פצצת אטום / אמיר גוטפרוינד

 

סיפור

שהינו במחנה המעבר. עזובה של פליטים, ניצולי מחנות, עקורים, שבויי מלחמה לשעבר. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, והמונים נדדו, קהל גדול בדרכו לביתו אֵי שם, מזרח, מערב. אצלנו חלפו הימים לאִטם. דבר לא נדרש, רק לנוח, לקחת מן המזון, להתחזק.

ארגונים של סעד טיפלו במחנה, דאגו לאוהלים, מיטות ומזון. אֵי שם היה צריף ובו שכן מפקד המחנה. לשם מה מפקד, לא הסבירו.

רוב האנשים חיפשו מנוחתם. מלחמה הייתה, ואנו, היהודים, סבלנו. אך לצד הנחים, נמצאו בינינו לא מעטים שבראשם בעבע דוּד רותח, כל הזמן רעיונות, פטפוטים, תככים. התנדנדו והלכו בעסק רב ברחבי המחנה, כל אחד בשליחות מטעם עצמו. עמדו מעל  הנחים וטרחו להסביר על שום מה מצאו מקלט במחנה, עד כמה זמנית שהייתם בדרך לחיים חדשים. היו שנופפו בטפסים, דיברו על איזה סרטיפיקט שמתעכב, אישור שטרם הונפק. או הצביעו על נגע או מוּם, הסבירו שעליהם להחלים, לעת עתה ינוחו.

יש שהטריחו עצמם בפוליטיקה – סטאלין, צ'רצ'יל. אחרים שקעו לענייני המחנה עצמו, התפלגו לסיעות, התקוטטו, הכריזו על חוקים, עקרונות. שליחים מן החוץ פקדו אותנו, הציעו סיוע, ויזה לאמריקה בתשלום נוח, הצטרפות למתיישבים בארץ פלסטינה, כל מיני. הופיעו בשערי המחנה, ונכנסו אל השבילים, והרימו יריעות האוהלים, והתיישבו בקצה מיטה, והציעו, ושכנעו. איום ונורא.

אם נמלטת מאלה ומאלה, ספק אם היה בכוחך לנוס מהעוסקים במסחר. מקח וממכר מכל מין התנהל במחנה. יש שהסתובבו יום שלם עם מסרק שבור, מנסים להקים ממנו עסק. כל מיני בעלי מקצוע ומומחים למיניהם החלו נזכרים בימיהם הטובים, בחנויותיהם, בלשכותיהם הנוחות. דימו עצמם משיבים לעצמם את עולמם מלפני המלחמה, וכמו שכחו – משפחות אין ולקוחות אין ועולם שכדאי לטעום ממנו אין ואין.

א

פה ושם התקיימו במחנה הוללים, ברנשים מתחזקים שראו עצמם דון ז'ואנים. דחקו חיוכים אל נשות הסעד, הפריחו באוויר מילים, לצון ללא טעם. לא ראו עצמם נכוחה, הפוכים מאנוש, בלתי קיימים לנשים אלה, נשים בריאות מאמריקה, הלוטשות עין ועוד עין אל הרופאים. באוהל שלי היו שניים, הרשל שטַאס ומנדל פריש, שלא פסקו מלדבר בעניין מחנה הנשים שהוקם אי שם, לא הרחק. שמועה גונבה לאוזניהם שבאחת הפינות במחנה היו נשים שהסכימו לבלות לילה עם שכמותנו. נחוץ היה לתת דבר מה, בקבוק יין או בגד, פיצוי.

למרות שני אלה, אוהלי לא היה מן הגרועים. דממה שרתה בו רוב היום. עיקר עסקיהם של הרעשנים רחקו מן האוהל, סבבו בטבור המחנה. טוב היה בחיקה של הדממה. ולשם מה רעש? לעתים סיפר מישהו על דבר שקרה, ומישהו שאלו שאלה. כך, שיחה. לעתים דחפו אנשים משפטיהם, הזכירו מה עבר עליהם במחנות, מה עלה בגורל האישה, האם, הילד. סיפרו על חייהם הקודמים, העלו שמות רחובות, חייטים מעולים, עשירים גדולים. וכשהתעייפו הקולות, התייתמה השיחה, ושוב אפשר היה לנוח.

