו שמתנסחת נירה, זו מילה עדינה: הם לומדים יחד כבר שבע שנים וחצי. "גילינו שיש לנו המון על מה לדבר", אומר ליאור, "אנחנו חברים טובים ובסופו של דבר מתעסקים כמעט באותם הנושאים. פשוט הקצבנו לעצמנו חצי שעה ראשונה לספר אחד לשני חוויות, ואז מקריאים את השיר הנבחר, ופותחים עוד שעה וחצי של לימוד".

חומר הלימוד משתנה עם השנים, וגם מגוון הנושאים והטקסטים מתחלף: "חלק גדול מהזמן למדנו סוגיות תלמודיות עם פרשנות של עמנואל לוינס", אומרת נירה. "למדנו תחילה את הסוגיה ללא פרשנות, רק מה שכתוב בגמרא, וכשסיימנו עברנו ללמוד איך לוינס קורא את הסוגיה. משם בעצם התחלנו. שנינו רצינו ללמוד את 'תשע קריאות תלמודיות' של לוינס". וליאור משלים: "מעבר לזה למדנו כל מיני דברים מסוגים שונים. כמו המבוא ל'מאמר תיאולוגי מדיני' של שפינוזה. עכשיו אנחנו עסוקים בספר של אוה אילוז: 'אינטימיות קרה, קפיטליזם רגשי'. ולקראת אירועים מיוחדים היינו לומדים משהו אחר. מכתבי רוזה לוקסמבורג למשל.

"אני רוצה להדגיש", אומר ליאור, "למרות שנירה דתייה ואני חילוני, בהשקפת העולם יש לנו פערים מצומצמים מאוד. אני מרגיש את זה בעיקר כי אני מעביר שיעור קבוע עם ראש ישיבה דתי לאומי, ולא מהישיבות הסגורות יותר, והפערים בינינו הרבה הרבה יותר גדולים". נירה מסייגת קצת. "בוודאי שיש שפה משותפת, גם שפת לימוד וגם חיבור של השקפות עולם. ועדיין, יש עניין של דתייה מול חילוני, למרות שאנחנו לא מתווכחים בדברים האלה. צריך להבין: זה שיש לנו השקפות עולם דומות לא אומר שאנחנו לא חולקים".

את עניין השפה המשותפת אפשר לשמוע גם מצורת הדיבור שלהם: כשהם באים לענות על שאלה, הם שותקים בתחילה. אחר כך כל אחד מציע שהשני יענה על השאלה, ורק אחר ויכוח מנומס אחד מהם מתרצה לענות.

הדיאלוג הזה הוא לב החברותא שלהם: מחד, כבוד זה לזה. מאידך, אין הסכמה טוטאלית. נירה שולחת אותי לקרוא את הקינה של ר' יוחנן על ריש לקיש: על כל מימרא שאמר ר' יוחנן היה ריש לקיש מקשה עשרים וארבע קושיות. "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה", מצטטת נירה, מוסיפה: "תמיד מישהו אחר יוסיף לך משהו שלא חשבת עליו". וליאור מסכם: "הלימוד הוא לא רק לפענח מה התכוון זה שכתב את הטקסט. זה מאוד עוזר לעשות את זה בחברותא, אבל יש שלב אחרי כן: ההשלכות של הלימוד על תפיסת העולם שלנו, יצירת הדיאלוג בין שני הלומדים. מבחינתי זה פחות המחלוקת והוויכוח, יותר הדיבור. אני בא לפני הלימוד כנפש פתוחה לשינוי, המצפה להבין את עצמה יותר טוב אחריו".

אפילוג: משהו אינטימי

לא מעט מבין אלה שביקשתי אותם לראיון סירבו בנימוס. יש משהו אינטימי מאוד בלימוד הזה. הם אמרו. התשובה הזאת חזרה ונשמעה אצל דתיים וחילונים, אנשי הגות ואנשי עשייה, קטנים כגדולים. ואף שרציתי מאוד לדבר איתם, לא היה לי אלא להסכים: אין דבר אינטימי כמו החיבור עם האחר. אולי זה כל העניין בחברותא, בישיבה המשותפת, בשיחת הנימוסים שלפני ובכוס הקפה שאחרי: הטקסט יוצא מתוך הדף ומופקע אל החיים האישיים של הלומדים, מתערב בהם, יוצר שפה משותפת ביניהם שנבנית מתוך העולמות האישיים ובוקעת אל דרך חדשה.

התחושה הזו ידועה לכל הלומדים בחברותא, למן זוג הסטודנטים הלומדים יחד במעונות ועד לרב הלומד עם הרבנית, אבל היא מסוג הדברים שהמילים אינן יכולות להכיל. בשל כך חיפשתי אחר חברותות שבאות משני עולמות שונים, חריגים זה בנופו של זה. שהפער ביניהם יהיה מודגש עד כדי שנקודת המפגש תגדל ותעצור לרגע, שהרגע שבו נפגשים שני עולמות שונים יבלוט מספיק, ונוכל להצביע עליו ולהגיד: זה, הדבר הזה שאין לאומרו במילים, הוא מה שקורה גם ביני ובין החברותא האישית והפרטית מאוד שלי, ואפילו אם אני לא מגדיר אותה כחברותא.

רגע אינטימי, בלתי מושג, שנאמר רק בשתיקות ובתחושת החיבור ההדדית-אך-ארעית מאוד; הרגע שבו אני והחומר הנלמד יוצרים תרכובת, רוח חדשה שמגיעה ונושבת במישהו אחר, ואותו מישהו אחר מוסיף את שלו ויוצר רוח אחרת, חדשה, שעולה למעלה משנינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב, 25.5.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 במאי 2012, ב-גיליון שבועות תשע"ב - 772 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ש.צ. לוינגר

    בס"ד כ"א בתמוז ע"ב

    זה לא מעצבן, ולא מקומם,
    סתם ידיעות טובות, מחממות לבבות,
    למה להשיב, על מה להגיב,
    כמה בנאלי, כמה טריביאלי,
    חברים מקשיבים, באין מגיבים,
    ובאין רואים, עולמות נבנים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. היי,
    אני והצוות שלי מתמחים בשיווק ממוקד דרך האינטרנט,
    אנחנו יודעים לפלח בדיוק את קהל היעד שלך ולהגיע ישירות אך ורק אליו,
    בלי לבזבז כסף מיותר.

    אם האתר שלך מותאם ובנוי נכון אין סיבה שלא תצליח!

    השב למייל זה והשאר לי שם וטלפון ואדאג לחזור אליך עם פרטים מלאים,
    מבטיחה אישית שלא תתחרט, השב למייל כבר עכשיו.

    בהצלחה, שני
    shanil@tpirsum.co.il

  1. פינגבק: קצרצר – כפרומו לכתבה « הכריכה האחורית

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: