אישה נעלמת בזמן השפע הכלכלי בסין ונמצאת מסתתרת בכת דתית. הגילויים חושפים את מדיניות ההסתרה והדיכוי של השלטון. יותר תמרור אזהרה פוליטי מרומן

שנות השפע

קון-צונג

מסינית: אלה שולגה ואהד נבו

אחרית דבר: אהד נבו

מודן, 2012, 309 עמ'

ספרו של צ'אן הוא תערובת של סיפור אהבה ומותחן, עם ביקורת חריפה על סין בהווה ותחזית עגומה לעתיד. כשקוראים אותו – ובייחוד את חלקו האחרון – מבינים היטב מדוע הספר, שכתיבתו הושלמה ב-2009, נאסר להדפסה בסין.

סין שבסיפור היא חברה מאושרת, שבה "שנות השפע" והקדמה הכלכלית מבטיחות חיים טובים ועתיד מזהיר ליותר ויותר מאזרחי המדינה. האזרחים מרוצים, ושבעי רצון מן המצב. הכול טוב לכאורה, אבל יש לזה מחיר, והמחיר מתברר כשגיבורי הספר, צ'ן ופאנג, יוצאים לחפש מידע על "החודש האבוד" – אותם שבועות שחלפו בין המשבר הכלכלי הגדול לבין הופעת עידן השפע. זהו החודש שבו, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, הפכה סין לכאוס – הפושעים השתלטו על המדינה, אנשים מתו מרעב, עד שהוכרז רשמית מאבק על הפשיעה, עשרות אלפים הוצאו להורג או נכלאו והועצמו אמצעי הדיכוי והענישה. בסופה של תקופת-מעבר זו הפציע "עידן השפע", השלטונות השתלטו על העניינים והכול הפך להיות טוב ומיטיב.

צ'ן הוא פרייה של תקופת השפע. עיתונאי וסופר של ספרות בדיונית. הוא חי בנעימים, מבלה את ימיו בבטלה מתוקה בזכות התמלוגים על רבי-המכר השטחיים והמטופשים שכתב, ומחובר בכל נימי נפשו אל סין החדשה של "שנות השפע".

אבל אז נעלמת סי, האישה שהוא אוהב. צ'ן מתפקח לרגע. הוא מרגיש שהדבר שנדמה לו כמציאות אינו כל המציאות, ומתחיל בחיפוש אחר החודש האבוד או המציאות המוסתרת. הוא גולש באינטרנט – אבל אין שם זכר לאירועים היסטוריים ידועים כגון אירועי טייננמן או הרעב הגדול בסין. כך גם בחנויות הספרים: "כל כך הרבה חנויות ספרים… עשרות אלפי כותרים… שפע מסחרר מסנוור את עיני הקהל ומעלים ממנו את העובדה שהאמת עדיין מוסתרת. אנשים סבורים בתמימותם שעומד לרשותם מבחר גדול ושהם חופשיים לעצב את עולמם התרבותי. אבל הם אינם מודעים לכך שמישהו כבר בחר עבורם כיצד לעצב את עולמם…".

אבל ככל שהוא מהרהר במשמעות התגלית שלו ושל חבריו על "החודש האבוד" ועל העובדות ההיסטוריות שנמחקו או תוקנו, הדבר נראה לו פחות ופחות חשוב:

המחשבה שמשקרים לאנשים, מעוותים את העובדות ומסלפים את ההיסטוריה באופן בוטה הציקה לו קצת. אבל רק קצת… האמת מכאיבה, ומי אוהב לסבול? האם לפשוטי העם חסרות בעיות?… לפתע עלה במוחו של צ'ן מונח: תשעים אחוז חירות. אנחנו די חופשיים בימינו, אנחנו יכולים לדבר על תשעים אחוז ויותר מהנושאים, תשעים אחוז ויותר מהפעילויות שלנו אינן נמצאות תחת פיקוח של הממשלה. האם זה לא מספיק? רוב האנשים לא מסוגלים לעכל אפילו את תשעים אחוזי החירות האלה, וחושבים שזה יותר מדי…

בינתיים נמשכים החיפושים אחר סי, האהובה שנעלמה, ובמקביל אנחנו מתחקים אחר סיפוריהם של אנשים נוספים: ג'אנג דואו – הנער שנחטף מביתו, הועסק בעבודת עבדים במפעלים בלתי-חוקיים באזורי הפריפריה של סין הענקית, עד שנמלט ומצא מפלט בביתה של מיאו-מיאו, הצעירה שבלעה סמים מסתוריים והפכה לאילמת וחצי-משוגעת. וסיפורו של ויי גואו, בנה של סי הנעלמת:

"היום התקדמתי צעד נוסף להגשים את מטרת חיי – התקבלתי כצוער בכיתת ה-SS… X, Y ו-Z הם המייסדים של כיתת ה-SS…". שני ה-S בשמה של כיתת ה-SS, כפי שמסביר לנו ויי גואו, הם לא מה שאנחנו חושבים. הם "מגיעים מהאות הראשונה בשמם של שני גרמנים, שאחד מהם היה יהודי… המסר שלהם הוא ששילוב של כוח פוליטי עם מחשבה רציונליסטית יוכל להגדיל את עוצמתה של סין…". מייסדי הכיתה חולשים באמצעות עמותות רבות על תקציבים ממשלתיים ומארגנים מחנות אקדמיים כדי לטפח את האליטה של הדור הבא על-ידי סדנאות של שטיפת מוח.

הפשיזם של X, Y, ו-Z, והשנאה של ויי גואו, הם כביכול אנטי-תזה לעידן השפע והאהבה השורר בסין. אבל מסתבר שבידי הקבוצה הזאת לא רק תקציבים ממשלתיים רבים, אלא גם השפעה, ושאמצעי הדיכוי שנוקטים השלטונות למען קיומן והתמדתן של "שנות השפע" אינם שונים מאלה שלהם.  בהשפעתם של אנשי הקבוצה, סי, אמו של ויי גואו, שמתנגדת בתוקף להשקפותיו, נעלמת ונכלאת בבית חולים לחולי נפש.

צ'ן וחבריו יוצאים לחפש אחריה, ומוצאים אותה מסתתרת בכת דתית נוצרית, מעין קהילה מחתרתית, "אנוסים", שמסרבת להתעמת עם השלטונות כדי לזכות בהכרה רשמית. סי, הלוחמת על צדק ועל חירות, מהווה איום על קיומה של הקהילה, ולמזלה מגיע צ'ן ומוציא אותה משם. אבל דווקא כשנדמה לצ'ן שניתן לחזור לחיים רגילים ומאושרים – קורה המשבר: סי מבינה שמישהו סימם אותה וגרם לה לאבד את זיכרונה האישי ואת זיכרונותיה על ההיסטוריה.

סי ופאנג מצליחים לשחזר את החודש האבוד, וגילוי האמת הופך את חייהם של צ'ן, סי ופאנג על פיהם. חטיפת אחד מהתועמלנים המרכזיים של השלטון, הפקיד הבכיר חֶה, ותשאולו, חושפים בפניהם מה קרה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 2008. חֶה מסביר להם את מדיניות הממשלה, את הטיפול שלה במשבר ובזעזועים הפנימיים שפקדו את סין, ואת האירועים שקדמו להופעת "שנות השפע". הוא מוסיף ומפרט את תוכניותיו הכלכליות-אימפריאליסטיות ארוכות הטווח של השלטון בסין. לאורך כ-50 עמוד (מעמ' 235 ואילך) מנתח המחבר, באמצעות דמותו הספרותית של הפקיד חֶה, את המדיניות הסינית וצופה את עתידה.

יש להודות שבין אם התרחשו הדברים כך או לא – מרבית דבריו של חֶה נשמעים מציאותיים, אולי עם קמצוץ דמיון. יש בהם גם היגיון פנימי, מעוות אבל אמיתי. ואם דבריו הראשונים של חֶה הם בתחום ההיסטוריה, הרי שהאוטופיה, או אולי ה"דיסטופיה"  –תיאור עתידני-דמיוני של חברה מדכאת, נצלנית, דיקטטורית ומבוססת על כוח – ממתינה לנו בשלב הבא.

הפקיד חֶה מסביר שכדי להבטיח שההיסטוריה החיובית תימשך לתמיד, ושלא יתחוללו משברים בשלטון או זעזועים פנימיים – אלה נתפסים בעיני האזרחים כאיום החמור ביותר על שלומם – בחרו השלטונות במדיניות של אושר, הרמוניה ואהבה, שמבטיחה שלווה ושקט שלטוני. הם גם דיכאו כל פעילות פשיסטית ואת תלמידיהם של X, Y, ו-Z שתיארנו קודם. לכאורה הכול טוב ויפה, אך כיצד הושגה אותה הרמוניה, אופטימיות ואהבה? מתברר שלאו דווקא באמצעים ראויים, ומצבן הפסיכוטי של שתי הנשים סי ומיאו-מיאו הוא רק דוגמה לתוצאותיה של מדיניות זו. גילוייו של הפקיד חֶה מחוללים מפנה נוסף באירועים, עד לסוף הטוב. אך האומנם זה "הפי אנד" גם בהיסטוריה הסינית?

קשה להמליץ על הספר כיצירת ספרות. האריזה שלו כרומן מיועדת למשוך קוראים ולהקל על הקריאה, אבל אינה מוצלחת ביותר. הספר מהווה תמרור אזהרה לכל מי שמתעניין בסין המודרנית או בעתיד הכלכלה והדמוקרטיה בעולם. הוא מאיר את הסכנות הטמונות באימפריאליזם הכלכלי הסיני ובמשקל הגובר של סין בעולם, כאשר הם מושתתים על שגשוג שביסודו דיקטטורה ודיכוי חירויות האזרח. נראה שכוונת המחבר להזהיר את המערב הצופה בפסיביות בנעשה: ראו הוזהרתם! תתעוררו לפני שיהיה מאוחר מדי!

מומלץ לקרוא את אחרית הדבר של המתרגם אהד נבו, שבה עומד נבו על ההסכמה-שבשתיקה הקיימת כיום בין האינטלקטואלים הסינים ביחס למשטר, ועל נכונותם של רוב אזרחי סין לוותר על חירות למען הנאות החיים. גם העובדה שהשלטונות מניחים לעותקים מחתרתיים של ספרו האסור של צ'אן להימכר בגלוי אולי מוכיחה שלפחות חלקים מהספר משרתים אותם.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012