בבוקר הייתה מעירה אותנו השמש, ואט אט יצאנו לעסוק בגילוח, בשתיית התה. אחר כך שבנו לאוהלים. עבר היום. ארוחת הערב הועמדה במרכז המחנה, למלא את הקיבות. הלכתי שם, שלא תתלונן הקיבה. בימים הראשונים לא מצאתי כוח ללכת למרכז המחנה, ובלילות הייתה מעירה אותי. בדממה הקרועה לאורך ורוחב המחנה תקפו אותי מחשבות רעות.

לא הרחק מן המחנה שכנה עיר, וזו הפיחה תקוות בטרדנים. הרשל שטאס היה הולך שם הרבה, וכל מיני חפצים שהיה מנסה למכור לאנשים שובחו בפיו במילים שהיו הטובות ביותר שאפשר להמציא לחפץ – "משם  הבאתי, מהעיר". ומי רוצה לקנות עניבה או קומקום במחנה עלובים שכמותנו, אין לדעת. מנדל פריש, רעו לעסקים של הרשל, ומתחרהו, היה עוקב אחר מסלול צעדיו של הרשל, ואם ראה מישהו מוציא פרוטות, קונה, מיד נצמד אליו, ניסה לעניינו גם בסחורותיו הקטנות. ולשם מה רכוש, לשם מה רווחים – לא העסיקו דעתם.

פגיעה רעה הייתה לפטפוטי הרשל שטאס ומנדל פריש בכמה מהנוחים להתפתות. זֵליג טראפטור, שהיה שען מומחה לפני המלחמה, נותר, בעקבות כל שיחה כזו, מלוּקח בתאווה להשיב לעצמו משהו מעיסוקו. משך יום או יומיים הפך זליג טראפטור טרדן חסר-מנוחות, שעה שעה סילק את הדממה באוהל בהצעות, ניסה להפיח חיים בתוכניותיו.

– אם נאסוף כמה פרוטות, אוכל לרכוש מעט ציוד, נוכל לפתוח כאן סדנה לתיקון שעונים. נרוויח –

– למה נשכב כאן ולא נרוויח? הרי הרבה נעצר להם השעון במלחמה –

שוכב אדם במנוחתו, והנה זליג טראפטור מעליו, לוחש סוד, מחר נוכל ללכת, לראות אם יש באזור כפריים שאצלם התקלקל השעון. ישלמו לא רע לעבודת מומחה –

– נו, מלחמה הייתה… מה שעונים… הייתי משתמט.

ב

הרבה נטפלו אליי. אולי בגלל הוותק. כמעט מיומו הראשון של המחנה שכנתי שם. ותיק ממני באוהל היה רק דוקטור לרמן, רוקח, טיפוס הפכפך ומוזר. לעתים שקע בשתיקות בנות שבוע, עטוף, מכונס, קודר. יכול היית להניח פרוסת נקניק על פניו, ולא ינוע. קפוא ומת, מי יודע היכן נשמתו. ולעתים התעורר, נמתח – נשא הרצאות פוליטיות, רעיונות. "תם דור המלחמות", היה מסביר, "מעתה ייאבקו בני אדם לא למען שטחים וארצות, אלא למען פיתוח האנושות. תם ההרג".

לצדו, קרוב לירכתי האוהל, שכן במיטתו רב. רוב השעות שכב פעור פה על גבו, ונעץ עיניו אֵי שם. יחד הגענו, אני והוא, באותו היום. הוליכו אותנו אל מיטותינו ולרגע פנה אליי, אמר, "אני הייתי פעם הרב נתן הלוי רַאטס". מאז נאסף לעצמו, כמעט לא התערב בשיחות האוהל.

הרשל שטאס לן מימיני, וכל הזמן היה עסוק בשרטוט הגבול בינינו, חרת באדמה והזהיר באצבע, פן אגע ברכושיו. מצדה השני של מיטתו חרת גבולות מול הדוקטור לרמן, התכעס כשראה כי הדוקטור דוחף חפצים לנחלתו. בדרך כלל היה ממתין לתקופות השתיקה הכבויה של הדוקטור. אז היה מסלק ודוחף כל מה שחדר לתחומו, ואף מחטט בין החפצים. אך לעתים לא התאפק, דרש מן הדוקטור זהירות, כיבוד הגבולות, צרח ואיים. השניים התיישבו על מיטותיהם, קיללו וחרקו שיניים, אך לידי מהלומות רצחניות לא הגיעו, למרות הקהל שהיה נִצבר ומתרומם ממיטותיו.

משמאלי שכנה מיטה ריקה. לא התמלאה, משום מה. וממול למיטה הריקה, בקצה האוהל, התבודד לו יהודי בלקני. תחילה ניסה להתערב בשיחות, לפטפט שפות, אך איש מאיתנו לא הבינו. עד שהשתתק.

אבל השתקן שבשתקנים, האילם באילמים, היה מוטל ממש מול מיטתי – יאנק כץ.

יאנק כץ הובא למחנה ימים לא רבים אחריי, ואת מיטתו עשה למקומו האחד והיחיד. לא דיבר, לא הניד ראש, לא ענה לשאלות. עצבות כבדה הייתה מוטלת על דממתו, ולא נגעו בה להפר אותה. אם חולקו תפוזים במחנה, ונלהבים יצאו לחטוף, נותר יאנק כץ על משכבו, לא הפטיר תודה גם כאשר שבנו, ורחמן בן רחמן גלגל אל מיטתו תפוח זהב. אם נדלק האור בעיני הרשל שטַאס, ושוב הכריז כי בדעתו לצאת, למצוא את מחנה הנשים המִתְרצות, חלפו המלמולים בכל האוהל, גם אני תרמתי מילה, אך ממיטתו של יאנק לא עלה הגה. מת גמור.

ג

רק פעם אחת, בעת שיחה של מה בכך, ניעור לפתע ואמר: "אצלנו, לפני המלחמה, שקדים היו זולים מתפוחים", והסתובב על מיטתו.

ומה בכך? טוב היה לי שכן שכזה. ומה ביקשנו? מנוחה. ואם בא שליח מארץ ישראל או שכן פטפטן, רק להיעלם ביקשנו, שילך לו לדרכו, יעזוב. מה רצונו מאנשים כמותנו? דוקטור לרמן, לפעמים, ערך ועידות פוליטיות אצלנו באוהל. זקף פנים אדומות, רצחניות – אם לא רוצים לשמוע, אפשר להסתלק מהאוהל. אנשים צריכים לדבר על ענייני השעה!

מנוחת האוהל הייתה נקרעת, וַכחנים וטרדנים באו להתיישב, לזעוק, אפילו לשחק קלפים. והרי הובטח – רק שיחה פוליטית.

באחד הימים מצא אותי כך ברנש שחנותו שכנה ברחוב שלנו. הגיע לשיחותיו של דוקטור לרמן, אך על מיטתי התיישב, זיהה אותי, מיד נצמד,

– שמעת משהו? מי ישנו?

למחרת שב, לדבר קצת על המשפחות. בקושי השתמטתי. ומה משפחות?

אחרי יומיים מיהר והצטרף לקבוצה שיצאה לכיוון הבית.

– אמסור ששלומך טוב. למי למסור?

באין לי חבר ורֵע בעולם, אם חשתי קמצוץ רֵעות, הרי זה כלפי יאנק. הייתי מביט בו, מוטל בדממתו, עיניו נעוצות ואינן נעוצות בפטפטנים הנאספים אצלנו. הבנתי ללבו, בלעדי מילים. לשם מה לכם כסף, נשים, ארגונים? נשארתם בחיים – ולשם מה? לאיזה עולם אתם עוד נושאים עין, ובו מתחשק לכם משפחה, תענוגות, פרנסה? שתיקתו של יאנק, דממתו, לימדה במלוא המהות עד כמה חסרי דעת כל האחרים.

אלמלא אותו יאנק – יכול הייתי לחיות עד אחרון ימיי במחנה. הרי הימים חלפו בזה אחר זה, ואצלי בנפש לא קמה החלטה, להתנער, לחתור אל חיים חדשים. לנוח רציתי, רק לנוח.

עד שהשתנה הכול בתכלית השינוי. אוגוסט היה. חם מאד. והאוהלים כמעט התרוקנו. עזב כל מי ששבו אליו כוחותיו, הלך אל החיים, לנסות כוחו, להקים בית, פרנסה. אצלנו נשארו מפוחדי הלב, ובעלי מומים, וכבויי נפש, ומשום מה גם הרשל שטאס. רעיונות גרנדיוזיים של מסחר עלו מפיו, בוקר עד ערב, ועל כיבוש נשים לא חדל לדבר, אך עוד היה מעסיק את המחנה בחפצי סדקית שבורים, ורק אל הנשים מן הפינה במחנה ההוא העז לגשת. הפלא ופלא, נשארו במחנה לא מעט מן הגרעין המארגן, הפוליטי. מנהיגי אוהל, ראשי סיעה, מזכירים כלליים של התאגדות מקומית במחנה. לא ויתרו על מעוזי שלטונם, ורק כיתרו אותנו, הנחים, בענייניהם חסרי הקץ. מול מיטתי, היכן שהתרגלתי לגופו של הרב נתן הלוי ראטס, השתחל לו איזה חיים באריץ, עסקן גדול. מעמיד היה עצמו מולנו, מדבר בקוצר רוח, אץ בין עניין לעניין – ומדווח. פנים זהובות, בלתי נעימות, והוא גורף שערותיו בתנועה מרגיזה. דיבר כאילו נטה לנו חסד, כאילו רק בגללנו רותק אל המחנה.

– רק נסיים פה לארגן אתכם, ואוכל לעזוב. סוף סוף הביתה. היה מצביע כלפי מזרח, נאנח, ואחר כך מנסה לשדל, אולי אעזור לו בעניין זה, בעניין אחר.

גם רדיו-טרנזיסטור הביא אל האוהל, וזמזומיו צרצרו בלי הרף. חם ומחניק והאוהל מלא זבובים של נהר ופטפוטי הרדיו. בערבי יום טוב, יום מנוחה של האנשים העובדים, גם מוסיקת ריקודים צרצרה מן הרדיו, ומסתובבים שניים שלושה רוקדים, וחיים באריץ ממלא את האוויר פוליטיקה, וחוץ מיאנק כץ הדומם נדמה כי העולם כולו צועק. לו לפחות פחות חם היה, לו לפחות פחות מחניק. והמוסיקה – דווקא אחותי הקטנה, לִילַה, המסכנה, לִילַה שלי עולה בזיכרון, רוקדת. יימח שם כולם!

ד

מלכתחילה סימן עצמו אוגוסט כחודש של דרמה. יומו הראשון נפתח במקרה מסעיר מאין כמותו, ומין גיצים אחזו בחלק מהלבבות. באחד האוהלים שוכן מיומו הראשון של המחנה אשר אֵליך, גובהו כמעט כמחצית גובהו של אדם, ותכונות של נפש, ספק אם היו בו. סך הכול מין גוץ שלא רצתה בו המלחמה, פלטה אותו לפה, והעניקה לו תיבת עץ מסתורית כרכוש, להתעסק בה כל הזמן, לבחוש שם בידו המעוקמת, לגחך ולהסתיר. והנה, בתחילת אוגוסט נמצא אשר אֵליך במיטתו, ורקתו מבוקעת באבן, גם נשדדה תיבת העץ. המחנה כולו רגש. באו קצינים, חוקר, רב מן הצבא האמריקאי. אחר כך נעלמה ההתרגשות – נהרג מישהו, ומה? מלחמה הייתה. הרגו מיליון ועוד מיליון. ומה כבר לקחו מאשר אֵלִיך? אפילו את התיבה מצאו, ובה רק תמונות. תמונת אישה, תמונת שני ילדים. ומה?

היטב זכרנו כולנו את יום מותו של אשר אֵליך כיוון שביום זה הובאה אל המחנה מחלקה של עשרים בעלי מלאכה, ובשעות אחדות הקימו לפני האוהלים שורה של מוטות וחבלים, לתלות עליהם את הכביסה המועטה שלנו. אנשים הצטופפו ליד החבלים. המפלגות דרשו לקבוע כיצד יחולקו חלקי החבל. התווכחו, ערכו רשימות.

משנקבעו הכללים, וסופו של דבר נתפס כל נתח של חבל, התחלנו להרתיח את הבגדים בדוּד כביסה גדול, לתלות וליבש. רק שני זוגות בגדים קיבל כל יושב במחנה, אחד על הגוף, אחד בכביסה, ועל זה המתנופף מן החבלים נאלץ כל איש להגן מפני שכניו. סחבנים היו במחנה, והכביסה התלויה לא הייתה בטוחה לרגע. סיפורים על גניבה ונקמה נפוצו בכל מקום. גם ויכוחים והתכתשויות פרצו תדיר. אנשים ניסו לדחוק כביסתם על חשבון נחלות שכניהם, וכבר הובא סמל צבא להשליט סדר. התמזל מזלי, והוענק לי חבל בסמוך לחלקו של יאנק כץ, שלא כיבס בגדיו ולא החליפם, על כן נאלצתי להישמר רק מפני מזימותיו של הרשל שטאס, שכני משמאל.

בוקר אחד, בעת שתיית התה, התיישבתי לצד השולחן הארוך, ולצידי ראיתי את מנדל פריש אוכל לתיאבון במחיצת הרשל שטאס, ושניהם מדברים בעניין עסק גדול של בדי משי, קניה ומכירה אצל גברת אחת, אישה צרפתייה אמיתית, בת צרפת, וגם עִמה עצמה אין העסק נראה אבוד. שני ארורים.

ולפתע פתאום ראיתי ממולי את… יאנק כץ! סועד מן הארוחה. יאנק כץ? ארוחה? והוא ממש פונה אליי –

– ברדיו של חיים באריץ אמרו שהאמריקאים זרקו פצצה. מיליון יפנים מתו, אמר בהנאה, התמתח.

נדהמתי. מה עושה כאן יאנק כך, ומדבר. ומה עניין היפנים?

באוהל כבר דיברו, הסבירו. אֵי שם הטילו האמריקאים מן האוויר פצצה גדולה על היפנים, ושמה "פצצת אטום". כך הסתיימה שם המלחמה.

יום או יומיים עסקו במחנה בפצצת האטום, אך מה יש לדבר? מהר מאוד שבו השיחות לעניין הארוחות, חבלי הכביסה, העסקים. אך לא כך יאנק כץ. איש חדש נולד, מלא עסק, מתרוצץ, עסוק בלי הרף בפצצה ההיא, מלקט מן השמועות, מתווכח.

– ואם לא מיליון, חצי מיליון. ומה? יעשו פצצה יותר גדולה. ורוסים ייהרגו, וגרמנים וצרפתים. עולם חדש!

רוח חיים נסכה בו הפצצה, וכאילו כוחות גדולים, נסתרים, עלו מתוכו, קמו לתחייה.

– נו, נניח רשע חדש קם. יימח שמו. ומה? פצצה אחת האמריקאים צריכים, ואיננו הרשע! עולמנו החדש! –

יאנק כץ החל בודק אפשרויות, לארגן קבוצה, למצוא כפר, להתיישב. אולי לחזור לפולין, אולי להגר לאמריקה. גם עם שלושה נציגים של הסוכנות היהודית נפגש, וארגן לכל המחנה ערב עיון בנושא הבעיה הארץ-ישראלית. באוהל זרחו פניו אליי,

– לפני המלחמה הייתי פעיל ציוני. הייתי מעודד צעירים לעלות לפלסטינה…

– מי יודע כמה שלחתי לשם… – כבה לרגע קולו.

אך מיד התעורר,

– את כולם הצלתי מהיטלר, אינספור נפשות!  עכשיו נצטרף אנחנו. שמש, טנג'רינות, ירושלים קודש!

אבל עוד באותו יום גרר אותי לשיחה עם שניים מן הארגון האמריקאי, אולי באמריקה מקומו, אולי גם מקומי.

ה

בפרצים של מרץ וכוח קיפץ יאנק ממקום למקום, ובכל רגע טרח באלף מעשים. יאנק גם הביא נשים אל הקבוצה שלנו, נשים כשרות, יהודיות טובות, יתומות מלחמה, אלמנות עצובות. וערך ריקודים ומכר כרטיסים למי שאינו מן המחנה, וארגן טיול גדול לאגמים, והביא מרצה, דיבר על עופות המים, וממחרת הטיול ארגן חוג ויכוחים, נשים וגברים, וגם בית כנסת אלתר באחד האוהלים הנטושים – יהודים שובו ליהדותכם!

סוף דבר נטו תוכניותיו לכיוון עלייה לפלסטינה, וכבר הקפיד לקרוא לה ארץ ישראל, אך פצצת האטום לא נטשה את מחשבותיו, ובעודו טורח בענייני ציבור, רץ וטורח ואינו מתמוטט, היה משיג אינפורמציה מחודשת בעניין הפצצה, מציג לפנינו ממה שלמד, וכל פרט דוחף בו רעיון חדש, תקומה לעולם, סיכוי, אפשרויות, קדמה, חזון.

– גם אנו, היהודים, נחזיק פצצה, ומי יקום עלינו, מי? מי?

מכל עבר אסף יהודים, יהודים שכמותנו, ולא התייאש מאיתנו, מעליבות נפשנו, והקים בנו זיק שמחה בעיניים, וחיבב עלינו את המדריכים שבאו מארץ ישראל.

החלטנו – עולים.

יאנק כיבד את כינוס הפתיחה של קבוצת ההכשרה שלנו בנוכחותו, אך אץ לעיר הסמוכה, למצוא שם עורך דין עבור אחד הנכים במחנה. עניין היה לו, בר-תביעה, כנגד שלטונות העיר, ויאנק האיץ בו לנסות את מזל החוק. עניין הקבוצה המאורגנת לעלייה לארץ ישראל קרם אט אט עור וגידים, ואנו כבר נדרשנו לתת פרטים, להתאגד, להכיר זה את זה, ללמוד עיקרים של ציונות, אידיאולוגיה, כצנלסון, כל מיני שמות.

טוב היה להיות תחת חסותו של יאנק. הקבוצה נתנה ביטחון, נחמה. הרי סביב הלך והתקדר העתיד. המחנה הלך והתחסל. נדמה שגם ארגוני הסעד מאסו בנו. אנשי הארגונים, גם הרחמנים, ביקשו לשוב לחייהם, לענייניהם היפים – כלכלה שלהם, תרבות שלהם, מדע שלהם. נשחקו הבגדים – ואין מחליפים. התעפש סיר התה? אין חדש. הצטמצם הצוות, התחסלו מחצית האוהלים. מן העיר הסמוכה כבר עלה רעם בניינים חדשים הנבנים יום ולילה, ואצלנו במחנה – אין בגדים להחלפה.

עירומים כקופים היינו מכבסים בגד יחיד, מסתובבים וחגים ליד החבלים, להגן על בגד אחרון. אנשים טענו לזכות על חלקות חבל של מי שעזב את המחנה, ממש בעל-פה ובכתב נמסרה להם החלקה, לרשת אותה, ומה פתאום מנסים אחרים לקחתה בכוח הזרוע? תגרות התלקחו, שני יריבי אדם עירומים ושחופים נאבקים בחולשה, אך אם לכדו הידיים את גולגולת היריב, שוב ושוב הוטחה במוט העץ, בקרקע, ואין עוצר, גם לא הקהל המתבונן.

אנו, אנשי הקבוצה של יאנק, לא דאגנו. מארץ ישראל באו להדריכנו. עודדו אותנו בשיחות. ויאנק, מעל כולם, תומך ומדריך ומלווה ומסדר. מדי ערב, עד היום הגדול, בו תבואנה משאיות לקחת אותנו למסע אל ארץ ישראל, היה יאנק אוסף אותנו, לבדוק שלא כחש האומץ, ונואם בלהט,

– עולם חדש יהיה. חקלאות, מדע. ואנחנו נעמול בשדותינו ונקים מדינה. ואל חשש. עכשיו המציאו דברים, אנרגיות, אטומיקה. פצצות יד חזקה ופצצות זרוע נטויה. אף פעם לא תהיה עוד ליהודים סכנה!

ו

בוקר אחד הזעיק יאנק את כולנו – היום נעזוב, להיות מוכנים! ונחפז לעיר, עניין אחרון, זוג אחיות יהודיות שחילץ ממנזר. בצהרים הודיעו שנמשתה גופתו מן הנהר. סתם כך טבע. אולי בדרך אמר לעצמו – אוגוסט, מה רע בשחייה?

עם הבשורה המרה באו יחדיו גם המשאיות, עולים לארץ ישראל! וכעבור שעה קלה יצאנו לדרך ברכב מטרטר. ישבתי חבוק עם חבריי החדשים, כובש עיניי בקרקעית. לרגע הרמתי מבט אל המחנה שהיה לי בית. ארבעים שנה חלפו מאז, אבל עדיין זכור לי הרשל שטַאס, חיוך שטני בוהק בעיניו, והוא כובש את נחלת העמוד שלי, תולה את בגדיו על חלקתי.

ויאנק?

עלינו לארץ ישראל. לקיבוץ הובאנו, לחיות. כבר שם, בקבוצה, פגשתי את הניה. אמרנו – נתחתן. אי אפשר להאשים אותנו. חיינו יחד, בסדר. נולד גם בן.

לא קראתי לו יאנק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב, 25.5.2012

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 במאי 2012, ב-גיליון שבועות תשע"ב - 772 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: